מי יחקור את המחדל?

חורף 2026. ישראל מציינת שנתיים ושלושה חודשים לבוקר השחור של שמחת תורה תשפ"ד. למרות שהזמן שחלף הקהה במעט את הכאב החד, ולמרות שהחטופים שבו הביתה והיישובים החלו להיבנות מחדש, תחושת היום ההוא עדיין מבעבעת. הציבור הישראלי, על כל גווניו, דורש תשובות. הוא דורש להבין איך האימפריה הטכנולוגית והמודיעינית קרסה מול ארגון טרור, וכיצד קיבלנו מכה כל כך כואבת. אלא שהדיון הציבורי על אופי החקירה נכנס לסחרור מוכר: האופוזיציה והמערכת המשפטית דורשות ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון, ואילו בקואליציה ובחלקים נרחבים בימין מזהירים מפני ועדה שתשמש כמכשיר להלבנת הקונספציה של מערכת הביטחון והמשפט עצמה.

בתוך הרעש הזה, עולה ומתחדדת דרישה המבקשת לערער על האקסיומה שרק שופט יכול לחקור אמת. הטענה העיקרית העולה מהמחנה הלאומי היא ששורשי המחדל טמונים בתהליך ארוך שנים של "משפטיזציה" שסינדל את הדרג הצבאי. אם היועצים המשפטיים ובג"ץ היו שותפים לעיצוב מדיניות ההכלה ולסירוס הוראות הפתיחה באש, האם הם יכולים כעת לעטות את גלימת החוקר האובייקטיבי?

כינסנו לשיחת עומק שני אישים בולטים מהמחנה הלאומי: חבר הכנסת אביחי בוארון (הליכוד), איש מעשה ופרלמנטר שצמח מתוך המאבקים על ארץ ישראל, ופרופ' עמיהוד אמיר, איש רוח ואקדמיה, יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. יחד הם מנסים לשרטט את קווי המתאר לוועדת חקירה שתהיה נאמנה לאמת ולא לקליקה.

החתול והשמנת

אולי יעניין אתכם

עוד בכנס ירושלים סמוטריץ' בקריאה לחיבור בכנס 'בשבע': "לשים את האגו בצד"

עוד בכנס ירושלים סמוטריץ׳ קרא בכנס 'בשבע' לוינטר ובן גביר להתאחד

פרופ' עמיהוד אמיר, פרופסור למדעי המחשב ויושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, עוסק בעשורים האחרונים במפגש שבין ביטחון לאומי, משפט ותודעה ציבורית. בריאיון ל'בשבע' הוא מתייחס לשאלת הקמת ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר, ומעלה ספקות באשר ליכולתה של ועדה במינוי נשיא בית המשפט העליון לזכות באמון ציבורי רחב.

הציבור דורש תשובות, והמנגנון המקובל בישראל הוא ועדת חקירה בראשות שופט. מדוע אתה שולל את הדרך הזאת?

"כי המפתח לחקירה אפקטיבית הוא אמון הציבור, וכיום לחלקים גדולים בעם אין אמון במערכת המשפטית כגורם ניטרלי. ועדת חקירה ממלכתית במינוי נשיא בית המשפט העליון, כפי שקובע החוק היבש, היא בעייתית מאוד. בעיני רבים זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. צריך להבין, אנחנו עדיין לא יודעים מה היה משקלן של ההחלטות המשפטיות באירועי הגדר בעזה לאורך השנים. באיזו מידה בג"ץ והייעוץ המשפטי מנעו פעולות או שינו הוראות פתיחה באש? בית המשפט העליון עצמו צריך להיות מושא לחקירה. הסמכויות המופרזות שהוא נטל לעצמו השפיעו על התנהלות הצבא כבר שנים לפני אירועי טבח שמחת תורה. כמה הדבר הזה השפיע על הצבא? כמה זה השפיע על האויב?"

אם לא נשיא העליון, מי הגורם שצריך למנות את הוועדה?

"אני לא יכול לדבר בשם החוג. אבל הכנסת, לדעתי, היא ריבון שיכול וראוי שיבחר ועדה כזאת. רק הממשלה זו בעיה, כמו שרק בית המשפט זו בעיה, אבל הכנסת היא גוף שיש בו אופוזיציה וקואליציה, היא גוף שיש בו הכול. ולכן הכנסת יכולה להקים ועדה, בהצבעה, שיהיו מיוצגים בה כולם. הוועדה הזאת תצטרך להביא לעם ישראל את שמות חברי ועדת החקירה".

מי הדמויות שמתאימות לשבת בוועדה כזאת בעידן שבו כולם מזוהים פוליטית?

"יש בישראל אנשים משכמם ומעלה, אנשי צבא וציבור בלתי תלויים. אני חושב על דמות כמו אביגדור קהלני. הוא איש צבא מוערך, הוא לא בתוך המערכת היום, ואין לו אינטרס להגן על אדם כזה או אחר במערכת הצבאית. זה צריך להיות אנשים שמצד אחד יש להם את הידע כדי לקיים חקירה כזאת. מצד שני, שיש להם את היושרה ואת האמון של הציבור, שבאמת מה שלנגד עיניהם זה עם ישראל ולא המערכת".

המודל הפריטטי: מאזן אימה שמוביל לאמת

בעוד פרופ' אמיר מציב את התשתית הרעיונית, חבר הכנסת אביחי בוארון (הליכוד) עמל על הפתרון הפרלמנטרי. בוארון, שהוביל בעבר מאבקים ציבוריים ומשפטיים, מבין שחסם האמון הוא המכשול העיקרי. הפתרון שהוא מניח על השולחן הוא הנדסי־פוליטי: ועדה פריטטית.

"האתגר הגדול שלנו הוא ליצור מנגנון שגם השמאל וגם הימין יסכימו עליו", הוא מסביר. "כפי שלנו אין אמון בוועדה שתמונה על ידי השופט עמית, כך לשמאל אין אמון בוועדת בדיקה שתמונה על ידי ממשלת הימין בראשות נתניהו. אנחנו יכולים לעשות את מה שאולמרט עשה ב־2006 ולמנות ועדת בדיקה ממשלתית. אז, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא מינה את ועדת וינוגרד, שאני מזכיר לך שהייתה שנויה במחלוקת. ובכל זאת, אף אחד לא ערער אחריה. בחרנו לא לעשות את זה, מכיוון שידענו שפה מדובר בכשל מערכתי רחב, ולכן העדפנו לעשות משהו שהציבור ירגיש שהוא מאוזן".

כיצד מנגנון כזה מונע טיוח פוליטי? לכאורה זה נשמע כמו מתכון לשיתוק.

"הדרך שבה הלכנו היא לבנות ועדה פריטטית, שתורכב משלושה נציגי ימין ושלושה נציגי שמאל. זה מאפשר לאנשי שמאל להזמין אנשי ימין, ולאנשי ימין להזמין אנשי שמאל. ואם נציגי השמאל ירצו להזמין דווקא את בנימין נתניהו, הם יוכלו לעשות זאת. העיקרון הוא שהוועדה הזאת צריכה להיות אמונה על רוב הציבור, גם מימין וגם משמאל. גם משפחת צנגאוקר וגם משפחת מור צריכות להרגיש שהן יכולות להיכלל בוועדה הזאת ולהזדהות איתה. וזה האתגר הגדול שלנו".

אתה שותף להערכה שקהלני הוא הדמות המתאימה?

"בהחלט. גם אני מניתי את אביגדור קהלני כאחת הדמויות שיכולות לעמוד בראש ועדה כזאת או להיות חלק מרכזי בה. הוא דמות שזוכה לאמון מקיר לקיר. הזכרתי גם שמות נוספים כמו פרופ' יובל שטייניץ והשופט בדימוס יוסף אלרון. את השמות אני אומר כמובן על דעת עצמי".

מהחטא הקדמון ועד הקונספציה של 8200

למעשה, הדיון בהרכב הוועדה הוא רק קליפת האגוז. השאלה המהותית יותר היא מה חוקרים. שני המרואיינים מסכימים שחקירה שתתמקד רק במי ענה או לא ענה לטלפון בבוקר ה־7 באוקטובר תחמיץ את העיקר. המחדל לא התחיל באותו בוקר אלא הוא תוצאה של תהליכי עומק הרסניים.

בעיני בוארון, שורש הרע נעוץ בהתנתקות ובקריסת התפיסה המערבית מול המזרח התיכון. "החטא הקדמון הוא חטא ההתנתקות", הוא אומר בחדות. "זה השורש שממנו נבע כל האירוע. עזיבת השטח, חוסר במודיעין אנושי, המחשבה הילדותית שאם נבנה חומה גבוהה וטכנולוגית אז 'הם יהיו שם ואנחנו נהיה כאן' ושלום על ישראל".

בוארון מתאר את העיוורון התרבותי שלקה בו המודיעין הישראלי: "חשבנו שהם רוצים להיבנות מבחינה כלכלית. הייתה מחשבה ילדותית שהעזתים ירצו לבנות את סינגפור של המזרח התיכון, ולא הבינו שנשמת אפם היא השמדת המדינה היהודית. הדבר הכי חשוב עכשיו להקים את הצוות הזה, לבדוק את הנושא הזה, כי זו חובתנו למדינת ישראל ולדורות הבאים אחרינו, איך אנחנו עושים הכול כדי שדבר כזה לא יחזור".

פרופ' אמיר מרחיב עוד יותר את הניתוח ההיסטורי. כמי ששירת ביחידה 8200 בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הוא מזהה דמיון מצמרר בין המחדלים. לדבריו, הוועדה צריכה להחליט מה הם גבולות הגזרה, "אבל תמיד אם אתה עוצר בלי ראייה היסטורית, אתה בבעיה. כדי לענות נכון על שאלה, אתה לא יכול לנתק. אם אני הייתי בוועדה כזאת היינו מתחילים מ־7 באוקטובר והולכים אחורה ובודקים ורואים, וכל כשל שאנחנו מוצאים – אנחנו יכולים לראות מה גרם לו. ואנחנו יכולים ללכת עד איפה שאנחנו חושבים שצריך ללכת. כשאנחנו מגיעים לכשל מסוים, אם זה התחיל אצל טרומפלדור, אז אנחנו נרד עד לטרומפלדור".

מנהיגות תחת אש: השיעור של סולימאן המפואר

אחת הטענות שנשמעות שוב ושוב נגד הקמת הוועדה כעת היא ש"אנחנו במלחמה". פרופ' אמיר לא מתרשם. לדידו, דווקא מצב המלחמה מחייב הפקת לקחים מהירה ותיקון תוך כדי תנועה.

יש הטוענים שכל עוד אנחנו עדיין בלחימה מסוימת, אין להקים ועדת חקירה. זה לא יפגע ברוח הלחימה?

"אני חושב שאם היום תקום ועדה היא תצטרך לחקור למה המלחמה לא הסתיימה עם ההישגים שהובטחו. סולימאן המפואר מת תוך כדי המלחמה. כדי שלא תהיה דמורליזציה לצבא, הם שמו את גופתו על עגלה, וקשרו את הידיים והרגליים לכל מיני חבלים, והוא נופף לחיילים, אף על פי שהוא היה מת. כרגע אנחנו לא במצב אקוטי, והמלחמה של עם ישראל נמשכת כבר 70 שנה. אז אם אנחנו נחכה שהמצב הזה ייגמר, אנחנו נחכה לימות המשיח".

נקודה חשובה נוספת שמטרידה את השניים היא השתלטות השיח המשפטי על שדה הקרב. בוארון ואמיר משוכנעים כי ועדה משפטית תהיה עיוורת לחלוטין לכשל הזה.

חבר הכנסת בוארון: "כשבית המשפט יושב על הדוכן ועוסק בדיני רפואה, הוא לא מומחה ברפואה, הוא מביא מומחים. השופט הוא מומחה לפרוצדורה, לדיני ראיות. גם לוועדה הזאת, המטרה היא לבחור אנשים שיש להם גם רקע מקצועי ורלוונטי וגם איכות שיפוטית. זה יכול להיות שופט בדימוס או קצין בכיר בדימוס".

פרופ' אמיר: "אי אפשר להאשים את הש.ג. אם מפקד טייסת לא שלח מסוקים כי היו שמועות, אולי הוא עבד לפי הנהלים? אז יש לנו בעיה בנהלים. אנחנו צריכים לראות איך הנהלים האלה התגבשו ומדוע".

המטרה: לא נקמה, אלא תיקון

לקראת סיום השיחה עולה השאלה: מה בעצם אנחנו מחפשים? האם המטרה היא לראות פוליטיקאים וגנרלים אזוקים בדרך לכלא? באופן מפתיע, שני המרואיינים מציגים גישה ממלכתית, המעדיפה תיקון עתידי על פני עריפת ראשים. "יש נטייה לחשוב שהמטרה בוועדת חקירה היא למצוא את האשמים במחדל. אני עדיין לא עסוק במציאת האשמים, גם זה יבוא", אומר חבר הכנסת בוארון, "אני עסוק בהפקת לקחים איך מדינת ישראל לא נופלת לאותו בור קונספטואלי, שגרם לה לעצימת עיניים כל כך עמוקה. זה הדבר שהכי מעניין אותי עוד לפני שאני תולה את האשמה בצווארו של מאן דהוא. שר ההיסטוריה הוא השופט הטוב ביותר. מטרת העל שלי באירוע הזה היא להבטיח שדבר כזה לא יחזור, לא לנו, לא לילדינו ולא לנכדינו ולא לדורות הבאים".

פרופ' אמיר מסכים: "להגיש כתב אישום נגד בן אדם זו הבעיה הקטנה שלנו כאן. אני מצפה מוועדה כזאת שאנחנו נבין איך הגענו למצב כזה, כי בן אדם אחד לא יכול לעשות את זה. פחות מטריד אותי מה יעשו לאדם הספציפי, אני חושב שמה שחשוב לנו זה העתיד של האומה. הוועדה הזאת לא יכולה להיות Judge, Jury and Executioner – שופט, חבר מושבעים ותליין. אם הם יגלו שהיה כאן בוגד – הבוגד הזה צריך להישפט. אבל אנחנו צריכים לראות איך הנהלים האלה התגבשו ומדוע".

"כי קרוב הוא"

את הדיון השכלתני והפוליטי חותם פרופ' אמיר בנימה של אמונה, המתכתבת עם ימי פרשת בשלח, שבהם התקיימה שיחתנו. בשבילו, הוועדה היא רק כלי השתדלות בתוך מהלך היסטורי ורוחני גדול יותר. "אנחנו מאמינים בני מאמינים. בפרשת השבוע כתוב 'ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא'. ויש פירוש שאומר 'כי קרוב הוא' – כי עם ישראל קרוב אצל הקדוש ברוך הוא. לכן הוא לא נחם דרך ארץ פלישתים, כי הוא אוהב את עם ישראל, והוא ידע שזה לא יהיה טוב אם הוא ילך וינחה אותם דרך ארץ פלישתים".

המבחן האמיתי של ועדת החקירה, לפי אמיר, יהיה מבחן התשובה של הרמב"ם. "ועדת חקירה זה לא סרט וזה לא ספר קריאה מהנה. איך הרמב"ם אומר – מתי אתה יודע שחזרת בתשובה? רק בסוף, אם הגעת למצב שבו היית קודם ולא חזרת על החטא. רק אז אתה יודע שחזרת בתשובה".

המסר העולה מדבריהם חד וברור: שנתיים ושלושה חודשים אחרי הבוקר ההוא, הדרישה הציבורית אינה לנקמה אלא להבנה. לא לוועדה שתשפוט בדיעבד, אלא לכזו שתאפשר תיקון לעתיד. חקירה שתתמקד רק בשרשרת הכשלים האישיים עלולה להחמיץ את השאלה העיקרית: כיצד התגבשו תפיסות, נהלים והנחות יסוד – מדיניות, צבאיות ומשפטיות – שהובילו לאסון? ועדת חקירה שתפעל מתוך אותה קונספציה לא תוכל למלא את ייעודה. בירור לאומי רחב ומוסכם אומנם אינו מבטיח נחמה, אך הוא עשוי להיות הצעד הראשון בהשבת האמון ובמניעת המחדל הבא.