זוכי פרס כנס ירושלים תשפ"ו

פרס ירושלים לצדק ואמת

בשם בית הדין המיוחד תקבל את הפרס אפרת רבינוביץ (34), נשואה לעקיבא, אמא לשבעה, בתו של הרב שמואל אליהו. עובדת סוציאלית, מוכשרת לטיפול בנפגעי תקיפה מינית. מנהלת זה שלוש שנים את בית הדין המיוחד לטיפול בפגיעות מיניות. בית הדין מקבל עשרות פניות חדשות מדי חודש ומלווה בשלוש השנים האחרונות מעל אלף נפגעים ונפגעות, מעניק ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית, ליווי בתהליכים משפחתיים, תיווך לגורמי טיפול וקידום צדק מול פוגעים, ומכשיר רבנים ורבניות להעניק מענה תורני ואחראי במקרים של פגיעות בקהילה. בנוסף לכך, בית הדין מעביר יחידה תורנית מקצועית בשם 'נקדש' בקהילות, להעלאת מודעות ורתימה לצמצום הפגיעות בקהילה, ומקדם קוד אתי להתנהלות חברתית מוסכמת המצמצמת פגיעות בקהילה.

זו ילדותי// גדלתי בצפת עיר הקודש, במשפחה עם שליחות ציבורית, בת להורים עם תפקיד ואחריות. מגיל צעיר פגשתי אנשים עם מצוקות וסיפורי חיים לא פשוטים, מה שהכין אותי לעיסוק שלי היום.

מוטו לחיים// כשאדם טובע לא בודקים לאיזה מגזר הוא שייך. בית הדין נותן מענה לכל המגזרים ובשלל סיטואציות, מפגיעות בתוך המשפחה ועד פגיעות של מנהיגי ציבור.

אולי יעניין אתכם

בנושא כנס ירושלים סמוטריץ׳ קרא בכנס 'בשבע' לוינטר ובן גביר להתאחד

בנושא כנס ירושלים "החברה הישראלית – בין תסיסה חברתית למלחמה בעזה"

על הבמה// מי שראויים לקבל את הפרס הם עובדי בית הדין והדיינים, והמשפחות שלהם שנותנות להם את הגב למסירות הנפש העצומה הנדרשת מהם בעבודה כזאת; המתנדבות שמשקיעות זמן ולב בכל פנייה; הנפגעים והנפגעות שאוזרים אומץ ופונים ומטפלים למרות הכאב והמחירים שהם ישלמו, וכל זאת כדי לבער את הרע מקרבנו, והחברה כולה חייבת להם טובה על זה; משפחות הנפגעים והקהילות שבזכות התגובה הברורה וההתנהלות הנכונה יוצרות חברה מוגנת, והארגונים הרבים שעסוקים בסיוע לנפגעים ולנפגעות, עושים קידוש השם גדול ופועלים לתיקון עולם.

 

***

פרס ירושלים לתרבות

תלמה אליגון רוז (81), נשואה ליורם, אם לשלושה וסבתא לחמישה, גרה בסביון גני יהודה. תסריטאית של יצירות ישראליות, מהן 'החתול שמיל', 'ראש כרוב' ו'הצריף של תמרי', סופרת, משוררת ומלחינה, תסריטאית ומחזאית, מתרגמת, עורכת, מפיקה ומוציאה לאור. יחד עם יורם בעלה הקימה את הוצאת כנרת זמורה דביר, והייתה מפיקה ומנהלת אומנותית בחברת התקליטים סי בי אס. משיריה: ארץ צבי, יונה עם עלה של זית, גשם בעיתו, אל תשטה באהבה, דרך ארוכה, אין לך מה לדאוג, אדם לאדם, רקפת, לילה לי, אבא שלי, איזה יום שמח ועוד רבים. פעילה חברתית, ממקימי 'שלום עכשיו', ובשנתיים האחרונות התנדבה לנגן ולהנחות שירה בעצרת למען החטופים והנעדרים – עד החטוף האחרון. בין הפרסים שקיבלה, היא גם כלת פרס אקו״ם על שם נעמי שמר, על מפעל חיים בתחום הזמר העברי, תשע״ב.

זו ילדותי// נולדתי בתל אביב, בת לאימי עפרה אליגון עליה השלום ולאבי אליק אליגון שנפטר בדמי ימיו. אבי היה בוגר הגימנסיה העברית הרצליה, המודד הראשי של הבריטים, ציוני נלהב ואיש ההגנה. היה לו פנקס ובו השירים שאהב – כולם גדושים באהבת הארץ. בבית שרו תמיד וציטטו פסוקים מהתנ״ך. אימי הייתה עיתונאית בכירה בעיתון 'דבר' ואחר כך ב'מעריב', חרשה את הארץ, טיפלה בעולים החדשים, הייתה כתבת צבאית במלחמת יום הכיפורים, כתבה הרבה על אנשי הבקעה והפליאה לשיר. לא זכיתי באור מן ההפקר, הוא בא לי מאבי ומאימי. מהם למדתי אהבת הארץ, אהבת האדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. למדתי בבית החינוך בצפון על שם א.ד. גורדון, ועד היום אני זוכרת את ריח הים מקירותיו, ואת השירים ששרנו בצוותא וגרמו לי התרוממות רוח. זכיתי להיות על כתפי אבי כשבן גוריון הכריז על קום מדינת ישראל, ועד היום אני נאמנה למגילת העצמאות, שעליה חתמו כל הזרמים של ארץ ישראל.

מוטו לחיים// ״יאהב אדם לאדם, וכיתתו חרבותם" – במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית עם שוויון מלא לכל אזרחיה, הדואגת לביטחון אזרחיה ומושיטה ידה לשלום, ברוח מגילת העצמאות.

על הבמה// כשאעמוד ואקבל את הפרס, ארגיש איך אימי ואבי גאים בי, ואלחש להם – תודה שנטעתם בי את האהבה לבני האדם, לארצי האהובה, לשירים, לתקווה ולשלום.

 

***

פרס ירושלים למוזיקה

חנן אביטל (72), נשוי ליפה, אב לשלושה וסב, גר בפתח תקווה. המנהל והמנצח של מקהלת הילדים 'פרחי ירושלים'. המקהלה הופיעה עד כה בעשרות ארצות והוציאה עשרות אלבומים. לפני 50 שנה נפצע אביטל בפיגוע מקרר התופת בכיכר ציון בירושלים. לאחר החלמתו, הוא יזם זמר חסידי לילדים, והקים את מקהלת 'פרחי ירושלים' במתכונת חדשה לאחר שנה בה הייתה קיימת, כשהיא משלבת מוזיקה חסידית, יהודית מקורית ומזרחית. חנן אביטל היה מושפע מרבי שלמה קרליבך מאז שהופיע בהופעתו בהיותו בן 14. קרליבך ביקר אותו במשך תקופה ארוכה בכל יום שישי מאז פציעתו בפיגוע, ואף הלחין לכבודו את השיר "כי בא מועד".

זו ילדותי// נולדתי בעיר מרקש במרוקו. כשהייתי בן שנתיים עברנו לקזבלנקה, שם למדתי ב'אוצר התורה', וכשהייתי בן 8 עלינו לארץ, בדרכים מורכבות מאוד, וקבענו את יישובנו באליפלט. שם, אבי רבי שמעון אביטבול זצ"ל היה אחראי על הביטחון, עד שיצא לפנסיה והקדיש את חייו ללימוד תורה. אימי לידיסיה אביטבול, שתהיה בריאה, גידלה אותנו, 11 ילדים, והקדישה את זמנה לבית ולנו. כילדים גדלנו במחסור, ואני זוכר את עצמי עובד קשה במרעה צאן, ורק לאחר מכן הולך לבית הספר.

מוטו לחיים// אני מאמין שככל שאדם יותר מתבגר, כך יש לו יותר כוח ותבונה ליצור ולעשות דברים משמעותיים. כיום אני יכול לכתוב כל יום שיר חדש.

על הבמה// התרגשתי מאוד להתבשר על הפרס ועל ההכרה וההוקרה הזאת. על הבמה אחשוב על כל מי שתמיד עוזר ותומך, על אשתי, הילדים, הנכדים ועל הוריי.

 

***

פרס ירושלים לאחדות

עורך הדין יהודה זרצקי (70) נשוי לד"ר הלן, אב לארבעה וסב, גר בירושלים. היוזם של 'גשר של זהב' – מפעל חייו ההתנדבותי למען האחדות שהוקם בשנה ה־50 למדינה. במסגרת זו נעשות פעילויות רבות המשותפות לבני נוער ישראלים, חילונים ודתיים, ולבני נוער יהודים מהתפוצות, ללמידה משותפת על אודות ירושלים ולביקור בה. יקיר העיר ירושלים, פועל זה עשרות שנים למען קידום העלייה וקליטת עולים חדשים וחיילים בודדים. הוא התפרסם במיוחד בתקופת מלחמת המפרץ, כאשר עמד בין הריסות ביתו, ערך תפילות והצטלם לתקשורת כשהוא אוחז בדגל ישראל ומכריז: "הבית נהרס – אבל הדגל שצבעו כטלית – נשאר שלם. אין לנו ארץ אחרת – רק אחדות". שם הוא גם הבטיח לעבור לגור בירושלים עם משפחתו, ואכן קיים את ההבטחה. זכה להערכה בזכות מיזמים נוספים כמו סיוע בתעסוקה לעולים חדשים והענקת תפילין לעולים חדשים בני מצווה, וכן עזרה ותמיכה בחיילים בודדים ואף במשפחות של חללי צה"ל, קירוב לבבות בין בני נוער יהודים מהארץ ומהעולם ועוד. הוא גם הקים את פורום יקירי ירושלים שכולל 72 אנשים שמחויבים לעשייה ציבורית.

זו ילדותי// נולדתי בחדרה ולמדתי בבית הספר 'תחכמוני' בעיר, ובהמשך הייתי תלמיד מצטיין במדרשיית נועם בפרדס חנה. אבי הרב חיים חזקיהו זרצקי ז"ל ואימי הגננת שיינה דינה, שתיבדל לחיים ארוכים, גידלו אותי במסירות. גדלתי בבית יהודי שורשי וציוני ממדרגה ראשונה, עם ערכים של נתינה מתוך אמונה ותקווה ושילוב של ספרא וסייפא. סבא שלי היה עילוי בישיבת חברון וניצל בטבח הגדול שהתרחש שם ב־1929.

מוטו לחיים// אחדות. זו המילה שמובילה אותי לאורך כל הדרך, והיא מרכז העשייה שלי בכל ענפי החיים. עם ישראל צריך לשאוף לדבר, ויותר מכך – לעשות, בנושא האחדות, כי היא הכוח והיא מרכיב ביטחוני, משום שכשאנחנו נהיה מאוחדים – אף אחד לא יוכל לנו. ראינו בדרך הקשה מה קרה לנו כשהאויבים זיהו את הסדקים בתוכנו.

על הבמה// על הבמה אחשוב על כמה דברים, על השורשים שמהם הגעתי – ההורים, הסבים והסבתות, שהביאו אותי כדי לעשות למען הדורות הבאים, ובו בזמן אחשוב גם על מה שעליי להמשיך לעשות למען הדורות הבאים, כי כולנו חלק משרשרת. אזכור את הנופלים שהצוואה שלהם היא אחת – אחדות. אחשוב על אשתי שמכילה את העשייה שלי, כי זה לא קל, ועל ילדיי ששותפים לעשייה שלי, כולל חלוקת 150 חלות בכל יום שישי לחיילים בודדים בירושלים. כמובן אודה לכל המתנדבים שמסייעים בידי לעשות את הדברים, ובזכותם כל זה מתאפשר וקורה.

 

***

פרס ירושלים ללימוד תורה

הרבנית אסתי רוזנברג (60), נשואה לרב הרצל, אם לשבעה וסבתא. גרה באלון שבות. מייסדת וראש בית המדרש לנשים במגדל עוז. מעבירה שיעורי תורה רבים ברחבי ישראל וחברה במועצת החמ"ד.

זו ילדותי// גדלתי בירושלים בבית של תורה וגמילות חסדים. אבי הרב אהרן ליכטנשטיין (ראש ישיבת הר עציון) זצ"ל ואימי תיבדל לחיים ארוכים ד"ר טובה ליכטנשטיין הציבו רף גבוה של תלמוד תורה ועבודת השם, וידעו גם לתבוע וגם לאהוב באווירה של אהבה גדולה ואמונה בנו, ובנטיעת ביטחון עצמי בדרך. אני גם נכדתו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. מגיל צעיר תבעו ממני קיום מצוות משמעותי, כולל שלוש תפילות ביום, והשקעה רבה בעולם הדתי. בילדותי לא היו מוסדות מסודרים ללימוד תורה לנשים, אבל זכיתי לגדול סביב ישיבת הר עציון, שאליה נסענו בשבתות וחגים, ודרכה נחשפתי לעוצמות של ישיבה ומקומה בבנייה הדתית של עובד השם. הרגשתי שאני יודעת סוד שבנות אחרות לא יודעות. היה לי חלום לעצב מקום כזה לנשים.

מוטו לחיים// להשקיע בעולם הדתי ובקשר עם הקב"ה, לחשוב תמיד איך אפשר לתרום ולעזור לעם ישראל ולתקן עולם במלכות ש־די. להבין שחייבים להשקיע ולעבוד קשה בשמחה ובהתמדה כדי שכל זה יקרה.

על הבמה// באהבה ובהערכה גדולה לבני ביתי – לאישי היקר הרצל שבלעדיו לא הייתי עומדת כאן. לילדיי, בני זוגם ונכדיי שפרגנו ומפרגנים על המסירות שלי לבית המדרש, וכמובן בכבוד ובתודה להוריי שהביאוני לחיי העולם הזה והבא. וגם בתודה לתלמידות ולצוות בית המדרש, שבזכות האמון שלהם אני זוכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות באהבה.

 

***

פרס ירושלים לביטחון ישראל

ד"ר יובל שטייניץ (67) נשוי לגילה, אב לשלושה וסב לשניים, תושב פרוזדור ירושלים, פילוסוף ושליח ציבור שהטביע חותם עמוק על עוצמתה הביטחונית והכלכלית של מדינת ישראל. במהלך 23 שנותיו בכנסת ובממשלה, כיהן כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון וכשר האוצר, האנרגיה והמודיעין. שטייניץ נודע כמי שאינו חושש לאתגר את הקונספציות של מערכת הביטחון, החל מהתרעתו המוקדמת על 'תסריט האימים' של פלישה פלשתינית ועד לחשיפת מחדל המודיעין סביב הגרעין הסורי. כיום, כיושב ראש חברת 'רפאל', הוא מוביל את חוד החנית של הטכנולוגיה הביטחונית בישראל ומצעיד את החברה לשיאים חדשים של פיתוח ויצירתיות. תרומתו ארוכת השנים לביצור ביטחונה של המדינה מזכה אותו בפרס ירושלים לשנת תשפ"ו.

זו ילדותי// נולדתי וגדלתי בין לולי התרנגולות של רמות השבים, מושב ייחודי של אינטלקטואלים 'ייקים' שהפכו לעובדי אדמה. כבר מגיל שלוש הוגדרתי כילד פילוסוף ששואל שאלות ברומו של עולם, תכונה שליוותה אותי גם כנער פרוע שלא קיבל מרות בתיכון כצנלסון. השאיפה הבלתי פוסקת לחקור ולהתווכח, עיצבה את היכולת שלי להטיל ספק ולחשוב מחוץ לקופסה גם בשנים מאוחרות יותר, אל מול צמרת המטה הכללי של צה"ל.

מוטו לחיים// חוצפה ישראלית וחשיבה מחוץ לקופסה; תמיד להטיל ספק במובן מאליו ולא לחשוש להשמיע קול אחר, גם כשכולם מסביב חושבים אחרת.

על הבמה// כשאעלה לקבל את הפרס, תלווה אותי תחושת גאווה עמוקה על הזכות לשרת את עם ישראל וביטחונו במשך עשורים. אחשוב על הדרך שעברתי מהפגנות השמאל ועד ללב הליכוד, ועל האחריות הכבדה שמונחת על כתפיי כיום ב'רפאל'. יחד עם הגאווה המקצועית, על הבמה ילוו אותי דמויותיהם של הוריי שנטעו בי את אהבת הספר והארץ, ומבטם של נכדיי, גיל ועוז, שהם הפרס האמיתי של חיי ובעבורם אנו עמלים לבנות כאן מדינה בטוחה ומשגשגת.

 

***

פרס ירושלים לחוסן וגבורה

תבל בוגטירוב, בת 30, נשואה ואם לשלושה. נהגת מנוף מתח עליון ובמת הרמה בחטיבת הלוגיסטיקה של חברת החשמל. מאז פרוץ המלחמה היא פועלת בשטח תחת אש ובמקצועיות לתיקון רשתות החשמל. לצד עבודתה היא מדריכה בהתנדבות חוג ריקודי לאנשים עם צרכים מיוחדים.

זו ילדותי // גדלתי בהוד השרון במשפחה אוהבת ומדהימה. הוריי חינכו אותי לדרך ארץ, לכבוד הדדי ולאהבת אדם. תמיד הייתי מעט שונה בנוף, אבל בבית תמיד נתנו לי את המרחב להיות בדיוק מי שאני וקיבלו אותי ללא תנאי. החינוך הזה, ששם דגש על עזרה לזולת ורגישות, הוא שהוביל אותי גם להתנדבות עם בעלי חיים ועם אוכלוסיות מיוחדות – ערכים שמלווים אותי עד היום בכל צעד.

מוטו לחיים // המשפט שמלווה אותי מאז ילדותי הוא: "מאחורי העננים השמיים תמיד כחולים". זו התזכורת האישית שלי שגם כשהדברים נראים קשים, לא מסתדרים או מעורפלים, בסופו של דבר האור בקצה תמיד קיים והכול יהיה בסדר. האופטימיות הזאת היא הכוח שלי בשטח.

על הבמה // אני מתרגשת מאוד מהבחירה בי. זה בהחלט לא מובן מאליו שמעריכים ורואים את העבודה הקשה שלנו. תמיד רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעשות כל מה שאבחר, בלי מגבלות מגדר או פחד, ואני שמחה שעמדתי במשימה הזאת בגאווה.

 

 

ריטה חודקובסקי, בת 36, תושבת באר שבע. טכנאית חשמל בחטיבת שירותי רשת, האמונה על תיקון תקלות מורכבות. לאורך המלחמה פעלה יום יום להשבת אספקת החשמל בדרום הארץ, תוך הפגנת מסירות יוצאת דופן ואיזון בין אתגרי התקופה למחויבות הציבורית.

זו ילדותי // נולדתי בקזחסטן ועליתי לארץ בגיל שנתיים. גדלתי בבית עם חינוך סובייטי קלאסי. מצד אחד קשוח, דורש ומשמעתי, ומצד שני חם ומלא באהבה. השילוב הזה בנה את האישיות שלי. אחרי שירות באבטחה בחיל האוויר, הגעתי לחברת החשמל כמעט בטעות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה המקום שלי. למדתי הנדסה, והיום אני כבר שלוש שנים עובדת שטח גאה.

מוטו לחיים // "אין דבר העומד בפני הרצון". אני מאמינה שעם מספיק נחישות והתמדה, אפשר לצלוח כל מכשול – בין אם זה בלימודים מקצועיים מאתגרים ובין אם זה בתיקון רשת חשמל תחת לחץ.

על הבמה // המעמד הזה מרגש אותי מאוד ולא היה צפוי בכלל. זה מחמם את הלב לדעת שרואים את העבודה הקשה שלנו, במיוחד בזמנים חריגים שבהם אנחנו עובדים סביב השעון, 24/7, כדי להבטיח שלציבור יהיה אור בבית, לא משנה מה קורה בחוץ. תודה לכל מי שליווה אותי בדרך.

 

 

אנה פרוקטר, בת 66, מהנדסת אזרחית בחטיבת פרויקטים הנדסיים. במהלך המלחמה יצאה לשטח באופן עקבי לאחר נפילות טילים, כדי להעניק מענה הנדסי מדויק שאיפשר את שיקום הרשת והחזרה המהירה לשגרה.

זו ילדותי // נולדתי בעיירה קטנה במולדובה, למשפחה של אנשי בניין. הבית סבב סביב הנדסה ויצירה, ולכן הבחירה שלי במקצוע הייתה טבעית. סיימתי תואר שני בהצטיינות, ובשנת 1993 עליתי לארץ עם שתי בנותיי. הגענו לכאן בעקבות אנטישמיות גדולה, מתוך תחושה עמוקה שהעתיד והביטחון שלנו נמצאים רק בארץ ישראל.

מוטו לחיים // אני אדם ממוקד מטרה. כשאני מסמנת יעד, אני נלחמת עליו עד להשגתו. המילה הראשונה שלמדתי בארץ היא "סבלנות", ועם השנים יצקתי לתוכה משמעות של ראשי תיבות: סמכות, למידה, ביטחון ונחישות. כשמשלבים את כל אלו – התוצאות מגיעות.

על הבמה // אני מתרגשת, למרות שמעולם לא פעלתי בשביל לקבל הוקרה. בשבילי, לצאת לשטח בזמן מלחמה זו פשוט מחויבות. גם כשהיה פחד אישי, הרגשתי שזו חובתי המקצועית והלאומית לתת לאנשים את המינימום שהם זקוקים לו כדי להרגיש ביטחון ושגרה – את החשמל.

 

***

פרס ירושלים לספרות עברית

הרב ד"ר ראובן טבול, בן 49, נשוי לרחל ואב לשישה. תושב קיבוץ ראש צורים שבגוש עציון. סופר, מרצה לספרות עברית ומנחה סדנאות כתיבה. ב-25 השנים האחרונות פרסם ספרי פרוזה וסיפורים קצרים, ועוסק בחיבור שבין עולם הרוח היהודי ליצירה הישראלית המודרנית. לצד כל זאת, מלמד כיום תורה בבתי מדרש שונים, משמש יו"ר האגודה להתנדבות ומנהל השתלמויות בארגון רבני צהר.

זו ילדותי // גדלתי בירושלים, בשכונת קריית משה. בבית שהקימו הוריי, שעלו מצרפת, נשמרה תמיד סינתזה מיוחדת בין עומק התורה ובין הערכה עמוקה לתרבות, מוזיקה וספרות. הערכים הללו, ששילבו ציונות נלהבת עם רוחב דעת, הם שעיצבו את עולמי. גדלתי אל תוך התקופות הסוערות של פינוי ימית ומלחמת שלום הגליל, חוויות שנטעו בי רשמים עמוקים. את עיקר תורתי ספגתי בין חומות העיר העתיקה, בישיבת עטרת כהנים, שם למדתי לחבר בין קודש למציאות.

מוטו לחיים // אני הולך עם דבריו של מרן הרב קוק זצ"ל, שמהדהדים בי תמיד: "מרחבים, מרחבים, מרחבי א־ל איוותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני". זו הבנה עמוקה שהתורה אינה מגבילה את האדם, אלא מעניקה לו כנפיים רחבות של ידע וסקרנות לפגוש את העולם. המפגש המתרגש עם ההוויה, דווקא מתוך עמדה תורנית, הוא שמניע את היצירה שלי.

על הבמה // אחוש הכרת הטוב על קבלת הפרס, ובעיקר על הזכות לראות כיצד עולם היצירה היהודי והאמוני עבר תהליך עומק ב־25 השנים האחרונות. כמי שמתעסק במילים, אני שמח שהיום ילדיי יכולים לצרוך תרבות יהודית בספרות, במוזיקה ובאומנות ברמה הגבוהה ביותר. התפילה שלי היא שנמשיך להיות סקרנים, ליצור ולגלות גילויים חדשים ברוח ובחומר.

 

***

פרס ירושלים לקדושת החיים

הרב אייל מורדוך, בן 51, נשוי לדפנה ואב לשמונה ילדים, תושב מבוא חורון. ראש ישיבת בני עקיבא בחדרה המונה כ־500 תלמידים. שירת בסדיר כקצין דת ומפקד פלוגת שלב ב׳ חרדים. במבצע צוק איתן שמש כמפקד יס״ר דרום, והיחידה בפיקודו זכתה באות מצטיין הנשיא על פועלה המבצעי והרגיש להשבת חללי מערכות צה״ל. כיום משמש במילואים כמח״ט המלב״ח (מפקדה מטכלית לטיפול בחללים), יחידה מבצעית של הרבנות הצבאית שטיפלה במאות חללי צה״ל במלחמת התקומה.

זו ילדותי // גדלתי בשכונת פרדס כץ שבבני ברק, בבית ספוג באהבת ארץ ישראל. הוריי, שעלו מתוניס ומעיראק, הנחילו לנו את החיבור העמוק לעם ולמדינה דרך חינוך פשוט וטוב של פעם. בחטיבה, היועצת אמרה לאימי ז"ל: "מהבן שלך לא יצא שום דבר". הזיכרון הזה ליווה אותי כשסיימתי בגרות מלאה, תואר ראשון ושני ולימודי רבנות במקביל לשירות קצונה קרבי. למדתי שבע שנים במכון מאיר ובכולל הלכה, והצלחתי להוכיח שהאמונה וההתמדה מנצחות כל תחזית.

מוטו לחיים // הגענו לעולם כדי לעשות טוב, ומוטלת עלינו החובה לעשות זאת בכל מקום שבו אנו נמצאים. השאיפה שלי היא לבצע כל משימה בצורה הטובה ביותר, כפי שהקדוש ברוך הוא היה רוצה שנעשה אותה. זהו המסר שאני מנחיל לתלמידיי בישיבה: להיות מנהיגים, להיות דור העתיד שמשפיע על המדינה ועל העם מתוך שליחות ורצון להיטיב עם העולם כולו.

על הבמה // אני מודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להיות בצמתים המרכזיים ביותר של עם ישראל. העבודה ביחידה לאיסוף חללים היא קודש קודשים. הרב שמואל אליהו אמר לי פעם שהמחבלים רצו להשפיל את עם ישראל, ובעבודתנו אנו מרימים את כבוד ה' בעולם. אין עוד אומה בעולם שמעמידה אלף חיילים כדי לטפל בחלליה בחרדת קודש כזאת. זו גאווה אדירה בשבילי להוביל את "מלאכי שורה" שמונעים קרע בלב האומה ומשיבים את הבנים הביתה.

 

***

פרס ירושלים להתיישבות

דניאלה וייס (80), נשואה לאמנון, אם לארבע בנות, סבתא ל־19 נכדים ול־12 נינים. יושבת ראש תנועת 'נחלה' להתיישבות. בעבר כיהנה כראש מועצת קדומים וכמזכ"ל תנועת 'גוש אמונים'. מקדישה את חייה לגיבוש גרעיני התיישבות והקמת נקודות התיישבות חדשות ברחבי הארץ, בהן אביתר, גפנה, רמת ארבל ומרום יהודה.

זו ילדותי // גדלתי בבני ברק, בבית ימני פטריוטי ששורשיו במחתרת לח״י, תנועת החרות, הליכוד ותנועת הנוער בני עקיבא. מהוריי, שהיו מראשוני הפרדסנים בארץ, ספגתי את אהבת האדמה והחיבור הבלתי אמצעי לחקלאות ולאידיאליזם. הערכים שקיבלתי בבית, לצד רוח ההגשמה של תנועת בני עקיבא, נטעו בי גאווה לאומית עמוקה על כך שיש לנו מדינה וחינכו אותי למחויבות מוחלטת לעם ולארץ. אני תלמידה של הרב משה לוינגר, מחדש היישוב היהודי בחברון ומנהיג גוש אמונים ביחד עם הרב חנן פורת.

מוטו לחיים // המוטו שלי הוא השילוב ההרמוני והבלתי נפרד בין גידול משפחה ענפה ובין התמסרות מוחלטת למען ארץ ישראל. מאז פרוץ מלחמת התקומה בשמיני עצרת, אני ותנועת 'נחלה' מקדישים את מרב המאמצים ליעד הלאומי של שיבת עם ישראל לחבל עזה, מתוך אמונה שזו חובתנו ההיסטורית והביטחונית.

על הבמה // אדם שעוסק בנושאים אידיאליסטיים שואף יותר מכול לראות את דורות ההמשך צועדים בדרכו. בעת קבלת הפרס החשוב הזה, המחשבה שלי נתונה למידה שבה ההוקרה הזאת תעודד ותזרז את הבנים והנכדים להמשיך במפעל ההתיישבות. אני מבקשת להודות לבעלי היקר, שהוא המבקר הקשוח ביותר שלי ובו בזמן המעודד מספר אחת, המאפשר לי לפעול למען הארץ בכל כוחי.