רוקד בין עולמות

במרכז הבמה הצנועה, תחת אלומת אור בודדת, עומד גבר ג'ינג'י כבן שישים. זקנו הלבן מעוצב, לבושו חרדי מוקפד, אבל התנועות שלו? הן שייכות לעולם אחר. ברגע אחד הוא מלמד בחיידר חרדי שמלהטט בין סוגיות בגמרא, וברגע השני הוא הרקדן הצעיר שחורש את בימות פילדלפיה ומנהטן.

זהו רפאל קליינמן, האיש שבגיל 24, בשיא הקריירה הבין־לאומית שלו, עשה את אחד המעברים החדים ביותר בתולדות התיאטרון היהודי, והחליף את מחיאות הכפיים של הקהל באמריקה בדפי גמרא בישיבת 'אור שמח'. ארבעים שנה הוא ראה את הבמה מרחוק, ניהל תלמודי תורה, הקים מוסדות חינוך והפך למרצה מבוקש למנהלים בבני ברק, עד שהקול הפנימי קרא לו שוב. היום, כשהוא חוזר לבמה בהצגת היחיד החדשה 'אודישן משמיים', קליינמן כבר לא מפחד מהדיסוננס. הוא לא רק מנהל חיידר, הוא לא רק רקדן – הוא המצגת החיה של האודישן הגדול מכולם.

דרך סלולה לבמות מנהטן

קליינמן (64), נשוי לשרה ואב לשישה, תושב שכונת שערי חסד הירושלמית, גדל בשכונת תל כביר בדרום תל אביב במציאות המורכבת של דור שני לשואה. אביו, ששרד את התופת, עלה לישראל עם הפרטיזנים, ואילו אימו עלתה מטורקיה דרך עליית הנוער. "אבא שלי היה חילוני לגמרי", הוא מספר, "אמא שלי הייתה דתייה, אבל פה בארץ היא כבר 'התקלקלה'. נולדתי באבו כביר של פעם, ובשלב מסוים עברנו לצפון העיר במסגרת האינטגרציה – ילדי הדרום עם הצפון".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

עוד מאת יוסף ארנפלד התוכנית לחיסול מדינת היהודים

שם, במפגש בין העולמות, נבט הזרע המקצועי הראשון. "היועצת בבית הספר אמרה לי: 'אתה נורא מוכשר, תמיד השתתפת בהצגות, נראה לי שתלמה ילין מתאים לך'. התקבלתי למגמת תיאטרון ואז נפתחו לי החיים. הבנתי שסוף סוף זה באמת אני". כבר בגיל 14 יצא לסיבוב הופעות באירופה כזמר ורקדן בלהקת הנוער העובד והלומד, ושנתיים לאחר מכן הופיע לצד יהורם גאון. "אז כבר טעמתי את הבמה והרגשתי מה זה להופיע. ידעתי שזה המקום שלי".

את שירותו הצבאי החל קליינמן כלוחם בנח"ל המוצנח, אך הכמיהה לבמה הכריעה. עם סיום הטירונות הקרבית עבר לחיל החינוך ושירת כמפקד להקת שלום הגליל בשיא המלחמה. עם שחרורו, לאחר תקופה קצרה בלונדון, השתלב בהפקות ענק בישראל וגילה מחדש את יכולותיו התנועתיות: "השתתפתי בעיקר במחזות זמר, כי גיליתי את הריקוד. הפכתי להיות רקדן, מה שלא חשבתי בחיים שאהיה".

הכרטיס של קליינמן לארצות הברית הגיע דרך פסטיבל הזמר החסידי, מוסד תרבותי מוכר באותם ימים. הוא שימש כוראוגרף ורקדן במשלחת שיצאה לסיבוב הופעות ארוך, אך בתוכו ידע שהנסיעה הזאת היא בכיוון אחד. "תפסתי איתם טרמפ, זה היה ברור", הוא מחייך, "ידעתי שאני נשאר באמריקה". התחנה הראשונה הייתה פילדלפיה, שם ניגש לאודישן בתיאטרון תנועה מקומי. בעוד חבריו למשלחת עושים את דרכם בחזרה לישראל, קליינמן מצא התקבל ללהקה אמריקנית, אך דווקא ברגע הזה צף חיסרון בלתי צפוי.

"איך שהגעתי לשם, אמרתי לעצמי: 'איזה קטע, לא לקחתי איתי את התפילין'. היה לי עניין כזה עם תפילין, למרות שזה לא היה פק"ל קבוע שלי באותם ימים. אחרי גיל בר מצווה הייתי שנה שלמה מתפלל הכול לבד בבית, הפעם הן נשארו בארץ". בעלת הבית היהודייה שאצלה שכר חדר דאגה לו למחרת לזוג תפילין ולארוחות כשרות. "בחוץ לארץ אתה לבד, אבל לי היה בית וגם אוכל כשר, למרות שלא הקפדתי על כך".

החיבור למקורות חלחל גם לעבודתו האומנותית. כשקיבל תפקיד של דמות הרואית במופע, חיפש קליינמן מודל להזדהות והלך אל התנ"ך. "חיפשתי גיבור. היו לי תלתלים ושיער ג'ינג'י אז חשבתי על שמשון, אבל הסיפור שם לא נגמר טוב. דוד המלך היה עם הרבה דמים. בסוף לקחתי את משה רבנו כמודל ובניתי סביבו את הדמות". ההצלחה הייתה גדולה, הביקורות שיבחו, והדרך ללב עולם הבמה במנהטן נסללה. "הבנתי שזהו, מפה אני נוסע לניו יורק".

ההצלחה במנהטן כבר נראתה בהישג יד, אך בחדרי החדרים של חייו שמר קליינמן על גחלת יהודית, שהייתה הגרעין שהחל לנבוט בדרך לטוויסט בעלילה. "הייתי מניח תפילין, אומר קריאת שמע בלילה ושומר עוד דברים, ואף אחד לא ידע על כך", הוא מגלה. אף על פי כן, הלחץ של חברים להצטרף לשבת בישיבת 'אור שמח' במונסי נתקל בהתנגדות נחרצת מצידו. הוא עמד בפני חתימה על חוזה שנתי ולו"ז חזרות צפוף. "אמרתי להם: 'אני לא בא, כי אם אני בא אני לא חוזר. אני מכיר את עצמי'. ירדתי לרחוב באחת בלילה ודיברתי עם ה': 'מה הקטע פה? אני לא חוזר בתשובה, עכשיו זה לא מתאים'".

בניסיון להוריד מעצמו את הלחץ, הציב קליינמן תנאי שנראה באותו רגע בלתי אפשרי: "אמרתי: 'ריבונו של עולם, אם מאיזושהי סיבה שלא תלויה בי שני הדברים ישתנו בשבת הקרובה – החוזה והחזרות – אני נוסע'". ביום שישי בבוקר המציאות החלה להתקפל לתוך התנאי הזה. הפגישה בפילדלפיה נדחתה ברגע האחרון, ובסטודיו במנהטן הודיע לו הכוראוגרף שהוא משוחרר מהחזרות. "עמדתי בהבטחתי. בשתיים בצהריים כבר הייתי בדרך למונסי".

השבת בישיבה הסתיימה בפגישה לילית מכרעת עם רב חשוב, שהותירה בו חותם בל יימחה. כשעזב את החדר בחצות, הכול כבר נראה אחרת. "התקשרתי לפילדלפיה ואמרתי: 'אין חוזה, אני לא בא'. התקשרתי למנהטן וביקשתי שימצאו לי מחליף. כששאלו מה קרה, אמרתי שאני לא יכול להסביר. זהו, נגמר". ביום ראשון בבוקר, במקום לעלות על הבמה נכנס קליינמן בשערי הישיבה. שמונה חודשים של לימוד במונסי הובילו לחזרה לישראל, להקמת משפחה ולחיים חדשים. "שם נגמר הפרק ההוא. זה היה 'קאט'".

המנהל מופיע בסרטים

המעבר לעולם התורה לא מחק את הכישרון הבימתי, אך יצר דיסוננס שהקהילה החרדית עדיין לא ידעה איך לעכל. קליינמן היה מחלוצי הקולנוע החרדי, עוד לפני פריצת האימפריה של משפחת גרובייס. "עשיתי את הסרט החרדי הראשון, 'נחום איש גמזו והתיבה האבודה'", הוא משחזר. "חבר הציע לעשות סרט וזרמתי איתו. בהמשך יהודה גרובייס ראה את הסרט וביקש שאשתתף אצלו ב'הדוב המרקד' וב'בלתי צפוי'".

במקביל, הפך לקול מוכר ברדיו הפיראטי 'רדיו 10' תחת השם דוד בן שמואל, אך ביומיום כיהן כמנהל תלמוד תורה. השילוב בין ניהול חיידר שמרני להופעה על המסך יצר סיטואציות כמעט סוריאליסטיות. "לימדתי בתלמוד תורה שאסור בו אפילו מחשבים", הוא מספר. "יום אחד מישהו אומר לי: 'רפאל, אסור לכם מחשבים, נכון? בוא תראה, יש פה פוסטר ענק שלך בחנות'. אמרתי לו: 'תוציא את זה מיד'".

למרות הפרסום, קליינמן לא הסתיר את עברו או את עיסוקו, גם כשעמד בפני גדולי הדור. השיא הגיע כשנקרא לרב שטיינמן זצ"ל, שביקש ממנו להקים תלמוד תורה חדש. "ישבתי לבד מול הרב שטיינמן, הוא תפס לי את היד כמה דקות ודיברנו על חינוך", הוא נזכר. כשהגיע שלב החתימה מול הוועדה המנהלת, בחר להניח את הקלפים על השולחן: "שאלתי אותם 'מה אם המנהל מופיע בסרטים?'. הם שאלו 'איזה מנהל?', ועניתי: 'אני'. הם היו בהלם, אבל גם המחסום הזה צלח".

למרות הפרדוקס לכאורה, בשביל דור שלם של ילדים חרדים קליינמן הפך לדמות מופת. "אנשים מזהים אותי ברחוב ואומרים לי 'גדלנו עליך'", הוא מספר. אך ההכרה האמיתית לא הגיעה מהמסך, אלא מהיכולת שלו להפוך את האומנות לכלי חינוכי רב עוצמה. קליינמן, ממקימי מכון 'אחיה' ומרצה מבוקש במכונים להכשרת מורים, מצא את עצמו מלמד את מנהלי החיידרים השמרניים ביותר במיינסטרים החרדי.

"קניתי את מקומי בעולם החינוך ברמה כזאת שלא הפריע לאף אחד מה אני עושה", הוא מסביר את הפלא. "הבאתי חידוש. היתרון הגדול שלי הוא שבאתי דווקא עם הכלים של המשחק, השירה והתנועה. כשאני מלמד שיעור חומש או גמרא, התלמידים עפים עליי". המורה שהיה בעברו רקדן במנהטן, מצא את הדרך ללכוד את חושיהם של ילדי התשב"ר בדרכים שמעולם לא פגשו בין ספסלי הלימודים. "אני לא רוקד סטפס בשיעור תנ"ך, אבל אני בהחלט מתנועע ומרקיד את הילדים. זה משנה להם את כל חוויית הלמידה".

הוועדה הרוחנית לא עוצרת אותך? הם לא אומרים: מה התרבות הזרה הזאת בתוך טהרת הקודש של החיידר?

"ממש לא, אדרבה. היום אנחנו כבר יודעים שזה הפוך על הפוך. דווקא בגלל הכלים האלה קוראים לי לבוא ולהדריך. העברתי בבני ברק קורס שלם למורים חרדים תחת הכותרת 'איך ללמד בתנועה'. לא מזמן היה לי מפגש מנהלים, וישבו שם אנשים שהיו תלמידים שלי וצמחו להיות מנהלים בעצמם – הם לא שוכחים את הקורס הזה. הם הבינו שדווקא דרך התנועה אפשר להגיע לעומק של הלמידה".

השיעורים של קליינמן הם תיאטרון של קודש. הוא לא רק מלמד את הטקסט, הוא מפיח בו חיים. "קח למשל שיעור על תפילת השחר", הוא מדגים, "אני ממחיש להם איך השמש עולה, מאיפה היא זורחת, איך האור מתפשט בעולם. הכול בתנועה, ב'כל עצמותיי תאמרנה'. כשמדברים על חנה שמתפללת – הילדים רואים את הבקשה שלה יוצאת מהגוף. זה מרתק אותם".

החיות הזאת לא עוצרת בכיתה, היא מלווה אותו גם בלימוד הגמרא היומי עם החברותא. "אני שואל את החברותא שלי: 'מה עכשיו? פתאום קפצה לו העז?'. הוא מסתכל עליי ואומר: 'אתה מטורף, אבל פתאום הגמרא חיה אצלי'. פעם, לפני הרצאה גדולה, שאלו אם הבאתי מצגת. ענו להם: 'הרב קליינמן לא צריך מצגת. הוא המצגת'". אלא שהשיטה מעוררת גם שאלות נוקבות בקרב עמיתיו למקצוע, שלא ניחנו בכישרון בימתי: כיצד הם אמורים לעמוד מול הכיתה? "זו שאלה מצוינת", הוא מודה, "מורים אומרים לי: 'אני לא שחקן'. אני עונה להם: 'אל תנסה לחקות אותי, תהיה אמיתי עם מה שאתה'".

המפגש עם האמת החינוכית של קליינמן הוביל לא פעם לרגעים של הכרעה כואבת. "אני מחשיב את זה לאחת הזכויות הגדולות שלי: שני מלמדים התפטרו בזכותי", הוא מפתיע. "אמרתי להם: אם אתם לא מתאימים, אל תהיו שם. הם הבינו שכל החיים הם טעו, ואני מעריץ אותם על האומץ לעזוב את השטאנץ המוכר". אפילו ראש ישיבה אחד ניגש אליו פעם בווידוי אישי מטלטל: "הוא אמר לי: 'תדע לך, גמרת אותי. הבנתי שכל החיים טעיתי'. עניתי לו: 'יופי, עכשיו אפשר להתחיל לבנות'".

"אני כלי לפרסום הבורא"

למרות ההצלחה הכבירה בתחום החינוך, משהו בנפשו של קליינמן לא מצא מנוח בין כותלי הכיתה. "כיתה זה קטן עליי. היה לי קשה עם עולם כל כך מצומצם", הוא מודה בכנות. "יש בחוץ עולם גדול שמדבר אליי יותר. למדתי שיש בי משהו אינטימי וקרוב, והצגה היא כזאת – היא מאפשרת מפגש בלתי אמצעי".

בימים אלה, ארבעים שנה מאז הלילה הגורלי במונסי שבו החליט קליינמן להשאיר את הבמות מאחוריו, הוא חוזר אל אור הזרקורים בקאמבק מפתיע שסוגר מעגל של חיים שלמים. הניצוץ נדלק אצלו מחדש במפגש מחזור נוסטלגי של חברי הלהקה הצבאית בביתו של יוצר 'זהו זה', דניאל לפין. שם, לצד חבריו הוותיקים גיא מרוז והמוזיקאי ירון בכר, הוחלט להגשים את החלום שניקר במוחו של קליינמן במשך ארבעה עשורים ולא הרפה.

התוצאה היא 'אודישן משמיים' – הצגת יחיד חדשה וחשופה שכתב גיא מרוז, המבוססת על סיפור חייו של קליינמן. במרכז המחזה עומד חוזר בתשובה חרדי שמוצא את עצמו בצומת דרכים גורלי: התשוקה הבוערת לשוב לבמה והרצון של בנו להתגייס לצבא מאיימים לסכן את עבודתו ואת מעמדו בקהילה השמרנית שאליה הצטרף.

החזרה לבמה מגיעה גם לאחר שנים של שחיקה בתפקידי ניהול תובעניים, כולל 11 שנים בברזיל, שם ניהל מוסדות לבנים ולבנות בהנחיית גדולי הדור. "חזרתי קצת רווי", הוא משחזר, "היו לי הצעות ניהול בארץ, אבל התעייפתי מהמערכת. הילדים פה שונים, הכול פחות מתון מאשר בחו"ל". אך פרט לעייפות, העיק עליו זעזוע עמוק מהמצב בשטח: "אני עדיין מרצה על אותם דברים ולא מאמין שעדיין לא יודעים אותם – יסודות בסיסיים ביחס של מורה לתלמיד, איך ללמד ולא רק מה ללמד".

קליינמן מספר בכאב על מפגש עם מלמד שניסה ללמד ילד דיסלקט בכיתה ו' את לוח הכפל, בלי להבין בעצמו את המהות המתמטית של הפעולה. "אמרתי לו: 'אם אתה לא יודע את זה, איך אתה מלמד אותו חשבון?'. זה עצוב". נוכח המציאות הזאת, הוא מביא איתו מטען ייחודי. "היתרון שלי הוא שאני בא עם כמה כובעים: כמטפל, כיועץ, ועם כלים שרכשתי כמו שיטת פוירשטיין. אני מביא למלמד מטען שלם שגורם לו להסתכל על הדברים אחרת, להיות מודע לעצמו ולמה שקורה סביבו. היום אני כותב סיפורים בתלמוד תורה שבו אני משמש כיועץ – כל סיפור כזה הוא כלי עבודה למורים".

החזרה לישראל לאחר תקופת הקורונה וסיום השליחות בברזיל לא הייתה רק מעבר גאוגרפי, אלא פתיח למסע פנימי שהוביל להצגת היחיד שלו. בעוד שבעבר תמיד שיחק בהצגות של אחרים – מתלמה ילין ועד סרטיו של גרובייס – הפעם מדובר בקולו האישי. "מתחילת התשובה ידעתי שאני צריך להביא פה קול", הוא מסביר. "הגוף, הקול והמשחק שלי הם כלים לפרסם את בורא העולם. אני מרגיש צורך לגשר בין עולמות, להביא את היהדות כפי שאני מקיים אותה גם לחברים החילונים שאני איתם בקשר כבר חמישים שנה".

קליינמן מודע לכך שהחזרה לרקדן שבו, עם אלמנטים תנועתיים שמזכירים לעיתים סגנונות מערביים מובהקים, עשויה להיות קשה לעיכול בחלקים מסוימים של הרחוב החרדי, אך הוא מזהה שינוי עמוק בשטח. "במאה שערים זה בוודאי לא יעבור, אבל רחוב אחד ליד – בהחלט. אתה לא מאמין מי ישב פה הערב בהצגה. יש נהירה לדבר הזה. הטכנולוגיה פתחה את כל השערים". מבחינתו, החידוש הגדול אינו רק בעצם העמידה על הבמה, אלא בצורך של הקהל החרדי לצרוך תרבות איכותית שמתכתבת עם עולמו. "אנשים אומרים לי: 'איזה כיף שאני יכול לבוא עם אשתי לאירוע כזה'. זה אדם שלא גדל בקונטקסט הזה של תיאטרון, והיום הוא מבין שזה אפשרי".

כישרון המשחק של גדולי התורה

המסר של 'אודישן משמיים' מהפכני לא פחות מעצם הקאמבק. קליינמן מבקש ליצור שפה חדשה של אמונה, כזו שנוגעת בניואנסים הכי אינטימיים של השיח עם בורא עולם. "שתלתי בהצגה משפטים שנוגעים ברגעים שבהם אדם פונה לאלוקים כשקשה לו", הוא מסביר. "המוזיקה, הזיכרונות – זה נוגע לאנשים בני שלושים ומעלה בנימי הנפש הכי דקים שלהם, זה מעורר אצלם משהו פנימי".

פרט לשיח הדתי, ההצגה נושאת מסר של קבלה והקשבה לקול הפנימי, סוגיה בוערת בחברה החרדית המתמודדת עם תופעת הנשירה. "אנחנו דורשים היום מהורים לקבל את הילדים שלהם גם אם הם הולכים בדרך אחרת. אני מאמין שאם היו מקבלים אותם מוקדם יותר, אולי הם לא היו נושרים בקיצוניות כזאת".

איפה נמצאים הילדים שלך על הסקאלה?

"הילדים שלי ברוך ה' בדרך, שומרי תורה ומצוות וקובעים עיתים לתורה, אבל הם לא אברכים. הם כמוני. חשוב להם שהבית שלהם יתנהל על יסודות התורה, ואני לא בודק אותם בציציות".

השיבה לבמה מלווה בחששות של משפחתו הגרעינית. בעוד שששת ילדיו של קליינמן עוטפים אותו בתמיכה גורפת – "הם שמחים מאוד שאבא מגשים חלום, מבחינתם אם טוב לי זה הכי טוב שבעולם" – אצל רעייתו שרה, פסנתרנית ואומנית בעלת תשובה בעצמה, החששות קיומיים יותר. "לאשתי זה קשה. היא דואגת מהצד הפרקטי: 'היית מנהל, מה יהיה עכשיו? אתה רוצה לחיות על ביטוח לאומי? כמה הצגות כבר תמכור?'"

אפשר באמת להתפרנס מתחום התיאטרון כיום?

"לא", הוא מודה בכנות, "אבל אני יודע שיש בורא לעולם, אני מכיר אותו ואני יודע שיהיה בסדר". החלום הנוכחי צנוע אך מדויק, כזה ששומר על האינטימיות של הצגת יחיד בלי ללכת לאיבוד באולמות ענק. "הייתי שמח למלא אולם של 200 איש פעם בשבוע. התפאורה שלי מינימלית, ובאולם גדול מדי האפקט של שחקן יחיד מתמסמס. אני רוצה להגיע למצב שבו אני מופיע גם על במות חרדיות רשמיות, להביא את הסיפור שלי למקום שבו הוא הכי נדרש".

הדילמות המלוות את המגזר – השירות בצבא או עזיבת הדרך – מקבלות אצלו מענה אנושי וחומל. "לפני ארבעים שנה, כששאלו אותי מה אעשה אם הבן שלי ירצה להתגייס, אמרתי בלב 'הלוואי שלא'. היום אני כבר לא שם. הילדים שלי עשו שירות אזרחי. אם חס וחלילה אחד מהם היה עוזב את הדרך זה היה כואב ועצוב לי, אבל לא הייתי מוותר עליו בתור הילד שלי. הייתי ממשיך להתפלל עליו ומקווה שיהיה לו טוב. העיקר שיהיה בן אדם טוב, שלא יהיה מושחת, שיעשה נחת לסביבה. זו הבחירה שלו. אני יכול רק להתפלל, אני לא יכול שלא לקבל את הדרך שלו".

מי הוא קהל היעד של 'אודישן משמיים'?

"יש את הקהל החרדי שיכול לפתוח עיניים ולבדוק מחדש מוסכמות, ויש את הקהל החילוני שפתאום מגלה שהעולם החרדי לא כזה נורא כמו שהוא חשב. זה החלק המגשר שלי", הוא מסביר. אבל הלב שלו יוצא לקבוצה השלישית: בעלי התשובה. "הם נמצאים באמצע וסובלים מאוד. אני רוצה להיות להם למראה, להראות את הדילמות והקשיים ולומר להם 'בואו, תמצאו את המקום שלכם'".

במובן מסוים, החזרה לבמה היא תיקון אישי למהפך שעבר לפני ארבעים שנה. בימים ההם חזרה בתשובה פירושה היה חרקירי אמנותי. "אז זה היה צו השעה – למחוק הכול, להתאבד על הקדושה. אם הייתי חוזר בתשובה היום, כנראה שהייתי ממשיך להופיע כרגיל".

למרות הגעגוע לבמות הגדולות, קליינמן מצא את הדרמה האמיתית במקום בלתי צפוי: אצל גדולי התורה. "גיליתי שחלק מהרבנים שפגשתי הם שחקנים מדהימים. לא כי הם משקרים, חלילה, אלא כי הם מציגים את הדברים בצורה כל כך משכנעת שאתה חייב להיות שם. זה הרי 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' – להיות בדמות, להיות בתפקיד בכל רגע. כשאני שומע רב שמזייף, יש לי דיסטורשן באוזן. אבל אלו שהם באמת שם? הם השחקנים המושלמים".

בסופו של יום, בשביל רפאל קליינמן, הבמה והחיים התמזגו לישות אחת. הוא כבר לא מחפש את התשואות של מנהטן, אלא את האמת הצרופה של מי שנמצא בתפקיד חייו. "זה המשחק המושלם", הוא מסכם בחיוך, "וזה באמת אודישן אחד גדול משמיים".