חוסן לאומי מתחיל באתר הבנייה – תשתיות הן עניין אסטרטגי

הסופ"ש האחרון הזכיר לכולנו עד כמה המציאות בישראל יכולה להשתנות בן רגע. בתוך שעות אחדות שכונות נפגעו, מבנים נסדקו, תשתיות נהרסו ומשפחות פונו מבתיהן. מיד לאחר האזעקות והיירוטים מתחיל שלב אחר, שקט יותר ופחות מצולם: שלב השיקום. בשלב הזה השאלה איננה רק ביטחונית. היא תעשייתית. כמה מהר נוכל לתקן? כמה מהר נוכל להשיב את המשפחות לבתיהן? והאם יש לנו מנגנון לאומי שמסוגל לבצע שיקום בקנה מידה רחב במהירות וביעילות?

ישראל היא מדינה שחיה תחת איום ביטחוני מתמשך. אנחנו יודעים להקים מערכות הגנה מתקדמות, לפתח טכנולוגיות מתוחכמות ולהיערך לאיומים מורכבים. אבל דווקא בתחום האזרחי הבסיסי ביותר – בנייה, אנחנו עדיין פועלים במבנה תעשייתי מיושן יחסית.

ענף הבנייה בישראל מבוסס ברובו על עבודה ידנית, ריבוי קבלני משנה, לוחות זמנים ארוכים ותלות גבוהה בכוח אדם, לעיתים חיצוני. הליכי התכנון והביצוע נמשכים שנים, והיכולת לייצר קפיצת מדרגה מהירה בעת חירום מוגבלת. זהו מודל שמתאים לשגרה איטית, לא למציאות של אי־ודאות מתמשכת.

בשנים האחרונות אני פועלת בצומת שבין בנייה, חדשנות ותעשייה, ופוגשת מקרוב את הפער בין היכולות הטכנולוגיות הקיימות בעולם ובין אופן היישום שלהן בפועל בישראל. יש כאן יזמים, חברות וטכנולוגיות מתקדמות, ויש גם נכונות אמיתית לשינוי. אך כל עוד התיעוש אינו הופך למדיניות רחבה ומוסדרת, ולא רק ליוזמות נקודתיות, הפוטנציאל הזה ממומש רק בחלקו. האירועים האחרונים המחישו עד כמה הפער הזה אינו תיאורטי. הוא נוגע ביכולת שלנו לשקם, להתאושש ולחזור לשגרה במהירות.

אולי יעניין אתכם

עוד בכלכלה כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות

עוד בכלכלה אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית חזקה יותר מכלכלות מובילות במערב

מדינה שחיה באי־ודאות ביטחונית אינה יכולה להרשות לעצמה תעשיית בנייה איטית. שיקום אינו צריך להיות תהליך אד־הוק, המבוסס על אלתורים והתגייסות נקודתית. הוא צריך להיות לפי פרוטוקול. מערכת סדורה, מתועשת, מתוכננת מראש. בדיוק כפי שמערכות הביטחון נבנות לשעת חירום, כך גם תשתית השיקום האזרחית צריכה להיות ערוכה ומוכנה. בנייה מתועשת ומודולרית בקנה מידה רחב יכולה לשנות את כללי המשחק. ייצור רכיבים במפעלים, סטנדרטיזציה של אלמנטים מבניים, תכנון דיגיטלי מלא המאפשר שכפול והאצה של תהליכים, כל אלה אינם חזון עתידני. הם מיושמים בעולם כבר שנים. במדינות מסוימות ניתן להקים מבנים ואף שכונות בזמן קצר משמעותית באמצעות מודלים תעשייתיים מתקדמים. אולם בישראל השימוש בכלים הללו עדיין מוגבל יחסית.

המשמעות איננה רק כלכלית אלא חברתית ולאומית. משפחה שממתינה חודשים ארוכים לחזור לביתה חווה אי־ודאות מתמשכת. עסקים קטנים שממתינים לשיקום מבנה מסחרי סופגים פגיעה כפולה – גם נזק פיזי וגם אובדן הכנסה ממושך. השיקום האיטי גורם לשחיקה חברתית, לא רק לעלות תקציבית.

חוסן לאומי איננו מושג מופשט. הוא מתבטא ביכולת של מדינה לספוג פגיעה ולחזור לשגרה במהירות. והיכולת הזאת תלויה לא רק במערכות היירוט ובמערכי החירום, אלא גם בשרשראות אספקה, במפעלים, בתכנון ובאתרי הבנייה. כדי לשנות כיוון, נדרש לראות בענף הבנייה תשתית אסטרטגית, לא רק שוק נדל"ן. המשמעות היא השקעה אמיתית בתיעוש, בהקמת יכולות ייצור מקומיות רחבות היקף, בהטמעת תכנון דיגיטלי מתקדם ובהכשרת כוח אדם מיומן לתהליכים תעשייתיים. המשמעות היא גם קביעת סטנדרטים ברורים לשיקום מהיר של מבנים ותשתיות, כך שבשעת חירום לא נתחיל מאפס.

אין כאן ביקורת על מאמצי השיקום שנעשים. להפך, ישראל הוכיחה פעם אחר פעם יכולת התגייסות מרשימה. אך התגייסות איננה תחליף למערכת. היא אינה יכולה להישען לעד על אלתור, רצון טוב ולוח זמנים חריג. האירועים האחרונים אינם רק תזכורת לאיומים שמסביבנו. הם גם הזדמנות לבחון את עצמנו מבפנים. האם אנחנו בנויים, תרתי משמע, למציאות שבה שיקום מהיר הוא תנאי ליציבות? האם אנו רואים בענף הבנייה מנוע לחוסן הלאומי, או רק מגזר כלכלי אחד מני רבים?

אם נרצה מדינה עמידה באמת בשנים הקרובות, נצטרך להרחיב את מושג הביטחון. ביטחון הוא לא רק גבולות מוגנים, אלא גם היכולת להקים מחדש את מה שנפגע במהירות וביעילות. האתגר של ישראל בעשור הקרוב איננו רק ביטחוני, הוא גם תעשייתי. וחלק מהתשובה מתחיל באתרי הבנייה.

הכותבת היא מנהלת חממת הסטארטפים והאקוסיסטם ConTech, מרכז טכנולוגיות להטמעת חדשנות בענף הבנייה והנדל"ן בישראל