מי שמתאמצים לשתק ולהפיל את ממשלת הימין, משולים למי ש"שופך את התינוק עם המים". מדובר במצב קיצון של טיפשות טרגית: מרוב להט לשפוך את המים (כלומר לגייס את החרדים), לא שמים לב שבעצם שפכו גם את התינוק (כלומר ממשלת הימין). יש להזכיר, תהום פעורה בין ממשלות ימין לשמאל, בין "שלום תמורת שלום" לבין "שטחים תמורת שלום", שהידרדרה ל"שטחים תמורת כלום" ול"שטחים תמורת טבח".
ההרס כבר כאן. קמפיין גיוס החרדים כבר מזמן שופך את התינוק. חקיקה קואליציונית לאומית משותקת מזמן. הקדנציה הימנית מתבזבזת זה מכבר. חלק מהקמפיינרים כלל אינם אנשי ימין. בחודש שעבר נכתב טור דעה שטען כי "הסכם ההשתמטות" דומה להסכם אוסלו. לא בטוח שהכותב היה בחיים עת התפוצצו כאן אוטובוסים ונטבחו הקשישים בליל הסדר במלון פארק בנתניה. אבל באנגלית הכותב מעיד על עצמו שהוא"politically non-binary" : לא שמאלן ולא ימני. אלא שלאלה מאיתנו שמבינים שאין לשפוך תינוק יקר, משוש חיינו, הנה כמה תובנות כיצד נשמרים שלא לעשות זאת.
תובנה א: לעיתים יש בעיה רפואית "מורכבת", לקות שנגרמת מריבוי גורמים ולא מגורם יחיד. כך גם בעיית נטל המילואים, כי לא רק החרדים מושכים בכתף וממאנים להתגייס לקרבי. שיעור המתגייסים לקרבי יכול לנוע בין 94 אחוזים (!) בישיבת בני עקיבא סוסיא, ל־58 אחוז בשוהם, ל־33 אחוז (כשליש…) בכפר הירוק ברמת השרון, ולאפס אחוזים בישיבה חרדית. אלה הם פערי ענק. אבל החרדים אינם כל הסיפור, אלא ישנן מדרגות. אם נשכנע את צה"ל לפרסם את שיעורי הגיוס לקרבי לפי תיכונים, ניטיב לאתר איפה מוקדי הבעיה.
תובנה ב: במלחמת יום כיפור שיעור הקיבוצניקים היה כשני אחוזים מהאוכלוסייה ו־18 אחוז מהנופלים. לכן קמפיין שאומר שהציונית הדתית קורסת מנטל המילואים, ולכן (במשתמע) צריך לפרק את ממשלת הימין ולוותר על עשייתה החיונית, שיחשוב אם באמת אנו קורסים. אולי אתם מגזימים? הרי אילו כל דמות שסובלת הייתה קורסת, לא היו נולדים תינוקות. בפועל, חדרי הלידה מלאים יולדות. קשה מאוד ללוחמים גיבורי התהילה שלנו, אך אין הם קורסים.
תובנה ג: מי שרוצה לעסוק בעידוד גיוסם של החרדים, שיעשה מעשה מועיל. במקום לדחוק בקואליציה להפיל את עצמה ("לשפוך את התינוק"), התייחסו לטענות הענייניות של הציבור החרדי ("אלף למטה אלף למטה", שבטי לוי ויששכר, 300 לוחמי גדעון וכדומה).
תובנה ד: זכרו שדברים לוקחים זמן, ומכאן שזהו חוסר אחריות לדרוש שהכול יקרה בחלון זמן אפסי. רבים כמוני זוכרים את הימים שבהם לא היה לשומרי מצוות מה לאכול בצה"ל בפסח למשל. ממש כפשוטו. שכנה כאן ברחובות הפצירה אז באחי שיסייע לבן שלה, שהסתגר בחדרו בבסיס מאז תחילת החג כי לא שומרים על פסח במטבח. כשאחי הלך לשכנע את בנה לבוא ולאכול, הוא סירב. אחי ירד למטבח בעצמו, כדי להביא לו אוכל לחדר. "הדבר הראשון שראיתי במטבח", אחי סיפר לי אז, "היה שתי כיכרות לחם". זכור לי גם שכן דתי נוסף שלא היה לו אוכל בפסח בצה"ל. כיום הוא חרדי, תושב בית שמש. לא יודעת מה הוא אומר לבניו כשהם מתייעצים איתו. לא שהמצב היום דומה, אבל יש משקעים מן העבר. בעלי עשה מבחן כניסה מפרך לבה"ד 1 באוגוסט, בלב מדבר, ללא אוכל ומים, כי מבחן הכניסה נקבע לתשעה באב. שאלתי אז: "מדוע לא התלוננת?", ובעלי השיב: "חיפשו אילו צוערים להעיף, לא רציתי שיראו בי דתי תחמן". היום המצב לא כך, אבל גם כיום, המפקד של בני אמר לי במפורש שהדת אמורה לתפוס מקום משני בצה"ל: פקודות במקום הראשון, והדת – אם מתאפשר. וכשנפל הלוחם החרדי ישראל יודקין, משפחתו הצנועה ביקשה בסך הכול לרשום הי"ד ולא ז"ל סתמי על קברו. האם הממסד הביטחוני השיב "עד חצי המלכות ותעש"? לא. המשפחה עברה גיהינום עד שהממסד הסכים לבקשה המזערית והמוצדקת. וכי מישהו בציבור החרדי או הדתי שכח את כל אלה? ברור שלא. לכן הדברים לוקחים זמן. השירות הקרבי הוא קושי אמיתי ומצווה גדולה. כולם יגיעו לשם בעזרת השם, אבל זה יקרה קמעא קמעא וכידוע, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
הכותבת היא דוברת מטות הערים, ארגון המפיק את דוח מטות ערים
