"מלחמה פוליטית שנועדה לשמור על כסאו של נתניהו", האומנם?

אמנם עדיין מדובר בשוליים הקיצוניים של המדינה, אך יש מי שכבר טוען כי גם המלחמה הנוכחית באיראן היא מלחמה פוליטית שנועדה לשמור על כיסאו של נתניהו. עיתון 'הארץ' למשל, כתב כבר ב-2 במרץ, ביום השלישי למלחמה, כי מדובר במלחמה פוליטית. כתב העיתון, יהונתן ליס, הביא "מקורבים לנתניהו" שטענו זאת. כמה ימים מאוחר יותר, בציון שבוע למלחמה, כתבה העיתונאית וחברה בוועד הפעיל של ארגון השמאל 'מפקדים למען ביטחון ישראל', פאר לי שחר, באתר זמן ישראל שמטרת המלחמה היא בריחה של נתניהו מהמשפט.
לא אלאה אתכם בציטוטים מתוך הכתבות והטורים ההזויים הללו, כי באמת חבל על זמנכם. הם גם לא היו היחידים שכתבו את השטויות הללו ומאז יש עוד כמה שכותבים דברים דומים. אבל נדגיש למען הסר ספק: שום מניע פוליטי לא היה מעורב בהחלטה לצאת למלחמה מול איראן. על המלחמה הזאת עבדו ישראל וארה"ב חודשים רבים לפני שהיא יצאה אל הפועל. מי שחושב שבחודש ינואר טראמפ אמר לאזרחי איראן ש'העזרה בדרך' לאחר שיצאו להפגנות, ושבחודש פברואר הביא למזרח התיכון היקף כמעט חסר תקדים של כוחות צבא, רק כדי לעזור לנתניהו במשברים הפוליטיים שלו בחודש מרץ, נדרש לעשות חשבון נפש רציני.
כשרואים את היקף שיתוף הפעולה בין המדינות, את העובדה שהאמריקאים לומדים את שיטות הפעולה של ישראל, וכמובן את ההצלחות הרבות בשבועיים אחרונים, צריך להבין שאירוע כזה איננו נולד במחוזות הפוליטיים. יתרה מזאת, נתניהו, מיומו הראשון בפוליטיקה בערך, מזהיר את העולם מפני איראן וקורא למערב כולו לפעול כנגד משטר האייתוללות. הוא היה מוכן לשרוף את הגשרים עם המפלגה הדמוקרטית של אובמה, מה שאכן קרה, בשביל לבלום את הסכם הגרעין. נתניהו מואשם לא פעם בכך שהוא הקריב הרבה מאוד תחומים אחרים שקשורים לביטחוננו, לדוגמא ביו"ש או בעזה, בשביל לפנות קשב בינלאומי לסוגיית איראן. אלה עובדות ידועות. הן לא חידוש לאיש. לטעון שנתניהו רצה לצאת למבצע מול איראן בשביל לסגור פינה בכנסת זה בעיקר מביך את מי שמעלה טענה שכזו.

טיעון אחד שטוענים אותם אנשים הוא אכן נכון: נתניהו הבטיח לאחר מבצע 'עם כלביא' כי מדובר בניצחון היסטורי שמבטיח את ביטחון ישראל שנים קדימה. זה כמובן לא היה נכון, לפחות לא במלואו. למעשה, שעות ספורות לאחר סיום המבצע כבר ידענו זאת. גם הפנטגון וגם המוסד אמרו, מי בצורה גלויה יותר ומי בצורה גלויה פחות, כי ההתקפה האמריקאית במתקן בפורדו כשלה ולמעשה האיראנים עדיין מחזיקים ברשותם 400 קילוגרם של אורניום מועשר.
במאמר מוסגר, בזמן שבישראל האופוריה הייתה בשיאה, היה מישהו במעגל מקבלי ההחלטות שמראש היה זהיר יותר, הן בהצהרותיו והן בחגיגות שאחרי. היה זה שר האוצר סמוטריץ' שאמר כי מטרת 'עם כלביא' הייתה להסיר את האיום המיידי מעל ישראל, אבל לא היו יומרות לחסל את האיום כליל. ועדיין, הקו המרכזי שיצא הן מירושלים והן מוושינגטון פיאר את מבצע עם כלביא. בפועל, ההצהרות ההן התגלו כחלולות. שמונה חודשים אחרי הניצחון ש"שינה את פני המזרח התיכון", חזרנו לאותה הנקודה בדיוק. הפעם, הציבור כבר לא יסתפק בהצהרות פומפוזיות. הוא ירצה לראות ראיות מבוססות. למזלו של הדרג המדיני, יש לו לא מעט כאלה, ובראשם חיסולו של עלי ח'מינאי.

למרות שלא היה שום שיקול פוליטי בהחלטה ליזום מלחמה נוספת מול איראן, זה לא אומר שאין מי שמרוויח ממנה פוליטית. חשוב להדגיש: אין שום דבר רע בלהרוויח פוליטית מצעדים טובים וחשובים שעשית. למעשה, זאת הדרך של הציבור לתגמל פוליטיקאים על דברים טובים שהם עושים.
השיטה של להאשים ראש ממשלה מהימין "ברווח פוליטי" כשהוא עושה דברים טובים לא נולדה בשבועיים האחרונים. כשבגין הלך להפציץ את הכור בעיראק, והציל בכך את מדינת ישראל מנשק גרעיני בידיו של סדאם חוסיין, מפלגת העבודה האשימה את בגין שהוא עשה זאת בשביל לחזק את מעמדו בסקרים תוך כדי מערכת הבחירות. בפועל, ההחלטה לתקוף את הכור בעיראק נבעה מההבנה כי ללא פעולה זו ישראל תהיה תחת איום קיומי. תוצר הלוואי של ההחלטה האמיצה של בגין היה עלייה בתמיכה הציבורית בו.
האירועי הפצצת הכור בעיראק ידועים לכל בציבור הישראלי. יש עוד רבים אחרים, בחלקם גם היה מעורב נתניהו. הפרקטיקה הזו עושה שני דברים במקביל: הראשון, היא הופכת את הפוליטיקה לעולם מגונה, וזה חמור מאוד. הפוליטיקה איננה דבר מגונה. בלעדיה לא היינו יכולים לנהל מדינה. יש בה גם צדדים שמעוררים סלידה, ובצדק, אצל הציבור, אבל יש בה גם המון טוב. להפוך את העולם הפוליטי כולו לעולם שפל פוגע בעיקר בנו, הציבור.
הדבר השני שהפרקטיקה הזו עושה זה לא להבדיל בין מהלך פוליטי לבין מהלך שתוצר הלוואי שלו הוא רווח פוליטי למישהו. ניתן דוגמא: להגיע לאולפן טלוויזיה ולחתום על מסמך בו אתה מתחייב שלא לתת ליאיר לפיד את ראשות הממשלה ולא להקים ממשלה עם רע"מ ואז לעשות בדיוק את זה- זה מהלך פוליטי, ומהסוג שמצדיק את השם הרע שיצא לפוליטיקה. לעומת זאת, לצאת למערכה צבאית כדי להסיר את האיום הביטחוני הגדול ביותר על המדינה בארבעים השנים האחרונות- זה לא מהלך פוליטי, אבל בצידו מישהו עשוי להרוויח.
והמישהו הזה הוא נתניהו. אין ספק שנתניהו מרוויח מאוד מהצלחת המלחמה באיראן. גם מהתכנון שלה, גם מההישגים שהושגו עד כה, גם משיתוף הפעולה חסר התקדים עם האמריקאים, וגם מהניהול המוצלח של המערכה. כל הדברים הללו מקנים הרבה מאוד נקודות לראש הממשלה. פתאום, מאיש ציבור שהיה ברור כי אחרי טבח ה-7 באוקטובר סיים את דרכו הציבורית, נתניהו הוא כמעט בוודאות מי שירכיב את הממשלה הבאה (בהנחה וירצה זאת כמובן).

עוד תוצר לוואי של המלחמה הוא היסטוריה ישראלית. מאז שנת 88' לא השלימה אף כנסת את ימיה. מאז שנת 92' לא הייתה שום כנסת שהצליחה להעביר תקציב בשנה האחרונה לכהונתה. דיברנו בטור זה רבות על הסיבות לכך, וכיצד זה עיצב את המערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. בשביל לשבור את הרצף הארוך הזה כנראה שהיה צריך אירוע דרמטי בינלאומי בדמות המלחמה באיראן. ללא המלחמה לא היה שום סיכוי שהתקציב יעבור. כעת הדיונים המרתוניים להעבירו מתקדמים במהירות, לאחר ששלל סוגיות המחלוקת הוצאו ממנו.
רשמית, המטרה בהעברת התקציב היא לתת אפשרות להמשיך ולהילחם. תקציב הביטחון צריך לגדול, ולכן צריך להעביר את תקציב המדינה. מעשית, אין בכך באמת צורך. מנגנון הקופסאות התקציביות, שבלאו הכי נמצא בשימוש כל המלחמה כולל במבצע 'שאגת הארי' בהחלט יכול היה לתת מענה לאירוע.
אבל למה שהממשלה, כלומר נתניהו, לא ינצלו את המציאות הביטחונית שנוצרה כדי לגזור כמה קופונים פוליטיים שעד לפני שבועיים כלל לא היו בידיי ראש הממשלה? בחסות המלחמה, ששוב נדגיש שלא היה בדל של שיקול פוליטי ביציאה אליה, הצליח נתניהו גם להתפטר מחוק הגיוס הבעייתי, גם אולי להעביר את התקציב, והכי חשוב: לקבל לידיו בחזרה את השליטה על מועד הבחירות.