"משבר הגיוס לא מתחיל בגיל 18, הוא מתחיל במערכת החינוך"

נתנאל שמיר

לקראת סיום השיחה עם חברת הכנסת נעמה לזימי, ניגשים אל השולחן בבית הקפה שני אנשים שהקשיבו לדיון על עתידה של מערכת החינוך. שניהם, כך הם מספרים, עסקו בעבר בהוראה. הגבר מסביר שעזב את המקצוע משום שלא יכול היה להמשיך לעבוד בשכר שקיבל. רגע לפני שהם נפרדים, הם פונים ללזימי ואומרים לה שהם מחכים שתציל את מערכת החינוך. השיחה על תקציבים, רפורמות ומעמד המורה מקבלת לפתע פנים אנושיות.

בשביל לזימי, חברת הכנסת המבקשת לקבל לידיה את תיק החינוך, המפגש הזה אינו רק המחשה של המשבר שעליו היא מדברת. הוא נוגע גם לסיפור המשפחתי שלה. היא בתו של איש חינוך ורעייתו של מורה, ומכירה מקרוב את הפער שבין תחושת השליחות של אנשי ההוראה ובין מעמדם הציבורי. "אני נשואה למורה, אני מכירה את העולם הזה", היא אומרת במהלך השיחה. בהמשך תספר כיצד בעלה בחר לעבור מתחום התקשורת לחינוך, השלים לימודים מתקדמים והקדיש את עצמו להוראה, בין היתר של נוער בסיכון.

על הרקע הזה היא נפגשת עם פרופ' חיים שקד, נשיא האקדמית חמדת, לשיחה על האפשרות שתעמוד בראש משרד החינוך אחרי הבחירות. השניים אינם זרים זה לזה, בעבר יזם שקד, בשיתוף לזימי, דיון בוועדה המיוחדת לענייני הצעירים בכנסת, שבראשה עמדה, על השאלה מדוע צעירים וצעירות אינם פונים למקצוע ההוראה. כעת מבקש שקד לברר כיצד היא מתכוונת להפוך את עמדותיה ומאבקיה הציבוריים למדיניות מעשית במערכת גדולה ומורכבת.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c "מערכת החינוך אלרגית לעוד רפורמה ועוד רפורמה"

בנושא 1216c מה המפלגות באמת מתכוונות לעשות עם מערכת החינוך?

לא לחכות לשביתה

שקד בוחר לפתוח דווקא בנושא שעלול להציב את לזימי בפני קושי. כמי שמזוהה עם המאבק לזכויות עובדים, כיצד היא מתכוונת להתמודד עם ארגוני המורים, שלטענת מבקריהם צברו כוח רב מדי והפכו לחסם בפני שינויים במערכת?

"קודם כול, אני רוצה שנכיר בבעיה", משיבה לזימי. "לפי הלמ"ס חסרים 31 אלף מורים. זה לא נתון ברור, אבל אם זה הנתון של הלמ"ס, יש לנו משבר אמיתי וקשה. לפי דוח החינוך של ה־OECD שיצא עכשיו, מורים צעירים מרוויחים עשרות אחוזים פחות מהממוצע". היא מזכירה את הדיון המשותף שקיימה עם שקד בכנסת: "בשערי האקדמיה נכנסים אנשים פחות מוכשרים ממה שראינו בעבר במקצוע, וגם פחות מהם רוצים לעסוק בו. יותר מ־40 אחוזים לא רוצים בכלל לעסוק במקצוע".

"דווקא בגלל שאני באה מהעולם של חיזוק זכויות העובדים, ובפרט העובדים החיוניים בשירות הציבורי, אני מבינה שהשירות הציבורי נשען על עובדיו", היא אומרת. "עובדי ועובדות ההוראה מחזיקים את מערכת החינוך".

לזימי מזכירה את מאבקה נגד הקיצוץ בשכר המורים בזמן המלחמה. "הייתי, לדעתי, היחידה שעמדה כחומה בצורה, ככל שיכולתי, נגד הקיצוץ למורות בזמן המלחמה. הקיר שלי הפך במשך שבועיים לקיר וידויים ועדויות של כ־200 מורים ומורות. הגעתי לכל ההפגנות, גם לאלה שהיו נגד הארגונים שלא נתנו להן גיבוי. קודם כול, אני עם המורות". אבל מבחינתה, התמיכה בעובדי ההוראה אינה מחייבת התייצבות אוטומטית לצד ארגוניהם בכל מחלוקת. "אני באה בלב נקי, אני בעד המורות. אני לא רוצה להכניס את תלמידי ישראל לסחרור של שביתות. עברנו מספיק. אני לא רוצה לפרק את העבודה המאורגנת ולא לפגוע באיגודים של המורים. אני רוצה הסכם שכר, ושייכנסו גם רפורמות".

לזימי מאמינה שדווקא הזיהוי שלה עם זכויות העובדים עשוי לסייע בגיבוש הסכמות בין הגורמים השונים במערכת. היא מבקשת "לרתום אליי גם את ארגוני המורים וגם את האוצר במקום אחד", ולהוביל שינוי ביחסים שבין המדינה לעובדי ההוראה, תוך שיפור תנאי ההעסקה וקידום רפורמות. "בשלושים השנים האחרונות לא היה מקרה שבו היטיבו עם המורים שלא דרך עיצומים, פתיחה של הסכם שכר ומאבק", היא טוענת. "ממשלת רבין הייתה הממשלה האחרונה שהעלתה שכר בלי מאבק. אני מקווה שיחד עם האוצר אוכל להביא בשורה עוד לפני פתיחת ההסכם מחדש".

מקצוע שלא מתפשרים עליו

כשהשיחה עוברת למעמד החברתי של המורים, לזימי חוזרת אל ביתה הפרטי. "בן הזוג שלי למד בהתחלה תואר ראשון בתקשורת, הבין שהוא פחות אוהב את זה ועבר לחינוך. הוא עשה תואר שני בחינוך ותעודת הוראה, הוא גם דוקטורנט וגם סופר, אבל הוא ממש אוהב ללמד".

אלא שלצד האהבה למקצוע, היא מספרת על תחושה שמלווה אותו: תלמידיו סבורים שלעיתים הבחירה שלו בהוראה היא סוג של התפשרות. "זה שובר לי את הלב", היא אומרת. "מה קרה למקצוע הזה בדרך? זה הדבר הכי חשוב. אחרי שנות משבר, החוסן הלאומי שלנו נשען על המורים והמורות. הם החינוך לערכים שלנו, הם יגדלו את הדור הבא שיחזיק את המדינה הזאת".

שקד שואל אותה מה היא מרגישה כשהיא מספרת שבעלה מורה. "אני מתה על זה", היא משיבה ומספרת על עבודתו עם נוער בסיכון ועל הסיפורים שהוא מביא הביתה. מבחינתה, ההכרה בשליחות הזאת אינה יכולה להסתכם במחמאות. "מי שבוחרים להיות מורים ומורות הם אנשים שאנחנו צריכים להוקיר בצורה ברורה", היא מדגישה. "זה אומר תנאים, זה אומר שכר, זה אומר לתת להם גב. זה התפקיד שלנו".

ממעמד המורים עובר שקד לגיל הרך, תחום שלזימי עוסקת בו לאורך שנותיה בכנסת. הוא מזכיר לה שהרחבת האחריות הציבורית על המסגרות וסבסוד משמעותי שלהן כרוכים בהוצאה תקציבית עצומה. "סבסוד הגיל הרך הוא תהליך ארוך, והוא לא הדבר הראשון", היא מבהירה. לדבריה, ישראל מפגרת בהשקעה בתחום, והדבר פוגע בהתפתחות הילדים וביכולת לאתר קשיים בשלב מוקדם. "אני מאמינה שילד לא נולד בגיל שלוש", היא אומרת ומדגישה את הצורך בהשקעה בהכשרת הצוותים, בתשתיות ובשיפור התקינה.

לצד זאת, היא מבקשת להקל על משפחות צעירות. "אני גם מבינה שהנטל על משפחות צעירות הוא כבד", היא אומרת. "אם פעם הגיל הרך עלה כ־3,500 שקל לחודש, היום זה כבר ממוצע של 4,500-4,400 שקל. זה סכום מאוד גדול, ובחלק מהמקומות, באזורי ביקוש, 6,000-5,000 שקל בחודש. זה נטל שהוא לא סביר". היא קושרת את סוגיית הסבסוד גם למאבקה נגד סבסוד מעונות יום לאברכים, שלטענתה בא על חשבון הציבור העובד והמשרת.

שקד מזכיר לה שתפיסת מדינת הרווחה שהיא מציגה דורשת מקורות מימון משמעותיים. לזימי משיבה באמצעות תפיסת עולם תקציבית רחבה: צמצום תקציבים מגזריים והפניית משאבים לצרכים ציבוריים משותפים. "אני רואה בכסף ציבורי קודש", היא אומרת. "הוא צריך לשרת את הציבור ואת הצרכים הלאומיים, לא קומבינות ובריתות". מבחינתה, השקעה בשירותים הציבוריים יכולה גם לחזק את תחושת השותפות והאמון במדינה. "אנחנו הולכים לחזור להיות מדינה שרואה את האזרחים שלה. זה יחזיר את האמון במערכות ובמדינה".

החינוך החרדי והזכות לבחור

מכאן עובר שקד לאחת הסוגיות הנפיצות בשיחה: תקצוב מוסדות החינוך החרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה. הוא מבקש להבין כיצד אפשר לשלול תקצוב ממסגרות שבהן לומדים ילדים שאינם אחראים להחלטות הוריהם והנהגתם. לזימי דוחה את הטענה שהיא מבקשת לפגוע בילדים החרדים. להפך, לדבריה, דווקא המערכת הקיימת שוללת מהם הזדמנויות. "אני לא יכולה לחייב אף ילד להיות קשוב בשיעורי אנגלית, מתמטיקה או מדעים. אבל לשלול ממנו את האפשרות לבחור, להשכיל, למנוע ממנו את הזכות להגשים את עצמו, זה פשע בעיניי".

הפתרון העיקרי שהיא מציעה הוא הרחבת החינוך הממלכתי־חרדי. "הייתי יושבת ראש השדולה לממ"ח, לחינוך הממלכתי־חרדי, עוד בכנסת הקודמת. זה לא שאני באה לזה עכשיו. אני מאמינה בחינוך הממלכתי. אני האדם הכי ממלכתי שיש".

שקד שואל אם המודל הממלכתי־חרדי יכול באמת להפוך למסלול מרכזי בחברה החרדית. "בוודאי", משיבה לזימי, "אני מכירה באורח החיים של הציבור החרדי, ואני פשוט רוצה שזה יהיה ציבורי וממלכתי". לדבריה, המדינה יכולה לכבד את אורח החיים החרדי ובמקביל לדרוש לימודי יסוד ופיקוח על התקציבים. "החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה אקס־טריטוריה כזאת לאורך זמן", היא קובעת. "משבר הגיוס לא מתחיל בגיל 18, הוא מתחיל במערכת החינוך".

לזימי מציגה עמדה נחרצת גם בשאלת התקצוב: "אם זה ללא ליבה, ללא הבסיס של חוק חינוך חובה, זה לא צריך להיות מתוקצב". עם זאת, היא מבהירה שאין מדובר בהתנגדות גורפת לתקצוב מוסדות פרטיים, אלא לדרישה לתקצוב מלא של מוסדות שאינם עומדים בדרישות היסוד. מבחינתה, המאבק נוגע גם לעתיד החינוך הציבורי כולו. "אני מאמינה בחינוך ממלכתי ציבורי. אצלי זה אידאולוגי. אם מקבלים פה חינוך מפלגתי, פרטי ולא מפוקח, תוך עשור אין חינוך ציבורי יותר".

השיחה על החינוך הממלכתי מובילה את שקד לשאלת הערכים שצריכה מערכת החינוך להנחיל. לזימי מדברת על חינוך ברוח מגילת העצמאות, אך האם הפרשנות שלה לערכי המגילה היא בהכרח זו של כל אזרחי ישראל? שקד מחדד את השאלה: האם תהיה זו ליבה משותפת שמאלנית, או כזו שגם אנשי ימין יוכלו למצוא בה את מקומם?

"ליבה משותפת היא דבר חשוב. אנחנו אמורים להחזיק בליבה משותפת לכל ילדי ישראל", משיבה לזימי. לצד זאת היא מבקשת להעניק למנהלים ולמוסדות החינוך יותר עצמאות בבחירת חלק מהתכנים. "אני רוצה לבטל את האפליה בין זרמי החינוך", היא מסבירה, ומציעה להשוות את התקציבים באמצעות תוספות לזרמים השונים. בשעות הנוספות, לדבריה, יוכלו מוסדות לבחור תכנים הקשורים ליהדות, לחברה ולדמוקרטיה. היא גם מציעה להקים רשות לאומית לחינוך ממלכתי, שתשמש מסגרת משותפת לזרמים השונים. "אני רוצה להיות שרה של כולם. יש לי אידאולוגיה, אבל הרבה שרים אידאולוגיים ידעו להיות שרים של כל החברה הישראלית לאורך ההיסטוריה. אני מאמינה שאפשר".

בין השכלה גבוהה למאבק פוליטי

השיחה על ערכים וממלכתיות נמשכת גם אל מערכת ההשכלה הגבוהה. שקד מעלה את שאלת ההפרדה המגדרית במסלולים אקדמיים המיועדים לציבור החרדי. הוא מציג את טענת התומכים בהפרדה, שלפיה היא מאפשרת לאוכלוסיות נוספות להשתלב בלימודים אקדמיים, ומבקש להבין מדוע לזימי מתנגדת להרחבתה.

לזימי משיבה שהבעיה אינה עצם הנגשת הלימודים לחרדים, אלא ההשלכות של ההפרדה על איכות ההכשרה ועל זכויות נשים. "מה שראינו ולמדנו ממיטב החוקרות שעוסקות בהדרה הוא שהחוק הזה יצר סטנדרט אקדמי נחות, בהכשרות ובסילבוסים", היא טוענת. לדבריה, נוצרה מערכת נפרדת בתוך האקדמיה, באופן שפוגע בנשים ובסטנדרטים המקצועיים. היא מודה שבעבר לא הייתה מודעת למלוא ההשלכות שהיא מזהה כיום. "צדקו מי שהתריעו", היא אומרת, "אך הרחבת ההפרדה פוגעת גם בנשים דתיות וחרדיות".

שקד עובר לשאלת מעורבות האקדמיה במחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוא מציג את עמדת שר החינוך יואב קיש, שלפיה מוסדות אקדמיים המשרתים את הציבור כולו אינם אמורים להזדהות עם צד פוליטי ולהשבית את הלימודים בשל מחלוקת פוליטית.

לזימי דוחה את הביקורת. "האקדמיה צדקה", היא קובעת. לשיטתה, המעורבות במחאה נבעה מחשש לפגיעה בדמוקרטיה ובחופש האקדמי. היא טוענת כי החששות מפני פגיעה במחקר ובקשרים הבין־לאומיים התממשו, ומותחת ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה ושר החינוך כלפי מוסדות ההשכלה הגבוהה.

לאחר הדיון על ערכים, תקציבים ומבנה המערכת, שקד מחזיר את השיחה אל שאלת היישום. משרד החינוך הוא מנגנון עצום ומסורבל, הוא מזכיר. כיצד אפשר להבטיח שהתוכניות הרבות של לזימי לא ייתקעו בתוך המערכת? לזימי משיבה שעליה לקבוע סדרי עדיפויות ולעגן את היעדים בהסכמים הקואליציוניים. "התפקיד שלי הוא לעגן את הדברים בהסכמים הקואליציוניים, ולדעת שבקדנציה אני צריכה להתמקד בכמה משימות". בראש הרשימה היא מציבה את משבר ההוראה, את קידום לימודי הליבה ואת ביטול הפערים בין זרמי החינוך. "אם נצליח בשלושת הדברים האלה בקדנציה, ונקים את הרשות, אני חושבת שנעשה פה מעשה שיקום גדול מאוד".

שקד מעלה גם את משבר החינוך המיוחד ואת הקשיים בשילוב תלמידים בכיתות הרגילות. לזימי מפנה להמלצות ועדת שפירא, שלדבריה יכולות לתת מענה משמעותי אם ייושמו כראוי. "עשינו את השילוב בלי לעמוד על איך עושים שילוב נכון", היא אומרת. "וזה לא מגיע לאף אחד: לא לילדי החינוך המיוחד, לא לילדי ישראל בכלל, לא למורים ולא להורים". היא מדברת גם על צמצום מספר התלמידים בכיתות, התאמת התשתיות והקצאת משאבים מקצועיים. "אני יודעת שצמצום כיתות ייקח זמן ושזה לא יקרה בקדנציה אחת. בינוי, צמצום כיתות, זה תהליך. אבל חייבים להתחיל אותו".

אמון – למרות הכול

לקראת סיום מציב שקד בפני לזימי שאלה אחת, פשוטה לכאורה: האם היא עדיין מאמינה במערכת החינוך הישראלית? "העיסוק בחינוך הוא אמונה באדם", היא משיבה. "לא להאמין בחינוך, זה שקול לייאוש. אמונה בחינוך היא תקווה. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אני ממש מאמינה במערכת, ואני מאמינה בחברה הישראלית".

השיחה מסתיימת באופטימיות ולזימי ממהרת לאירוע הבא, אך באוויר נשאר המשפט של זוג המורים מבית הקפה: הם מחכים שמישהו יציל את מערכת החינוך. לזימי מאמינה שהיא יכולה לעשות זאת. השאלה היא האם אפשר לתרגם חזון אידאולוגי מובהק למדיניות שתשרת גם את מי שאינם שותפים לו.