ההיסטוריה היהודית רודפת את עמנו בגלות כשאיננו עולים לארץ מתוך רצון, אך מסתבר שהיא רודפת אותנו ביתר שאת כאשר אנו נמצאים כבר בתוך ארצנו, אך מסרבים "לרדוף" אחרי חלקי המולדת ונחלת אבותינו. המציאות הביטחונית המדממת של העשורים האחרונים היא תוצאה ישירה של אובדן הזיקה הרוחנית וההיסטורית לחבלי ארץ שהפכנו לשטח זר.
התבוננות ברישומון ההיסטורי מגלה קו ישר ומבהיל: ויתרנו על רצועת עזה תוך הסכמים עם ערפאת וגורמי הטרור של אש"ף, אותם מחבלים ששחררנו מהמצור בלבנון לתוניס, רק כדי לקבלם בחזרה בלב הארץ. את החשבון העצוב שילמנו באינתיפאדות ובמסע הקטל הנורא של החמאס בשבעה באוקטובר.
במקביל, ויתרנו על רצועת הביטחון בדרום לבנון, שטח שהוא בלב נחלת שבט אשר, וקיבלנו הפגזות בלתי פוסקות על הגליל. השמות משתנים, פעם עמל ופעם חיזבאללה, אך המהות נותרת זהה: המוסלמים מבינים כי "נוחה הארץ להיכבש" כאשר הריבון מוותר על זכותו. אין מדובר רק בעונש, אלא בתורת לחימה פשוטה: אם לא תצא להגן מיידית מתוך הבנה שעשיו שונא ליעקב, האויב ימלא את הוואקום.
אך כיצד הגענו למצב שבו דרום לבנון הפכה מ"רצועת ביטחון" ל"רצועת חיזבאללה"? לאחר מלחמת לבנון הראשונה, כוונת ממשלות ישראל הייתה להחזיק ברצועת הביטחון בשיתוף פעולה עם צד"ל והגנרל אנטואן לאחד. אולם כוחה של התקשורת, המובלת על ידי עיתונאים בכירים מהשמאל וכתבי שטח צעירים בוגרי גלי צה"ל, כרסם בנחישות הזו בציניות.
אולי יעניין אתכם
אני זוכר כתמונה חקוקה בבשרי את המראות בלשכת ראש הממשלה תחת הנהגת אהוד ברק. בפנים ישבו נציגות 'ארבע אימהות', ובחוץ המתינה משלחת של הורים שכולים ולוחמים שדרשו להישאר בלבנון ולא להיכנע. התקשורת התנפלה על תומכי הנסיגה, אך ברגע שיצאו המתנגדים, הצלמים קיפלו את ציודם ועזבו. בקול ישראל, בתוכניותיהן של כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ', זכו האימהות לליווי קבוע, בעוד הורים שכולים שחשבו אחרת נדחו בבוז. ולבסוף, אהוד ברק "ברח", כפי שברח במסוק באסון צאלים. הוא הורה על נסיגה מלבנון באישון לילה, תוך השארת ציוד צבאי יקר והפקרה מוחלטת של בעלי בריתנו מצד"ל. הזרות שחשו המנהיגים כלפי השטח תורגמה לבריחה פיזית.
השאלה המהדהדת היא: מי אמר שדרום לבנון היא ארצנו? התשובה נמצאת בתורת ישראל. פרופ' ר' יואל אליצור מעפרה מזכיר לנו כי משה רבנו התחנן: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה… ההר הטוב הזה והלבנון". הלבנון אינו "חוץ לארץ", אלא הוא מוקד יופייה של ארץ ישראל.
בספר יהושע (פרק יט) מתוארת נחלת שבט אשר הכוללת את עברון, רחב, חמון וקנה עד צידון רבה. דרום לבנון של היום, מנהר הליטני ודרומה, הוא חלק גאוגרפי בלתי נפרד מהגליל העליון. השימוש התקשורתי המוטעה בשמות, כמו הניסיון לקרוא לקנה המקראית בשם "כפר כנא", מעיד על מסך של זרות המכסה את הארץ. הניתוח הלשוני של השם "הלבנון" בה"א הידיעה, בדומה ל"הגליל" או "הכרמל", מלמד שמדובר בחבל ארץ פנימי, ולא בארץ זרה כמו מצרים או בבל. כפי שסיפר ר' יואל על שירותו במלחמת לבנון הראשונה: כשזכה לאכול מתאני הלבנון באזור אגם קרעון, בירך "על הארץ ועל פירותיה", מתוך הכרה הלכתית ורוחנית שזוהי אדמת קודש.
ההסתבכות של מדינת ישראל בלבנון קשורה קשר הדוק לכך שהעם ומנהיגיו חשבו שהם נלחמים בארץ זרה. אילו ידעו תנ"ך והכירו את גבולות נחלתם, הדברים היו מתפתחים אחרת. הפיכת חבלי מולדת לדבר זר ומוזר היא אמירה שמשבשת את מושגי היסוד הביטחוניים שלנו. עלינו להבין: הזיקה לנחלת אשר אינה רק עניין של היסטוריה דתית – היא המפתח לביטחון הגליל ולמניעת הפיכת ארצנו לרצועות טרור.
הכותב הוא סא"ל במיל' ויו"ר ארגון נפגעי הטרור אלמגור
