המתנחל החדש

בימים אלה עובדת המועצה האזורית שומרון יחד עם גורמים נוספים על בניית התשתיות לחידושו של היישוב שא־נור, כאשר יעד העלייה על הקרקע הוגדר בין פורים לפסח הקרוב. בשבוע שעבר התקיים סיור עבודה עם אנשי חברת החשמל שהגיעו לשא־נור לצורך תכנון העבודות. החלום בן עשרים השנים קורם עור וגידים והופך למציאות, ומי שמוביל אותו בשטח הוא ראש המועצה, יוסי דגן, שגורש בעצמו מהיישוב. מבחינתו, החזרה לצפון השומרון החלה הרבה לפני החלטת הממשלה שניתנה לפני כמה חודשים. אצלו התהליך התחיל בלילה שלפני הגירוש, בין י"ז לי"ח באב תשס"ה.

"ישבנו במצודה של שא־נור", הוא נזכר, "גוש קטיף כבר לא היה קיים, כבר גירשו את כולם. גנים וכדים כבר לא היו קיימים, ובחומש ושא־נור נשארו רק חלק מהאנשים – משפחות הגרעינים שבאו לחזק והוותיקים".

דגן, שהיה אז חלק מהנהלת היישוב, משחזר את השעות האחרונות במצודה העתיקה בלב שא־נור. "בשעה 2:30 לפנות בוקר נכנסו לחדר אליקים העצני ז"ל והרב ולדמן זצ"ל, יחד עם אריה אלדד וגדי דור", מספר דגן. "הם אמרו לנו: 'אם לא יהיה נס, מחר יגרשו אתכם. אתם האחרונים. צריך לחשוב איך חוזרים'". דגן יצא משם בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר ועמד עם רעייתו, אוריה, מול הנוף המוכר. "הסתכלנו על כל העמק היפהפה של שא־נור. היה חושך אבל הרבה אורות מהניידות וכוחות הפינוי, והיה רעש של פרסות הסוסים ושל הכלים ושל אנשים מדברים. היו יותר מ־8,000 שוטרים וחיילים שבאו נגד כ־170 גברים ואותו מספר של נשים".

באותם רגעים החליטו בני הזוג להשאיר לעצמם עוגן פיזי לשבועת החזרה. "לקחנו אבן מהאדמה ושמנו בארון שלנו בסלון. החלטנו שנעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע את הגירוש, אבל אם לא יהיה נס בסדר גודל תנ"כי ויגרשו אותנו מפה בכוח, האבן הזאת תהיה בארון. נשמור אותה עד שנוכל לחזור".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

היום הנורא של הגירוש נצרב בזיכרונו כפצע פתוח, במיוחד המראות מגג המצודה. "נאבקנו כמה שרק יכולנו. ראינו את התמונות הבלתי נתפסות, שגוררים את השכנים שלנו בכביש מתחת למצודה, ועל ההר ממול 150 ערבים עם דגלי אש"ף וחיזבאללה ששרים ורוקדים. זה מראה שהייתי מתעורר איתו, ולפעמים אני עדיין מתעורר. חילול השם הנוראי הזה, הביזיון הלאומי הבלתי נתפס שגוררים את האנשים הכי טובים שהיו במדינה, אידיאליסטים ומסורים, והערבים רוקדים ממול".

בשעות אחר הצהריים הצליחו הכוחות לפרוץ לגג המצודה. "התיזו עלינו כל מיני חומרים שעד היום אני לא יודע מה הם. כשהם הצליחו לפרוץ לגג עם הכלובים, נעמדנו כולנו והצטופפנו ביחד. הרב דב ליאור עשה לי קריעה בחולצה ואמר לי לברך 'ברוך דיין האמת'. בירכתי את הברכה ואמרתי שאנחנו נשבעים: כל עוד אנחנו נושמים, נעשה הכול כדי לחזור ליישובים, להניף פה את דגל ישראל ולהקים את היישוב מחדש. כולם נשבעו. ואז גררו אותנו בכוח".

המרחק של שני עשורים כמעט לא קיים בתודעה של דגן. "כשראינו את הבתים של היישוב הולכים ומתרחקים – זה היה הדבר הכי קשה", הוא אומר בקול נשנק ועוצר לרגע. "מבחינתי זה היה היום, לא אתמול. לא ראיתי אף סרט מהגירוש, למרות שאני מופיע בהרבה מהם כי ייצגתי את היישוב בתקשורת. אני לא מסוגל. מבחינתי זה קרה היום, לא אתמול". המראות של שא־נור המתרחק מחלון האוטובוס נחרתו בנפשו והפכו לנקודת המפנה של חייו. "אני זוכר את המראה הזה של הבתים המתרחקים, כי הבנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו רואים את היישוב ככה", הוא מספר. "מאז אני אדם אחר לגמרי. כל מצב הצבירה הפנימי שלי השתנה באותו רגע".

בעוד האוטובוס נוסע צפונה, הרחק מהבית שנחרב, קיבל דגן החלטה שעיצבה את עתידו: "נעמדתי באוטובוס, הסתכלתי אחורה, ונשבעתי לעצמי שתי שבועות: האחת, להקדיש את חיי כדי לחזור ולבנות מחדש את ארבעת יישובי צפון השומרון. והשנייה – לעולם לא עוד. אני יוסי אחר היום, אני לא אותו יוסי. בגלל זה גם הגעתי להיות ראש מועצה. זה לא היה באופי שלי, זה לא עניין אותי ולא חלמתי על זה. אבל מאותו רגע באוטובוס, כשאני רואה את הבתים מתרחקים, הפכתי להיות כמו מגנט למקום הזה, כמו קפיץ משוחרר".

קבוצת הכוח השנייה בליכוד

ראשות המועצה האזורית שומרון, התפקיד הציבורי שבו הוא נושא בעשור האחרון, הוא אמצעי מבחינתו להגשמת הנדר ההוא. הלקחים מהגירוש הם שמכתיבים את האסטרטגיה של המועצה האזורית שומרון כיום. "בשביל זה באתי", הוא מבהיר. "התקופה שלפני הגירוש הייתה בשבילי אוניברסיטה של החיים, ובשנה שלאחר מכן חשבתי וחשבתי, עד שהכול התנקז לאותו ערב אחרי מלחמת לבנון השנייה".

בימים ההם, כשנה לאחר הגירוש, חבר דגן לבני גל ולבועז העצני, וביחד עם משפחות המגורשים והגרעין שהקים את מטה 'חומש תחילה' הם החלו לתכנן את השיבה לצפון השומרון. הפעולה הראשונה הייתה אירוע שנה לגירוש שהתקיים ביישוב שבי שומרון. "לא רצינו לעשות טקס זיכרון של 'איזה יופי היה', אלא אירוע של 'איך חוזרים'", הוא משחזר. "אמרתי למשפחות מחומש ושא־נור שאנחנו חייבים לגור בשבי שומרון. המטרה הייתה כפולה: לחזק את היישוב שהפך פתאום ליישוב קצה, וגם להיצמד למקום שממנו גירשו אותנו. אמרתי: דחפו אותנו, ואנחנו ננסה להידחף בחזרה הכי קרוב שאפשר".

המודל שעמד לנגד עיניו היה גוש עציון. דגן חקר את המנגנון שאיפשר את השיבה לכפר עציון לאחר מלחמת ששת הימים, והבין את חשיבות הנוכחות המתמדת סביב האזור. "למדתי למה חזרו לכפר עציון ולא למקומות אחרים: כי הם היו סביב זה כל הזמן. כמו 'הציבי לך ציונים' שבזכותו חזרנו לארץ, כך פעלנו גם אנחנו. הצבתי לעצמי יעד: לכפר עציון לקחו 19 שנה לחזור, אנחנו רוצים לעשות את זה בפחות". היעד הזה הושג. 18 שנה לאחר הגירוש, זכה דגן להוביל יחד עם שותפים רבים את תיקון חוק ההתנתקות. "זכיתי להציב, יחד עם ישיבת חומש, את המבנה במקום הקבע ולקבוע את המזוזה", הוא אומר בהתרגשות. "בירכתי 'ברוך מציב גבול אלמנה' קצת פחות מ־18 שנה אחרי הגירוש. רצינו להיות כמו כפר עציון, ואפילו להקדים אותם בחזרה הביתה".

בניגוד למה שרבים חושבים, בשביל דגן חומש לא היה רק מטרה רגשית, אלא חלק מאסטרטגיה רחבה הרבה יותר. "הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שזה בסוף המדד: כמה יהודים יגורו כאן", הוא מסביר. "בגוש קטיף ובצפון השומרון באנו מאוחר מדי. אם גוש קטיף היה מונה 300,000 תושבים ולא 7,000, אי אפשר היה לגעת בו. הסיפור המרכזי הוא המסות, וזה מה שלמדתי בדרך הקשה".

לדבריו, השילוב של מסות אנושיות וריבונות הוא הדרך היחידה להגיע לנקודת אל־חזור. "כשכל הווקטורים של הלחץ העולמי מופנים נגד ההתיישבות, אנחנו צריכים לייצר שטח: כבישים, בנייה, הרחבות וכבישים עוקפים. בשביל זה שבַתי רעב מול בית ראש הממשלה ובשביל זה אני נלחם על כל יחידת דיור", הוא אומר ומצביע על המסך הגדול מולו בלשכה, שמראה בזמן אמת את מספר יחידות הדיור שנמצאות בשלבי בנייה ותכנון. "מבחינתי, לספור כמה יחידות דיור חדשות בכל רגע נתון – זו עבודת ה' שלי".

ה"אוניברסיטה של החיים" שדגן עבר בתקופת הגירוש הולידה גם תובנות פוליטיות. "התחברתי לאמירתו של שלמה המלך במשלי כי 'חוכמת המסכן בזויה', והבנתי שצריך לייצר בניין כוח אמיתי לארץ ישראל", הוא אומר. כתוצאה מכך, הקים יחד עם שני תושבי השומרון יוני הישראלי ויעקב וינברגר את קבוצת 'הליכוד שלי', הפועלת כבר 16 שנים בהתנדבות והפכה לקבוצת ההתיישבות הגדולה בליכוד והשנייה בגודלה בתנועה בכלל. "אנחנו לא רק מצביעים, אנחנו עם יד על ההגה ומשפיעים מאוד. הבנתי שצריך ליצור קואליציות רחבות – מהציבור בארץ ועד לקונגרס, לסנאט ולמנהיגים אוונגליסטים בארצות הברית. כל גורם הוא משמעותי".

תובנה נוספת שדגן מדגיש היא המלחמה בבורות. "האויב הגדול ביותר שלנו הוא חוסר הידע", הוא קובע. "חייבים להיות חזקים בגזרת ההסברה והתקשורת". המועצה האזורית שומרון משקיעה משאבים אדירים בתחום זה, כולל מערך סיורי אח"מים שבועי בהובלת בועז העצני, המביא לשטח נבחרי ציבור ומעצבי דעת קהל מהעולם כולו. פרויקטים כמו 'משקפת' ו'שומרון – נעים להכיר' שודרגו לאחרונה תחת המיתוג החדש: 'מיליון על המפה'.

התובנה השלישית שדגן מזקק מלקחי אב תשס"ה היא המעבר למה שהוא מכנה "עידן המתנחל הפעלתן". "הבנתי שאנחנו חייבים להיות לוחמים, אבל לוחמים עם כלים", הוא מסביר. "בתקופת אוסלו והגירוש, כשלא היו לנו בניין כוח פוליטי או מערך הסברה, המאבק נגמר במקרה הרע במכות משוטרים ובמקרה הטוב בצפירות הזדהות מרכבים חולפים – בזמן שברדיו שמענו איך מוכרים את ארץ ישראל. היום המצב שונה. רתמנו את הכלים הללו לשתי השבועות שביקשתי לקיים: 'לעולם לא עוד' ותנופת גדילה חסרת תקדים".

האבן תהפוך לראש פינה

כחלק מהפקת הלקחים, הציג דגן תוכנית אסטרטגית מפורטת תחת הכותרת "מיליון בשומרון". מדובר בתוכנית המשך לחזון המקורי של גוש אמונים, המביטה קדימה אל שנת 2050. "אנחנו עובדים מסודר, כפי שלא עבדו כאן המון שנים", אומר דגן בגאווה. "התוכנית כוללת ערים, יישובים, חוות, אזורי תעשייה, רכבת ואפילו בית חולים". דגן מבקש לפרגן לשר בצלאל סמוטריץ' על עבודתו בממשלה, ומציין כי חלק גדול מהתכנון בשומרון שהשר מקדם כיום נשען על תוכנית "מיליון בשומרון". בשיתוף פעולה עם משרד השיכון, התוכנית כוללת הקמת 13 ערים חדשות ויותר מ־20 יישובים.

אחד משיאי התוכנית הוא איתור עתודות קרקע של אדמות מדינה באזור הסמוך לקו הירוק. "איתרנו שטח שיכול לאכלס כמעט 140 אלף אזרחים. קראתי לזה 'ראש העין מזרח', כי זה ההר שצופה על העיר", הוא מספר. דגן לא מסתפק בתכנון תאורטי, אלא רותם שותפים מפתיעים: "הגעתי לשטח עם ראש עיריית ראש העין, רז שגיא. הוא עמד שם, התקשר לתושב שלו שגר בבניין ממש מתחת ואמר לו: 'אני צופה עכשיו על הבית שלך'. היום, ראש עיריית ראש העין דוחף יחד איתי בממשלה את הקמת העיר הזאת, שאני מקווה לקרוא לה שמיר".

כעת, כמעט 20 שנה אחרי הגירוש, המעגלים נסגרים בזה אחר זה. פחות משנה חלפה מאז בוטל חוק ההתנתקות בכנסת, וצו האלוף כבר הוחל על כל שטחי צפון השומרון. "אנחנו עובדים בתיאום מלא עם השר בצלאל סמוטריץ' ויהודה אליהו ממנהלת ההתיישבות כדי ליישם את החלטת הממשלה שהוא הוביל ולחדש את ההתיישבות בכל הנקודות", הוא מעדכן. לאחר שהממשלה הכירה בחומש ובשא־נור כיישובים, המטרה הבאה כבר מסומנת: חזרה לגנים, לכדים ולנקודות נוספות. לדבריו, המועד לעלייה המחודשת לשא־נור קרוב מתמיד: "בין פורים לפסח הקרובים היישוב יעלה מחדש על הקרקע", הוא מבטיח.

גרעין המשפחות כבר תוסס ומתארגן, כולל ערבי נשים ופעילויות לילדים שצפויים לאכלס בקרוב את מוסדות החינוך שיוקמו מחדש. רגע מרגש במיוחד צפוי סביב בית הכנסת של היישוב, שנשאר שלם אך נקבר תחת טונות של חול לאחר הגירוש כדי למנוע את חילולו בידי פורעים ערבים. "התחלנו להוציא משם את החול", הוא מספר, "תמיד אמרתי שהרוח והגשם והדמעות של הגעגועים חושפים אותו לאט לאט. והאבן? היא עדיין מחכה אצלנו בבית. אותה אבן ששמרנו בארון ביום הגירוש תהיה אבן הפינה כשנחזור".

העבודה בשטח מתבצעת בלוחות זמנים קדחתניים ובתיאום עם כל הגורמים – מחברת החשמל ורשות המים ועד לאלוף הפיקוד ומפקד האוגדה. דגן מדגיש כי החזרה האזרחית שלובה בתיקון ביטחוני קריטי: החזרת בסיסי צה"ל לצפון השומרון. "ההחלטה להוציא את הצבא החוצה הייתה טעות פוליטית שיצרה ואקום ביטחוני", הוא קובע. "השילוב של היעדר התיישבות והיעדר צבא הוליד את גלי הטרור שיצאו מג'נין לתל אביב, לבני ברק ולאלעד". השינוי כבר מורגש בשטח. בסיס הפלוגה בשא־נור כבר נמצא בבנייה וחיילים נמצאים במקום באופן קבוע. "החיילים כבר חזרו לשא־נור, עכשיו הגיע תורם של האזרחים. אנחנו מחזירים את הביטחון דרך ההתיישבות".

ההתרגשות הגדולה ביותר שמורה אצלו, מטבע הדברים, לשא־נור – היישוב שבו קבע את ביתו ושממנו גורש. "כל בוקר אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות. הייתי בין אלו שראו את היישוב נהרס, והוא זיכה אותי להיות זה שזוכה, יחד עם שותפיי, לבנות אותו מחדש. זו סגירת מעגל קודם כול מול ריבונו של עולם. אנחנו אומרים לו: 'אנחנו עושים מה שציווית עלינו, אנחנו מתקנים את החרפה הזאת'".

תיאטרון השומרון במנהטן

לצד העשייה בשטח, דגן מוצא את עצמו לא מעט על קו התפר שבין השומרון לעולם. הוא נוסע לארצות הברית ולאירופה, נפגש עם סנטורים ומוביל מהלכי הסברה וגיוס תרומות. הפעילות הזאת מעוררת לא פעם ביקורת ושאלות: האם תפקידו של ראש מועצה אינו מתמצה בניהול מוניציפלי שוטף? כיצד השהות הממושכת בחו"ל לא באה על חשבון פינוי האשפה או השירות לתושב בשבי שומרון או באלון מורה?

"זו שאלה חשובה מאוד", הוא משיב בכנות, "והתשובה לה היא בדיוק הלקח של הגירוש. בגוש קטיף היה מתנ"ס מצוין, אולי הכי טוב בארץ, והזבל שם פונה בדיוק בזמן. אבל תוך חמש דקות הרסו להם את הבית. הבנתי שאם אנחנו רוצים להמשיך ולפנות את הזבל, לפתוח בתי ספר ולקיים שירות מוניציפלי מעולה – אנחנו חייבים לייצר בניין כוח נגדי מול כל הווקטורים הבין־לאומיים שמנסים להשמיד את מפעל ההתיישבות".

לדבריו, האסטרטגיה היא "לשים את השומרון במרכז" – לא רק גאוגרפית ותנ"כית, אלא כצומת השפעה מדיני. "היום השומרון הוא מוקד כוח. נבחרי ציבור בוושינגטון תומכים בישראל כי הם תומכים בשומרון, ולא הפוך. הם מגיעים לכאן כדי להתחבר ולתמוך". הפעילות הזאת, הוא מדגיש, מתורגמת לכסף ולחקיקה: "העובדה שאנחנו מגייסים היום מהקהילות היהודיות בעולם עשרות מיליוני שקלים לפרויקטים ביישובים היא תוצאה ישירה של המאמץ הזה. אנחנו מובילים חקיקות בקונגרס להכרה ביהודה ושומרון ולביטול המונח 'הגדה המערבית' במסמכים רשמיים. כבר היום יש לנו קבוצות ידידות בפרלמנט האירופי וביותר מעשרים מדינות בארצות הברית".

בעיניו, הדברים קשורים זה בזה. גיוס התרומות, בניין הכוח בוושינגטון והפעילות הפוליטית בליכוד הם הכלים שנועדו להבטיח את מימוש החזון. "כדי שהשומרון ינצח, כדי למנוע גירוש נוסף וכדי להביא לכאן מיליון תושבים, צריך לעבוד בכל הזירות במקביל. הנה, מחר מגיעים לכאן עשרת אלפים בני נוער מבני עקיבא לנטיעות בצפון השומרון. זה החיבור האמיתי – הסברה בחו"ל שמאפשרת נטיעות וריבונות כאן בבית".

בנוף המוניציפלי הישראלי ביצע דגן יחד עם אסתר אלוש דוברת המועצה מהלך יוצא דופן, אולי חסר תקדים: הקמת קרן קולנוע ותיאטרון רפרטוארי. גם כאן, הוא מסביר, המנוע מאחורי הקלעים הוא הלקח המר מהגירוש: ההבנה שאי אפשר להסתפק רק בפינוי אשפה, אלא חייבים להיות שחקנים משפיעים בזירה התרבותית והתודעתית. "הבנו שאנחנו צריכים לעשות שינוי תרבותי עמוק", אומר דגן, המכהן כיושב ראש קרן קולנוע שומרון. "היום יש לנו יותר מ־180 סרטים בתהליכי כתיבה, הפקה וצילום. חלקם כבר יצאו לאקרנים, הפכו לשוברי קופות וזכו בפרסים בין־לאומיים, כשהם מביאים את הסיפור האמיתי של יהודה ושומרון לעולם כולו".

לצד קרן קולנוע שומרון, הקים דגן תיאטרון מקצועי שזכה לפרימיירה חגיגית לא רק בישראל, אלא גם במנהטן. "בשבוע שעבר עמדתי בכניסה לאולם המפואר במנהטן. ראיתי את הקהל – אנשי עסקים, יהודים ושאינם יהודים, לבושים בחליפות ועניבות – נכנסים לראות את ההצגה של תיאטרון השומרון. הסתכלתי על הצמיד הכתום שאני עונד על היד מאז הגירוש, הסתכלתי למעלה ואמרתי לקדוש ברוך הוא: 'גם זה חלק מהתיקון'. שהרוח העתיקה והשורשים שלנו יגיעו לקדמת הבמה העולמית בצורה המקצועית ביותר", הוא מתאר רגע סימבולי ומרגש מהאירוע.

את הפעילות הזאת הוא מגדיר כ"מהפכה תרבותית חיובית". השאיפה שלו היא לספק תרבות שלא מתביישת בערכים ציוניים ויהודיים ועומדת בסטנדרטים האומנותיים הגבוהים ביותר. "יש אצלנו על הבמה מגוון רחב של סוגיות חברתיות ואישיות שמקבלות ביטוי, והביקוש לזה אדיר. הציבור צמא לתרבות טובה וחיובית. זה חלק מהתיקון שלנו כחברה וכחלק מההתיישבות – להפסיק להתגונן ולהתחיל לספר את הסיפור שלנו בגאווה".

"7.10 הראשון היה בקבר יוסף"

לצד מיזמי ה"עשה טוב" – הקולנוע, הבנייה והסיורים – דגן מוביל קו תקיף של "סור מרע". מי שמחפש אצל ראש מועצת שומרון את "המתנחל הפראייר", זה שמרכין ראש נוכח מתקפות, ימצא במקומו אסטרטגיה של תביעות דיבה ואפס סובלנות להכפשות. "תם עידן המתנחל הפרייאר. אנחנו לא מוכנים להיות השטיח, האסקופה הנדרסת, כפי שהיה לפני הגירוש", הוא מבהיר בנחרצות.

דגן נזכר בגל המתקפות התקשורתיות שליווה את הכנס שארגן יחד עם דניאלה וייס לפני כשנתיים, בקריאה לחזור לגוש קטיף וצפון רצועת עזה: "היו התקפות צבועות. אמרתי להם: תקשיבו טוב, אנחנו לא הציבור של 2005. נגמר העידן שבו אתם דורכים לנו על הראש, מסובבים את הנעל ומהנדסים לנו את התודעה. אנחנו הרבה יותר ממלכתיים, שפויים ואחראים מכם. ראינו איך השמאל הקיצוני הבעיר את המדינה כולל חסימות כבישים וסירוב פקודה, בזמן שבגירוש הטיפו לנו על צייתנות. המוסר הכפול הזה נגמר".

השינוי הזה מתבטא במאבק משפטי וציבורי חסר פשרות. כשיש מי שמנסה "לטנף", כדבריו, על ההתיישבות, דגן לא מהסס להשתמש בכלי של תביעות דיבה. "העידן שבו דרכו עלינו נגמר, אנחנו יודעים מה הציבור שלנו שווה ומה הוא מייצג. אנחנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל ולא מתביישים להגן על התושבים שלנו. כלי תקשורת שירצו להוציא את דיבתנו רעה צריכים לדעת שהם ייתבעו". מבחינתו, זקיפות הקומה הזאת היא לקח קיומי מהגירוש. "אנחנו גאים להיות הציבור החלוצי הכי טוב שיש במדינת ישראל. למדנו שצריך אמונה וצריך לדעת להוביל, אבל לא להתבייש במה שאנחנו מייצגים. היום הציבור ביהודה ושומרון בוגר יותר. הוא לא מפחד להגן, לא מפחד לתקוף כשצריך, ולא נותן שידרכו עליו יותר בתקשורת".

בתוך קלחת האסטרטגיות המדיניות והתוכניות המוניציפליות, קבר יוסף הצדיק בשכם נותר בשביל דגן המצפן הערכי והשורשי ביותר. עשרים וחמש שנה לאחר שצה"ל ברח מהמקום בהוראת ראש הממשלה דאז אהוד ברק, והפקיר אותו למחבלי הרשות הפלשתינית, נרשמה לפני שבועיים פריצת דרך משמעותית המאותתת על שינוי מדיניות: לראשונה, ולאחר מאמצים כבירים, אישר שר הביטחון תחילת שהות של יהודים במתחם גם בשעות היום. הצעד האסטרטגי תורגם מיד לתפילת שחרית חגיגית עם הנץ החמה שהתקיימה במקום והייתה סנונית ראשונה לשיבה המיוחלת.

"כל ההתיישבות מתחילה בחיבור לשורשים שלנו", אומר דגן, שמוביל את המהלך כבר תקופה ארוכה יחד עם חבר הכנסת צבי סוכות. "אין עם בעולם שיוותר על השורשים הכי עמוקים שלו, קבר יוסף חשוב לא פחות מכל יעד אסטרטגי אחר. התפילה שהתקיימה השבוע היא שלב חשוב מאוד בדרך לחזרה מלאה". דגן משחזר רגע מכונן שהתרחש מאחורי הקלעים ונתן רוח גבית למהלך: "הרב דודו בן נתן קם מהשבעה על בנו, סמל ראשון שובאל הי"ד שנפל בלבנון, ובא אליי יחד עם צבי סוכות. הוא אמר: 'הנחמה היא החזרה לקבר יוסף'. באותו רגע החלטנו שאנחנו הולכים יחד בכל הכוח על המהלך הציבורי־פוליטי לשיבה למקום".

התאריך שבו ננטש הקבר נושא עימו משמעות מצמררת. "הבריחה מקבר יוסף, בהוראתו המופקרת של אהוד ברק, התרחשה ב־7 באוקטובר 2000. זה היה ה־7 באוקטובר הראשון. הנסיגה הזאת הרימה את גל הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, כי הרשות הפלשתינית והערבים סביב הבינו את שפת הנסיגה שלנו טוב יותר משאנחנו הבנו אותה". כיום, לאחר אישור השהות ביום, המאמץ מתרכז בקיבוע האחיזה. "עם ישראל מצביע ברגליים. מאות אלפים מחכים חודשים ארוכים רק כדי להגיע ולהתפלל שם", הוא מספר. "המטרה הסופית ברורה: שישיבת 'עוד יוסף חי' תחזור לשם בצורה קבועה, שדגל ישראל יתנופף מעל המתחם וצה"ל ישהה בו בצורה מלאה. זהו תיקון ביטחוני לא פחות משהוא תיקון מוסרי. אנחנו צריכים להגיד להם: תם עידן הבריחות והנסיגות. סיימנו לפחד – עם ישראל כאן כדי לנצח".

כשאתה עם השפעה חזקה בליכוד ובמוקדי הכוח, היעד הבא הוא הפוליטיקה הארצית?

"זה לא מעניין אותי", הוא נחרץ, "היו לי לא מעט הצעות לעבור לזירה הארצית, אבל משימת חיי היא בניין ארץ ישראל. אני פועל במוקדי הכוח הפוליטיים, התקשורתיים והבין־לאומיים רק כדי לשרת את המטרה הזאת: לתקן את החרפה של הגירוש, להקים מחדש את היישובים בצפון השומרון ולהביא לכאן מיליון תושבים וריבונות. כל בוקר אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות לבנות את ארץ ישראל בימים טובים וקשים. כאן נמצא התיקון האמיתי, וזו המשימה שאני מקדיש לה את חיי".