שני דברים אהובים במיוחד על בנות ובני המגזר הדתי לאומי: לדבר את עצמם לדעת, ולאמץ טרנדים חמים הרבה אחרי ששאר העולם כבר שכח מהם לגמרי.
זה בערך מה שקרה בישיבת ההסדר בה למדתי בשלהי האלף הקודם.
אותה ישיבה צמחה במהירות. כשהגענו לשיעור א' היינו קרוב ל-80 תלמידים, וגם בשיעור מעלינו היו בערך 70, זאת אומרת הם לא היו כי הם בדיוק התגייסו לצה"ל. כזה היה פעם ההסדר – מתגייסים בסוף שיעור א', חוזרים לישיבה לקראת סוף שיעור ב', מתגייסים להשלמת שירות באמצע שיעור ג' ושוב חוזרים לישיבה כדי להספיק את המשבר של שיעור ד'. משבר במלעיל כמובן. לא הבנתם? לא נורא. ככה זה בצה"ל.
כך יצא שבאותה שנה הישיבה היתה מורכבת מ-70 אחוז שיעור א', וכל השאר שיעור ג' ומעלה. זה הטיל עלינו אחריות גדולה. אם, נניח, כל השיעור היה יוצא לשיחה עם אחד הר"מים, בית המדרש היה מתרוקן בבת אחת. אם חצי מהחבר'ה נסעו הביתה לשבת, בישיבה היתה משתררת תחושה של בין הזמנים. ואם חלק מהתלמידים היו מעגלים פינות ולא ממש לומדים כל היום, זה היה מעצבן את החבר'ה שהקפידו על שלושה סדרים.
אולי יעניין אתכם
כלומר, זה בדיוק מה שקרה.
השנה דווקא התחילה בסדר, אפילו יותר מסדר אחד ביום. עברנו את זמן אלול, אחרי החגים הסתגלנו מחדש ואפילו את המשבר (במלעיל) הידוע של חנוכה צלחנו בשלום. המתחים צצו מעל לפני השטח איפה שהוא בחודש שבט, כשכמה מהמתמידים (במלעיל) התחילו להתלחשש (במלרע) שאין אווירה של לימוד וזה רע לעילא. זו תופעה די ידועה שמתרחשת לעיתים בישיבות בזמן חורף ומתפוגגת עם בוא האביב.
אבל אותה שנה היתה מעוברת. ואנחנו היינו הקבוצה העיקרית בישיבה. ההתלחששויות הפכו לרטינות, הרטינות לעקיצות, ומשם הדרך היתה קצרה למריבות של ממש. אלה דפקו על הסטנדרים ודרשו שמי שלא נושא בעול הלימוד יחפש את עצמו במקום אחר, ואלה ספקו כפיהם וביקשו לתת להם להתפתח בקצב שלהם. אלה טענו שאי אפשר ללמוד כשהחברותא מגיע מתי שבא לו, ואלה אמרו שתורה גדולה צומחת דווקא אם קופצים מדי פעם לטיול בסביבה הקרובה, או הרחוקה. אלה הזכירו את האחריות שיש לנו בתור המסה הקריטית של הישיבה, ואלה התלוננו שהצעקות של המתמידים (במלעיל) מפריעות להם לשנת אחר הצהריים.
האווירה היתה טעונה. איום של פילוג ריחף מעלינו, כמו שקרה בקיבוצים של השומר הצעיר בשנות החמישים. אמרתי לכם, הטרנדים תמיד מגיעים אלינו באיחור ניכר.
אוטובוס של שלום
הפיצוץ הגדול הגיע בחודש אדר. את אדר א' הצלחנו למשוך איכשהו, אבל בתחילת אדר ב' מישהו הציע לנסוע להילולה של משה רבנו שמתקיימת בז' באדר במירון, והמתמידים במלעיל התפוצצו. "לא מספיק שכל השנה אתם מבריזים", הם קצפו, "עכשיו אתם מחפשים עוד תירוצים להפקיר את בית המדרש?".
"מבחינתכם הציון של רשב"י זה לא תורה, יא ליטווקים?!", זעמו מי שתמכו בנסיעה.
ביוזמה של כמה חברים מהשיעור, ובעידוד הר"מים, התיישבנו לשיחת ליבון כללית של השיעור – כי דתיים לאומיים אוהבים שלום, אבל יותר מזה, כזכור, הם אוהבים לדבר. אני לא זוכר כמה זמן ישבנו שם, אבל אני כן זוכר שזה רק החמיר את המצב. יצאנו משם בתחושה שזהו, הקרע בלתי נמנע. וכל זה בזמן שתלמידי השיעורים הגבוהים יותר מביטים בנו בחמלה, ולא מבינים איך אנחנו לא רואים שמחלוקות זה אחלה כי אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה, אבל זה לא אומר שאנחנו באמת צריכים לשלוף סכינים האחד על השני.
בסוף לא התפצלנו. יומיים אחר כך, בשיחת המוסר השבועית, ראש הישיבה דיבר על גדולתו של השלום והודיע שהישיבה תוציא אוטובוסים להילולה במירון וכולם מוזמנים. זה היה חידוש עצום, כי הישיבה דגלה בלימוד תורה ואחריות חברתית, לא כל כך בהתוועדויות למיניהן.
וכך, כהוראת שעה, בז' באדר נסענו כולנו למירון כאיש אחד בלב אחד. טוב, אולי לב אחד זה תיאור קצת יומרני, אבל באותו לילה הוצאנו את כל התסכולים בשירה אדירה וריקודים סוערים, בלי להתעכב על השאלה אם ההוא שאוחז עכשיו בידי מחזיק גם באותן דעות כמוני. אחרי אותו ערב, כשחזרנו לישיבה כבר לא היה טעם להמשיך להתווכח.
המביכים הביאו אובך
טרנדים אמנם מגיעים אלינו באיחור, אבל בסוף גם המגזר הדתי לאומי נדבק בחיידק הזה של השמאל שמעיף מהמחנה כל מי שלא מתיישר עם הקו. ואני לא מתכוון רק למה שקוראים "ישיבות הקו" – גם אלו שמגדירים את עצמם "ליברלים" הם לא בהכרח מכילים ופלורליסטים. אלה משתגעים מהיחס הסלחני כלפי מפגיני קפלן, ואלה מתפלצים מהברית עם הציבור החרדי. אלה קוראים להוציא מבית המדרש ספרים של רבנים מסוימים, ואלה קוראים להרחיק משם את מי שתומכים בזִרבוב עזה. אלה מאשימים שאלה מנסים לכפות תפיסות שמחריבות את הציונות הדתית, ואלה, ובכן, אותו הדבר. רק חסר שצד אחד יאשים את השני שבגללו לא יורד גשם, והשני יענה לו שהוא מביך ולכן כל האובך, ובא לציון גואל ולציונות הדתית מפצל.
קראתי פעם שאת השיר "תן כתף" כתב אביגדור המאירי לקראת העדליאדה של תל אביב בפורים תרצ"ב, 1932, בתור בקשה מכולם לשכוח ליום אחד את המתחים בין הפלגים השונים של העם. תראו מה זה – אפילו לפני 94 שנה, כשבכל ארץ ישראל היו פחות מחצי מיליון יהודים, הם ידעו לריב ולהתפלג לא פחות מאיתנו (גזרו ושמרו לפעם הבאה שהחכמולוג התורן יגיד לכם ש"הממשלה הזו הביאה את העם לפילוג כמוהו לא היה מעולם"). אני רואה בעיני רוחי את אביגדור המאירי עומד בכיכר העיר (אז עוד לא היה פייסבוק), רואה את היהודים שמאשימים זה את זה בכל הצרות שבעולם ומתחנן: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו – נשכח את הכל". עזבו, הוא אומר להם, בואו נשים את כל המשקעים מאחורינו. "יש לך כאב – רמסהו ברגליים. פתח את פיך ושירה בקול".
בכל פעם שסערה תורנית (כאילו, הבנתם את כפל המשמעות?) מתרגשת עלינו, אני נזכר בימיי הרחוקים בשיעור א' ובחוכמתו של ראש הישיבה שלי. הייתי רוצה להזמין אוטובוסים, להעלות אליהם את כל הפלגים הניצים ולנסוע יחד למירון, או לירושלים, אפילו העדליאדה בתל אביב באה בחשבון. לשלב יד ביד, לרקוד את כל הכעסים, לצרוח ביחד "אהה, אהה, כולנו נשתגע – נראה, נחיה על אף כל הצרות. אהה, אהה, חפצנו נבצע – נחיה, נראה ניסים ונפלאות".
כולם מוזמנים לאוטובוס הזה, לא רק דתיים לאומיים: חילונים, מסורתיים, חרדים, שמאלנים, ביביסטים, קפלניסטים. אם לא יהיה מקום, נצטופף. העיקר שפעם אחת ניסע כולנו לאותו כיוון.
אם זה עבד פעם אחת, אין סיבה שזה לא יעבוד עוד פעם. הבעיה היא שכמו שאני מכיר את המציאות ההזויה שלנו, דקה אחרי שנצא לדרך יצוצו כמה מופרעים שיחסמו לנו את הכביש.
לתגובות:
