בדיעבד, בחלוף סערת הקרב ותחת אור הזרקורים של ימי השגרה החוזרים, מתברר כי באותה שבת גורלית שבה נפתחה המערכה הישירה וההיסטורית נגד טהרן, המבצע כולו עמד על כרעי התרנגולת של סודיות מבצעית. בעוד הציבור הישראלי הרחב היה שרוי בתרדמת השבת, בביטחון העצמי המופרז ובשלווה המשפחתית, היו מי שבחדרי החדרים של מערכת הביטחון כבר ידעו את גודל השעה.
הדיווחים המטרידים על היערכות מוקדמת בשידורי הטלוויזיה הזרים והמקומיים, עוד בטרם נורתה ירייה אחת ועוד לפני שהמטוס הראשון המריא, הם חרפה ביטחונית המעידה על הדלפה חמורה מתוך המערכות. דווקא על רקע הפרצה הזאת, עלינו להוקיר ולהעריך את העובדה המדהימה שהצלחנו לשמור על "סוד המדינה" ועל המרכיב הקריטי של ההפתעה כמעט עד לרגע הפתיחה באש ממש.
תארו לעצמכם, ולו לרגע קט, מה היה קורה אילו הייתה יוצאת אזהרה מוקדמת, רשמית וגורפת ליישובים, למועצות המקומיות או לגופים ציבוריים וחינוכיים שעות לפני היציאה לקרבות האוויר המורכבים. אילו היו מעדכנים מראש את ראשי המוסדות, המנהלים והרבנים, ומבקשים מהם "להתכונן בשקט" למבצע. הרי הסודיות הייתה מתנדפת כעשן ברוח, השמועות היו מתפשטות כאש בשדה קוצים, והאויב בטהרן היה מחכה לכוחותינו במוכנות שיא, מה שהיה מסכן באופן ישיר את חיי לוחמינו.
על הרקע הביטחוני המתוח הזה, אני מבקש לסנגר ואף להוקיר באופן פומבי, את אותם גורמים אחראיים במערכת הביטחון, בפיקוד העורף ובמשרד החינוך שקיבלו את ההחלטה הקשה, הכואבת אך הכרחית: פינוי מיידי של תלמידי הפנימיות והישיבות לבתיהם בעיצומה של שבת קודש. ברגע שהתקבלו ההוראות המבצעיות, הן בוצעו במשמעת צבאית למופת, מתוך הבנה שבעת מלחמה, הזמן הוא המשאב היקר ביותר.
אולי יעניין אתכם
מנגד, לא ניתן להתעלם מהביקורת שנשמעה מצד "קבוצת רבני הציונות הדתית". הביקורת התמקדה בשתי נקודות: העובדה שלא התייעצו עם הנהגת הרבנים לפני קבלת ההחלטה, וחילול השבת הכרוך בנסיעה המונית באוטובוסים ובשינוע אלפי תלמידים ותלמידות בכבישי הארץ. כאיש צבא בעברי, כלוחם וכקצין שומר מצוות שנתקל לא פעם בשאלות תורניות־מבצעיות מורכבות בתנאי שטח, אני מבקש לומר ביושר לאותם מבקרים: שערו בנפשכם שהיו פותחים בסבב התייעצויות רחב. די היה בהדלפה אחת, גם אם נעשתה בתום לב או מתוך דאגה, כדי לסכן את חיי טייסינו ואת הצלחת המבצע האסטרטגי כולו.
אין שום מקום לחשד שבכירי משרד החינוך או קציני פיקוד העורף פעלו "להכעיס" או מתוך זלזול בקדושת השבת. גם אם היו מקרים של פינויים שבדיעבד, מתוך חוכמה שלאחר מעשה, נראו אולי מיותרים, חזקה על הצבא ומערכותיו שהתייעצו עם הרבנות הצבאית בסוגיות עקרוניות דומות. אך מעבר לפלפול ההלכתי, עלינו להביט במבחן התוצאה: טעות של "פינוי יתר" בנסיבות של ספק פיקוח נפש, עדיפה אלפי מונים על הטעות הקטלנית והבלתי הפיכה של אי־פינוי המוני תחת אש תופת.
הפניתי את הסוגיה המורכבת הזאת לרב יוסף זייני שליט"א, רב המכיר מקרוב את עולמות הביטחון וחי את עולם ההלכה. תשובתו הייתה חדה, ברורה ונטולת היסוס: "הרי הורו חכמים בתלמוד ונפסק להלכה פסוקה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכ"ח) שבענייני פיקוח נפש, הכלל הוא פשוט ונוקב: 'הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים'". הרב הוסיף בלהט: "אם חס ושלום מוסד חינוכי אחד היה נפגע, ולו תלמיד אחד, מיד היו מאשימים את המדינה כולה על המחדל, על השאננות ועל ההססנות".
גם משנתו של מרן הרב קוק זצ"ל, אבי הציונות הדתית, עוסקת בכך רבות. הרב קוק הדגיש כי חובת הצלת נפשות היא ערך עליון המכריע את כל חיובי התורה כולם. וחשוב מכך: חובה זו קיימת לא רק במצב של ודאות גמורה, אלא גם במצבי ספק. יתרה מכך, הרב קוק קבע יסוד חשוב והוא שפיקוח נפש של הכלל, של הציבור והאומה, הוא "ספק" חמור שבעתיים, וחיובו לעמוד בפרץ ולפעול הוא ודאי גמור שאינו סובל דיחוי.
המערכה נגד איראן דרשה מאיתנו, כעם וכמדינה, דריכות עליונה וקור רוח. במקום שבו חיי אדם וביטחון המדינה מונחים על הכף, אין מקום לשיהוי, למשא ומתן או לוועדות מייעצות שעלולות למסמס את גורם ההפתעה.
המשמעת והזריזות המופתית שהופגנו באותה שבת, גם אם שילמנו עליהן מחיר של אי נעימות הלכתית זמנית או תחושת פגיעה בכבודם של גורמים כאלו ואחרים, הן ששמרו על חיי בנינו ובנותינו. בסופו של יום, עלינו לזכור את הציווי המוסרי והיהודי העמוק ביותר: מוטב שנהיה "זריזים ומשובחים" בהגנה על החיים, מאשר שנעמוד חלילה מול שוקת שבורה של שפיכות דמים וצער שאין להם מרפא. המשמעת היא ששמרה עלינו, והיא שתמשיך לשמור על עם ישראל בעיתות מבחן.
הכותב הוא סגן אלוף במיל' ויושב ראש ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור'
