עד היום איני מבין כיצד שוחררנו לביתנו בערב יום הכיפורים, אף שהיינו במפקדה במטכ"ל שאמורה לתפקד במצב חירום. הייתה כוננות, אך היא לא הייתה שונה מכוננויות דומות בעבר. סופר לנו על מתיחות, ולא על מלחמה שתפרוץ ביום הכיפורים – אף שגורמי המודיעין ידעו על כך. מזכיר לכם משהו? גם לי.
למלחמת יום הכיפורים יצאתי מהכפר ומהשטיבל שבו התפללתי. קטעי זיכרונות שכתבתי על המלחמה: "באמצע תפילת מוסף של יום כיפור, בעת שהחזן בסדר העבודה ואנו חברי ה'קאפלה' החסידית מתכוננים לשירה, נקראתי אל החלון. אימי, ניצולת השואה, הייתה נרגשת ומסרה שהתקשרו הביתה וביקשו שאגיע ליחידה. לאחר שנפרדתי מאבי, גבאי בית הכנסת אמרו לי ללכת ל'מאקאווא רעבֶּע' בשטיבל הסמוך, שהיה ידוע כצדיק ותלמיד חכם, כדי לקבל את ברכתו. הוא בירך אותי, ולשאלתי לגבי נעלי עור ביום כיפור פסק שאת נעלי הצבא אקח בתרמיל".
הכבישים, הריקים בדרך כלל ביום כיפור, התמלאו בחיילים החוזרים ליחידותיהם. היום הקדוש התעטף בקדושה נוספת של מלחמת מגן על עם ישראל. בדרך ברדיו שידרו את סיסמאות היחידות המוזעקות. בהגיעי ליחידה התייצבתי כקמב"ץ לפני עידו, מפקדי, שסיפר לי שכבר יש הרוגים רבים בחזית הסורית והמצרית. ביקשתי שישחרר אותי לחזית. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", אמרתי לו, "שם אני נחוץ, ופה המקום מתמלא בקצינים ותיקים שבאו ללא צו קריאה והם טובים ממני". עידו, שהגיע מהצנחנים והבין לליבי, העביר את הבקשה למפקד היחידה, אך חזר עם תשובה: "המפקד הודיע שאינו מוסמך לאשר". במוצאי שבת המצאתי להם סיבה לשחרר אותי. לימים אמר לי עידו שלא האמין לסיבה אך שיתף פעולה, ואף המליץ להעניק לי צל"ש בתום המלחמה.
כבר היה לילה כשתפסתי טרמפ לצפון לחפש יחידה שתילחם בגולן. מלר, מפקד גדוד הטנקים הנועז בחטיבת יוסי פלד, צירף אותי לפלוגת החרמ"ש שלו. מאוחר בלילה, ליד עין גב, כינס מלר את סגל הפיקוד לנאום חייו: "תדעו, עם ישראל מצפה שנעצור את הסורים. על הכתפיים שלנו גורל המדינה. אם הם יצליחו לרדת, הם יגיעו לטבריה ואז לחיפה".
אולי יעניין אתכם
עם אור ראשון, בדרך למעלה, ראינו את הצנחנים הסדירים יורדים מוכים. אחד מהם בכה לפניי על חבריו שנהרגו. כבר באותו לילה נקלענו למארב טנקי אויב ליד מבצר גמלא. עכשיו הבנתי למה "מסובב הסיבות" צירף אותי לפלוגה – את האזור הכרתי מטיול לפני המלחמה. קפצתי לנגמ"ש של מפקד הפלוגה כדי לומר לו שטעינו ואיננו על ציר ההתקדמות. הפלוגה הייתה תקועה מול מארב טנקים מטווח 40 מטרים שפיצל אותה לשניים, ובינתיים נהרג לנו לוחם. חיפשתי פגזי בזוקה או ררנ"טים, אך לא היו כאלה בכל הפלוגה. לימים התברר שכך היה ביחידות רבות – הימ"חים היו ריקים וצה"ל יצא לקרב לא מוכן. הסתערות מחלקתית בנשק קל נבלמה במחיר שני הרוגים נוספים.
טנקי האויב נעו לעברנו וירו על הנגמ"שים. המ"פ פורמן ניסה לקבל תגבורת, אך מלר אמר לו להסתדר לבד כי הוא עסוק במאמץ העיקרי להדוף את הסורים. הורדתי את החיילים מהנגמ"שים, שם היו מטרה נוחה, והוריתי לתפוס מחסה בצמוד לציר. כשהטנקים ירו מטווח קרוב, חלק מהלוחמים היו בהלם ולא נענו לפקודה לצאת מהמחסות. ואז בא הנס: שיטת רוקני. אלוף משנה רוקני ז"ל היה המצעיד המיתולוגי בהר הרצל. בעודי תחת אש, פקדתי עליהם בצעקות רס"ר: "ימינה פנה, שמאלה קפוץ!". הזוי, אך זה עבד. החזרה למשמעת חילצה אותם מההלם. יצאנו בצעדת "שמאל ימין" מתחת למסלולי הירי, עד שהפכה לריצה בוואדי אל מחוץ לטווח הטנקים.
בהמשך נדדתי צפונה והצטרפתי לסיירת מטכ"ל. טייס סורי נטש וצנח בין סלעי הבזלת. רצתי אליו ובו זמנית רץ אליו קצין מהסיירת. תפסנו את הטייס ומסרנו אותו לצוות. ביקשתי מהקצין להצטרף ללחימה, והוא הסכים לשבץ אותי כמפעיל מקלע כבד. במהלך ימי הסוכות היינו תחת ארטילריה סורית קשה וזחלנו מתחת לנגמ"שים. מעט דתיים שירתו שם. אחד מהם היה הקצין הנועז מיכה בלוך, שהשתתף בפריצה למטוס סבנה. הוא נתן לי סידור, ובעת ההפגזות הפכתי לקצין הדת – התפללתי, וכשביקשתי מחבריי להשתתף, הם ענו 'אמן'.
ראוי לסיים את הזיכרונות בריקוד שמחת תורה שרקדתי עם אבי המנוח, ניצול אושוויץ. הגעתי לכפר הולדתי בעיצומן של ההקפות. אבי היה איש עצוב ולא רקד כמעט בשמחות, אך הריקוד במדים בבית הכנסת החסידי היה הפעם הראשונה שבה ראיתיו יוצא מגזרו, והוא רקד עימי שעה ארוכה יחד עם פליטי שואה נוספים: "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו".
הלקח שלי מהמלחמה: בכל מלחמה זה עלול לחזור. פרשת הציוד החסר חזרה במלחמת לבנון השנייה, והמחדל המודיעיני חזר בשמיני עצרת ברצועת עזה. כל מערכת בנויה על מנהלים, שחלקם הגיעו לצמרת לא בשל כישוריהם הניהוליים, אלא מפני שלמדו איך להתקדם.
השבוע שבין יום הכיפורים לשמחת תורה תשל"ד החל בכישלון אדיר והסתיים במהפך, אך חכם לא מכניס את עצמו לסיטואציה שהפיקח נחלץ ממנה במחיר כבד. את הניצחון ביום הכיפורים ובמלחמה הנוכחית לא השיגו המפקדים הבכירים, אלא החיילים והקצינים הזוטרים. בעולם הפוך יזכור כל אחד את הכלל: במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש, וחשוב שגורל המערכה כולה מונח על כתפיך.
הכותב הוא סגן־אלוף (מיל'), יושב ראש ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור'
