כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אבל אנחנו עוד לא בהגדה של פסח, רק במרחבים המוגנים, ושם יש הרבה יותר מארבעה טיפוסים שונים. אחרי שנתיים וחצי ועוד שלושה שבועות אינטנסיביים בממ"דים ובמקלטים, הגיע הזמן לאפיין את סוגי האנשים שאנחנו פוגשים שם מדי יום, כנאמר בהגדה: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים".
הלחוץ. בודק כל עשר שניות אם התקבלה התרעה חדשה מפיקוד העורף, ידיעה סנסציונית מאתרי החדשות או סרטון באחת מקבוצות הווטסאפ על כך שסוף העולם מגיע והפעם זה סופי. מהרגע שנכנסים לממ"ד הוא שואל מה אומרים בטלגרם, מה עמית סגל פרסם ולמה לא משחררים אותם כבר החוצה. כשמודיעים שאפשר לצאת הוא משחרר אוויר בלחץ, וחוזר לבדוק כל עשר שניות אם יש כבר התרעה חדשה.
המחפף. את האפליקציה של פיקוד העורף הוא ביטל מזמן, כשמתחילה אזעקה הוא מסביר בידענות שזו בטח סתם תקלה בצופרים ויוצא לצלם יירוטים. אחרי שגוררים אותו בכוח למרחב המוגן הוא אומר שאפשר לספור עד עשר ולצאת, אבל בפועל סופר עד שש־שבע. כי בחיים הוא אולי מחפף, אבל בטרנדים מהטיקטוק ממש לא.
המומחה. את השהות הממושכת במקלט הוא מנצל להסברים מלומדים על יחסי הכוחות הגאופוליטיים, על פי מידע מעמיק שרכש באמצעות צפייה בטלוויזיה והאזנה להסכתים מזדמנים. בכל הרצאה הוא סותר את מה שאמר באזעקה הקודמת, אבל לקהל המעריצים זה ממש לא אכפת כי הם ממילא לא מקשיבים לו.
אולי יעניין אתכם
הקונספירטור. מדובר בגרסה משודרגת של המומחה מהסעיף הקודם. הקונספירטור יודע שכל מטרתו של המשטר היא להסתיר מאיתנו שכיפת ברזל לא באמת קיימת, חיל האוויר לא תוקף את משמרות המהפכה באיראן אלא קהילות חייזרים בפתח תקווה, והפיצוצים שאנחנו שומעים הם לא טילים אלא תדרים לא יציבים של 5G שהשתילו לנו בחיסונים של הקורונה. את הזמן בממ"ד הוא מנצל כדי להוכיח לשותפיו המעונים שביבי לא בין החיים כי מעולם לא היה אדם בשם ביבי, זו מזימה של הממסד שעושה עלינו מניפולציות באמצעות בינה מלאכותית. וחיסונים.
הנוסטלגי. "במלחמת המפרץ היו אזעקות כל לילה", הוא נזכר בערגה, "ולא היה ממ"ד. אטמנו את החלונות עם ניילונים ומסקינג טייפ, עד אז כל מה שידענו על טייפ זה ששומעים בעזרתו קסטות. כשהייתה אזעקה היינו חובשים מסכות אב"כ, אתם מסוגלים לדמיין מה זה לשבת בחדר אטום עם מסכת גומי ולחכות שיגידו ברדיו־טייפ שאפשר כבר להוריד אותן? אני מתכוון, מי שעוד נשאר לו חמצן לעשות את זה. אחח, אלה היו ימים, היינו נזכרים בערגה בימים הנפלאים של מלחמת יום כיפור, ששת הימים, המצור על ירושלים…"
"מה? בן כמה היית במלחמת השחרור?"
"מה קשור שחרור, אני מדבר על המצור של טיטוס. כן, פעם היו ימים…"
המוריד. איך שנסגרת דלת הפלדה של המקלט הוא נשען על הקיר, סופר עד עשר ופוצח בנאום הקבוע שהלכה המדינה, כולם מושחתים, איפה הניצחון המוחלט שהבטיחו, איפה?
"תגיד תודה", זורק לו מישהו מהצד, "באוקראינה יש מלחמה כבר יותר מארבע שנים".
"ותראה מה זה", אומרת אשתו, "שלנו רק בת שנתיים וחצי וכבר הרבה יותר מפותחת".
ההערות האלה מעצבנות את המוריד, שהתאמן על המונולוג בבית ואין לו שום כוונה להפסיק אותו דווקא כשסוף סוף יש לו קהל, ועוד קהל שבוי. רק שאז הטלפונים מזמזמים שנגמר האירוע וכולם נעלמים לו תוך שנייה. אנשים פח, הוא אומר לעצמו בזמן שהוא עולה במדרגות הביתה, לא יודעים להעריך אומנות.
המֵרים. כמו המוריד, רק להפך. עושה הכול כדי להרים את המורל, את האמונה ואת התינוק שזוחל לו על הרגל ואף אחד לא יודע של מי הוא.
המקליל. עושה במקלט קסמים לא מוצלחים ומספר בדיחות אבא, כדי להראות לכולם שיש בחיים דברים יותר מפחידים מטילים. בשלב מסוים הוא חוטף על ראשו כרית וכמה קללות, וזו הסיבה שקוראים לו מקליל.
המגדף. כמו כולם גם הוא על הסף, אבל על סף הממ"ד הוא מתחיל להמטיר קללות נמרצות על כל שונאי ישראל לדורותיהם, כולל תיאורים ציוריים על מה שהוא יעשה למוג'תבא ח'אמינאי אם הוא במקרה ייפול לו לידיים. מוג'תבא באמת מת מפחד, עובדה שהוא לא מעז להראות את הפנים שלו ברחוב.
זאת שכבר סיימה לנקות לפסח. מנצלת את האזעקה כדי לספר שהבית מוכן, נשאר רק להעביר וִיש אחרון על התנור, להבריק פאנלים ולצחצח את האמבטיה, היא כבר שפכה שם שתי טונות אקונומיקה אבל בדיוק אז נכנסה ההתרעה ועכשיו היא צריכה לעשות שאלת חכם, יכול להיות שהיא פסולה וצריכה להתחיל את כל הניקיונות מבראשית.
הבני"ש. אם יש מניין הוא ישאל מתוך אינסטינקט "התפללתם ערבית?" גם אם השעה היא במקרה תשע בבוקר. אחר כך הוא יגיד: "טוב, אם אנחנו ממילא פה אולי נגיד איזה משהו" ויפתח בדבר תורה מפולפל השוזר את פרשת השבוע עם ענייני דיומא כדי לחזק את הרוח ולעורר את הישנים, גם אם השעה היא במקרה שתיים לפנות בוקר.
הגבאי. בכניסה למקלט הוא יחפש שליח ציבור מתוך הרגל, ולא יאפשר לסגור את הדלת הכבדה לפני שיאמר "רבי חנניה בן עקשיא" וקדיש. כשתתקבל הודעה שאפשר לצאת הוא יאמר קדיש תתקבל, ולאחר מכן ידפוק שלוש פעמים על השולחן ויאמר "מוריי ורבותיי, קהל קדוש, בשם הרב והקהילה אני מאוד מבקש להגיע בזמן לאזעקה הבאה".
המובטל. כולנו סוג של מובטלים בימים אלה כי אף אחד לא באמת מצליח לעבוד בהיקף מלא, אלא אם הוא טייס קרב, טכנאי בחיל האוויר או איש מוסד. את המובטל אפשר לזהות בקלות, הוא מתייצב לפניך בכל פעם שאתה מביט בראי. כששואלים את המובטל מה הוא עושה בימים אלה, הוא מכחכח במבוכה ועונה שהוא "בין אזעקות".
הילד. עם רדת הליל ההורים משכיבים אותו בממ"ד, מאחלים לילה טוב ומתפללים שגם הם יצליחו להשלים קצת שעות שינה. כשהשינה יורדת לטמיון באזעקה עולה ויורדת הם אוספים את שאר הילדים, אצים אל הממ"ד ומסמנים להם בעצבנות לשמור על השקט כדי שאחיהם הקטנצ'יק לא יתעורר. ובאמת בממ"ד משתררים שקט ודממה וחושך על פני תהום, שמופרים רק על ידי העולל שנעמד בעריסה ומכריז על שחר של יום חדש. בוקר טוב ישראל, ומה זה משנה שהשעה רבע לשלוש בלילה.
המתבגר. בלילה הוא מגיע במהירות אל הממ"ד כי הוא ממילא ער. אבל כשהאזעקה ביום צריך לטלטל אותו, לצעוק עליו שיקום ולגרור אותו בכוח למרחב המוגן, שם הוא ממשיך לישון עד שמודיעים שאפשר לצאת ועד בכלל. כשהוא מתעורר לפנות ערב הוא לא מבין למה הצלעות שלו כואבות, ומה הוא עושה על הרצפה בממ"ד אם בכלל לא הייתה אזעקה.
המבוגר. כבר ראה כמה דברים בחייו, ועכשיו רק דבר אחד מעניין אותו: להספיק ללכת לשירותים בין ההתרעה לאזעקה, כי לך תדע מתי תהיה ההזדמנות הבאה. אל תשאלו איך אני יודע.
לתגובות:
