אהבה במושבה

הדרך צפונה מתחילה בכביש 6 כפסיפס משונה של שגרה וחירום. לצד המכוניות המשפחתיות, המשאיות והאוטובוסים העמוסים, מתחילים להיראות לאורך הנתיבים עוד ועוד רכבי צבא ומשטרה, נגמ"שים וכלים הנדסיים כבדים. ככל שמצפינים ועוברים את קריית שמונה התמונה משתנה כליל. צבעי הירוק והחום משתלטים על הדרך, הרכבים האזרחיים הולכים ומתמעטים עד שהם נעלמים כמעט לגמרי, ושיירות הפלדה, הטנקים והכלים המשוריינים הממתינים בצידי הדרכים מזכירים לאן פנינו מועדות.

אבל אז, ברגע שנכנסים בשערי המושבה מטולה, המציאות מקבלת תפנית מפתיעה. בבת אחת שאון המנועים הכבדים והתכונה המלחמתית של הכבישים מתחלפים בשקט פסטורלי. המושבה הצפונית ביותר בישראל, שנמצאת על הרכס הדרומי של הרי לבנון ומשקיפה אל נופים יפהפיים, מקבלת את פנינו. השקט הזה מטעה. מדי פעם קול נפץ עמום שבוקע מההרים הסמוכים מפר את הדממה ומזכיר שמדובר בשקט שברירי מאוד במציאות של מלחמה.

דווקא כאן, בקצה המושבה, במרחק נגיעה מהגדר המפרידה בין המדינות, בחרנו לכנס כמה משפחות שבוחרות, יום אחרי יום, להישאר בבית למרות המצב המאתגר. סביב השולחן ותיקי המקום שחיים כאן כבר יותר מחמישים שנה, לצד הורים צעירים למשפחות ברוכות ילדים – חלקם מתגוררים כאן יותר מעשור וחלקם עברו למושבה רק לפני שבעה חודשים, רגע לפני שהכול השתנה. יחד הם מנסים להסביר מה מחבר אותם לאדמה הזאת, גם כשהיא רועדת.

אנחנו יושבים בחצר מעוטרת בדגלי כחול־לבן. מול עינינו נפרסים הרי הלבנון במלוא הדרם. השלווה הזאת מופרת מדי פעם על ידי שיירה של רכבי או"ם משוריינים שחולפים במרחק נגיעה, או הדי פיצוצים עמומים שמרעידים את האוויר הצלול. תזכורות חדות לכך שחבית הנפץ של חיזבאללה מונחת ממש מעבר לגדר.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

ילד בן 11 במטווח

סביב השולחן בחצרם של נדב ותחיה שטמר, הורים לעשרה ילדים שעברו למטולה רק בקיץ האחרון ומארחים אותנו בנפש חפצה למרות המתיחות, נאסף פסיפס אנושי מרתק. נמצא איתנו ותיק החבורה, סם אלחדיף, נשוי לגלית וחי במושבה כבר עשרות שנים. לצידו ידידיה ונגרובר, נשוי לשירה ואב לשישה, שקשר את גורלו במקום כבר לפני 11 שנים. ארבעתם מנסים לתווך לנו את המציאות הבלתי אפשרית של חיים על הקצה – בין אהבת המקום והשליחות שהם חשים ובין האיום המוחשי שנשקף מהחלון.

השיחה עם סם אלחדיף מעבירה אותנו באחת מהנוף הפסטורלי אל המציאות המחוספסת והשורשית של מי שקשר את גורלו במושבה הצפונית. סם פותח בבדיחה שרק ותיקים יכולים להרשות לעצמם: "אני חדש פה, כולה מ־71'". הוא נולד בחיפה למשפחה טבריינית שורשית, והגיע למטולה בגיל שנתיים כשאביו הבטיח לאימו ש"זה רק לשנתיים, עד שנסיים לבנות בחיפה".

השנתיים הפכו ליובל. "אבא שלי נדלק על המקום, ואמא שלי בכתה שנה שלמה עד שהתאהבה", הוא נזכר. "היום אני זה שתקוע פה, וגם את אשתי הבאתי בייבוא אישי מגבעתיים. היא באה לחופש, ונשארה איתי כאן". כשמדברים על הילדים, החיוך של סם קופא לרגע. "יש לי שלושה ילדים, שיהיו בריאים. בעצם שניים וחצי", הוא אומר בקול שקט, "חתיכה מהבת שלי הלכה במלחמה". הבת שלו, ששירתה בקריית שמונה, נפצעה קשה מטיל שנפל לידה. מאז חייו של סם הם מסע בלתי נגמר על הקו שבין המושבה הצפונית למחלקת השיקום בבית החולים שיבא.

בשבילו, המלחמה הנוכחית היא רק עוד פרק בסיפור חיים שלם שנכתב תחת אש. הוא נזכר איך כילד בן 11, בעקבות הפיגוע במשגב עם, המדינה לימדה אותו ואת חבריו לכיתה להשתמש בנשק כדי שלא יהיו חסרי אונים. "בגיל 16 כבר הסתובבתי עם רובה כחלק מהמחויבות הקהילתית, מתרגל 'ביום אויב' של פלישה ליישובים. היום, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שכל השנים פשוט הזניחו אותנו. ידענו על המנהרות עוד ב־2018, ידענו שהן שם כדי לנתק את מטולה, אבל 7 באוקטובר הקפיץ את התודעה למקום אחר לגמרי. זה מערער הכול".

הזיכרונות של סם נפרשים כמו סרט ישן בשחור־לבן, עם סאונד של קטיושות. "כשאתה ילד בן 11 במושבה, המטווחים בבית הספר נראים לך כמו חלק טבעי מהחיים", הוא משחזר. "לא מזמן, כששיתפתי את הסיפור הזה בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, חברה שאלה אותי: 'איך הדחקתי את זה?'. פתאום נזכרנו כולנו איך עמדנו שם, ילדים קטנים עם M-16 וקלצ'ניקוב, לומדים לירות כדי שלא יפתיעו אותנו כמו במשגב עם. כשהיו קטיושות בדרך לבית הספר, לא רצנו הביתה. הלכנו לחבר'ה, כי מה כבר יש לעשות בבית בלי פלאפון? ראינו בזה ילדות טובה, וזה הטירוף האמיתי".

מבחינתו, הסכנה תמיד הייתה חלק מהנוף שנשקף מהוויטרינה הגדולה בבית הוריו, "החומה הצפונית של המדינה", כפי שהוא מכנה אותו. "הייתי יושב ורואה טלוויזיה כשקטיושות נופלות מסביב. לא קמתי מהספה. ממילא האזעקה הגיעה אחרי הנפילה, אז מה ההיגיון לרוץ למקלט?". אבל ב־7 באוקטובר משהו במשוואה המוכרת והרעועה הזאת נשבר לרסיסים. "האסון הגדול של 7 באוקטובר כאן הוא הפינוי", הוא קובע בכאב.

בהתחלה סם סירב לעזוב. הוא נשאר במושבה, פתח את הסופרמרקט שלו ושירת את החיילים שהוצבו באזור. "התפניתי רק ב־17 באוקטובר, אחרי שהקורנט הראשון פגע ופצע את ליאור ויינברג, ממש בכניסה לבית הוריי. ברגע הזה הבנתי שזה כבר לא טיל תלול־מסלול סטטיסטי. הקורנט זה מישהו שמסתכל לך בלבן של העיניים ומכוון עליך אישית. הבנתי ש'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' זו לא המלצה, ושזה הזמן ללכת. זה קרה יום אחרי הפינוי הרשמי. עד אז, הם עוד לא העזו לירות קורנטים על המושבה".

"קחי את הילדים ועופו מפה"

ידידיה ונגרובר הגיע למטולה עם משפחתו לפני 11 שנים. הוא גדל בכפר עציון, אשתו שירה היא בתו של הרב יהושע שפירא. לאחר החתונה התגוררו שנים אחדות ברמת גן, ואז חיפשו את השליחות שלהם. למטולה הם הגיעו בעקבות זוג חברים שהפעילו במושבה את 'בית בלב' לסטודנטים, וחיפשו משפחה עם ילדים שתפיח חיים בקהילה המקומית. "באנו לבדוק, התאהבנו במקום, ובאותו קיץ כבר עברנו", הוא מספר. בשנים ההן מטולה הציעה את מה שהוא מכנה "אשליית השקט". הפסטורליה הייתה בשיאה והשכנים מצפון נראו כרעש רקע רחוק. אלא שמתחת לפני השטח, התמונה הייתה שונה בתכלית. "לפני שנתיים הצטרפתי לכיתת הכוננות והמודעות לתרחישים עלתה", הוא משחזר.

ידידיה מדבר על דו"ח צה"ל מ־2021 שנועד לעשות תיאום ציפיות עם האזרחים לקראת המלחמה הבאה. המסמך הזה, שרבים בחרו שלא לקרוא, הציב תג מחיר מצמרר לניצחון: כיבוש יישובים למשך 72 שעות עד לשחרורם על ידי הצבא. "מטולה היא היישוב הכי מאוים, מוקפת בגבול משלושה כיוונים", הוא מסביר את המתמטיקה של הסכנה.

הוא נזכר במנהרות שנחשפו ב־2018 – אחת מהן, דרומית למושבה, נחפרה ברוחב של טרקטורון כך שתוכל לנתק את ציר הגישה היחיד ולהשאיר את מטולה כאי מבודד תחת מצור. "הבנתי את זה היטב וסיפרתי לאשתי. מאז היא ביקשה שלא אעדכן אותה יותר בפרטים האלה. כחבר כיתת הכוננות התאמנו על חדירות מכמה מוקדים בו־זמנית, הייתי ער לסכנות, אבל כלפי חוץ החיים המשיכו להיות שקטים. מי שלא היה בסוד העניינים יכול היה להמשיך ולהאמין שהפסטורליה פה היא נצחית".

הבדידות הדתית במטולה הייתה נוכחת מהרגע הראשון. כשמשפחת ונגרובר הגיעה למושבה, היה ניתן לספור את המשפחות הדתיות על אצבעות יד אחת. "היה בית כנסת שפעל רק בשבתות, תמהיל של מעט דתיים, מסורתיים וסטודנטים מהאזור, אבל קהילה דתית של ממש לא הייתה כאן", הוא משחזר. הפער הזה הפך מוחשי במיוחד בשנה שקדמה למלחמה. "השנה האחרונה לפני שפרצה המלחמה הייתה לנו קשה מאוד מבחינת הבידוד החברתי של הילדים. לא היו להם חברים בני גילם שחיים את אותו עולם ערכים בתוך המושבה, והתחושה הייתה של התמודדות לבד במערכה החברתית".

השאלה על קבלת המשפחות הדתיות למושבה מעלה חיוך על פניו של סם. "לא קיבלתי אותם, תראה איזה אנשים רעים", הוא צוחק. ידידיה, מצידו, משרטט תמונה פרגמטית של החיים במושבה: "מטולה היא לא יישוב קהילתי עם ועדת קבלה. אתה פשוט בא, שוכר בית וגר. בזמנו לא היה שום דיבור על 'השתלטות', פשוט כי לא הייתה כאן מסה של משפחות דתיות".

כשעולה שאלת המתח הבין־מגזרי, סם הופך לרציני יותר. בעיניו, הוויכוחים על צביון המושבה נראים תלושים מהמציאות המורכבת של הצפון. "מי שמדבר על השתלטות הוא אדם אטום שלא מבין כלום", הוא קובע בנחרצות. "מה זה להשתלט? כולנו בני עם ישראל שרוצים לגור ביחד ולעשות טוב אחד לשני. יש לי חברים ביישוב מעורב אחר, ויש להם בדיוק את אותם התככים שיש אצלנו, גם כשהיינו פה רק חילונים. זה אותו דבר בכל מקום". לשיטתו, הדינמיקה האנושית חזקה מכל הגדרה דתית. "זה עם ישראל – לשכן אחד יש אמונה כזו ולשני אחרת, והכול בסדר. איפה שיש שני יהודים תמיד יהיו שלושה בתי כנסת, לא?"

השיחה סביב השולחן חושפת שהבחירה במטולה לא הייתה רק בגלל הנוף, אלא דווקא בשל הרצון בחיים משותפים ומגוונים. "חיפשנו יישוב לא דתי, רצינו לגור במקום מעורב", מסביר ידידיה. "בגלל שהיינו מעט משפחות דתיות, לא היה שום מתח. היחסים עם כולם היו מצוינים". סם מהנהן ומציין שגם היום המצב לא השתנה דרמטית: "השכנים הדתיים שלי עזבו, באו חדשים במקומם. אצלנו תמיד יש תנועה".

אבל אז הגיע 7 באוקטובר, והאיומים שידידיה הכיר מקרוב כחבר כיתת הכוננות הפכו למציאות מוחשית. "אותי גייסו למילואים כבר בשמחת תורה עצמה. במוצאי החג התקשרתי לשירה ואמרתי לה: 'אל תישארי כאן אפילו לילה אחד'", הוא משחזר. בזמן שהמדינה עוד ניסתה לעכל את גודל האסון בדרום, ידידיה כבר ראה לנגד עיניו את כוח רדואן פולש למושבה. "שבוע לפני המלחמה תרגלנו חדירה של מחבלים מ־30 נקודות שונות. לא הבנתי למה זה עוד לא קרה כאן, אז פשוט אמרתי לה: 'קחי את הילדים ותעופי'".

סם מזכיר שהכתובת הייתה לא רק על הקיר, אלא גם בכותרות העיתונים. "נסראללה הצהיר עשרות פעמים שהם מתאמנים על כיבוש מטולה, לא על רמת גן. זה הרי כל כך קל גאוגרפית. השאננות של המדינה והצבא הייתה פשוט מטורפת. בנס מה שקרה בדרום לא קרה גם פה".

דימונה, עצמונה, מטולה

דווקא מתוך החרדה והפינוי הכפוי, נולד המהלך ששינה את פני המושבה. במהלך חודשי הפינוי, כשידידיה ושירה התלבטו אם ואיך לחזור, הם הציבו לעצמם יעד שאפתני: להביא איתם עוד משפחות כדי לא להיות שוב בבידוד חברתי. "קיווינו לשכנע אולי שלוש או ארבע משפחות", אומר ידידיה בחיוך של ניצחון קטן, "בסוף הגיעו יותר מעשרים".

אחת המשפחות שהרימו את הכפפה היא משפחת שטמר – נדב ותחייה, הורים לעשרה ילדים. בשבילם המעבר למטולה תחת אש הוא לא הרפתקה חולפת, אלא פרק נוסף בסיפור חיים שכולו שליחות. "באנו משומריה שבלכיש, יישוב שהוקם על חורבות קיבוץ אחרי הגירוש מגוש קטיף", מספרת תחייה.

ההיסטוריה של משפחת שטמר רצופה החלטות שנוגדות את ההיגיון הצרוף: לפני עשרים שנה, חודשיים בלבד לפני הגירוש מגוש קטיף, הם העמיסו משאית ועברו מדימונה ליישוב עצמונה שעמד בפני חורבן. "אנשים שאלו אותנו 'למה אתם עוברים? הולך להיות גירוש', ואמרנו שאנחנו פשוט עוברים", היא נזכרת. גם הפעם, אחרי עשרים שנה של בניית חיים וקהילה בשומריה, הקול הפנימי קרא להם שוב. "איבדנו במלחמה שני חברים קרובים, את מח"ט הנח"ל יוני שטיינברג הי"ד ואת עמית לוי הי"ד. על הרכב של עמית היה סטיקר: 'קול קרא והלכתי'. הרגשנו שזה מה שקורה לנו – שיש קול שקורא לנו לעשות מעשה".

השיחה סביב השולחן נודדת לימי הפינוי המאתגרים, לתחושת חוסר האונים שליוותה את ידידיה ושירה כששהו ביישוב מגדלים שבשומרון. "רצינו לחזור הביתה, למטולה, אבל ידענו שלבד זה לא יקרה", משחזר ידידיה. "שלחנו הודעות בווטסאפ, צילמנו סרטון, וכלום. דממה. היו רגעים של ייאוש שבהם אמרנו לעצמנו: 'זהו, פרק מטולה בחיינו הסתיים'". המפנה החל בחודש מרץ אשתקד. מדינת ישראל החליטה להפסיק את מענקי הפינוי והתמיכה הרשמית וציפתה מהתושבים לשוב לבתיהם, אלא שהמציאות בשטח הייתה רחוקה מלהיות מזמינה. "בפסח שעבר המושבה הייתה עיר רפאים", מתאר ידידיה בכאב. "רחובות חשוכים, בתים ריקים, שממה מוחלטת". סם חזר רק בחג השבועות, יום ההולדת של המושבה.

דווקא בנקודת השפל הזאת, כשידידיה ושירה החליטו לקיים חוג בית למשפחות שמתעניינות במושבה בלי לדעת אם מישהו בכלל יופיע, נדלק הניצוץ הראשון. "פתאום שירה אומרת לי שיש משפחה משומריה שרוצה לבוא. אמרתי לעצמי: 'מי שנוסע כל כך רחוק כדי לשמוע על מטולה – הוא רציני'". אליהם הצטרפה משפחת סמוטריץ' שהגיעה מעשהאל שבדרום הר חברון. "היינו בעננים", מחייך ידידיה. "אחרי חודשים של מאמצים שנראו חסרי סיכוי, פתאום גילינו שיש עוד 'משוגעים' כמונו, שמוכנים להיענות לקריאה ולעבור לקצה המדינה תחת אש. כל מה שחיפשנו זה שלוש או ארבע משפחות כדי להרגיש שיש לנו קהילה, וברגע שהראשונות חתמו על חוזה – התקווה נדלקה מחדש".

המעבר של משפחת שטמר למטולה עם עשרה ילדים, אחרי עשורים של השתרשות במקום אחר, נראה לרבים מהצד כמהלך בלתי נתפס. "כולם שאלו איך הילדים מסכימים לעזוב חברי נפש וקהילה עוטפת ולעבור למקום שבו אנחנו מכירים רק שתי משפחות", אומרת תחייה, "אבל זה היה מעבר לדעת ולשכל. הפעם היינו צריכים יותר ממשאית אחת כדי להעביר את כל הבית שבנינו". כשהגיעו למושבה לפני שבעה חודשים, השכנים תהו אם באו רק "לחזק" את הרוח. "לא באנו לחזק", מבהירה תחייה בנחישות, "באנו פשוט לגור".

נדב, שעובד כמורה, מצא את מקומו במערכת החינוך הצפונית, בעוד תחייה, העוסקת בליווי זוגי, נוסעת פעם בשבוע לירושלים ומחכה בסבלנות להפיץ את האור המקצועי שלה גם במושבה. "הרגשנו שמשהו חייב להתחדש בתוכנו בעקבות מה שקרה לעם ישראל במלחמה", משתף נדב. "חיפשנו איפה החלום של שותפות בסיפור הלאומי מתממש, וברגע ששמענו על היוזמה במטולה – הבנו שזה המקום שלנו".

מבחינתו, המעבר למטולה הוא לא פחות מאירוע תנ"כי. "התחושה היא שהנבואות מתממשות לנגד עינינו", הוא אומר בהתרגשות, "הגבורה שפורצת עכשיו היא חלום של דורות, ואנחנו פשוט רוצים להשתייך לסיפור הגדול הזה". אבל מאחורי המילים הגבוהות עומדת מציאות אנושית מורכבת של עשרה ילדים שנפרדו מחברי נפש ומקהילה עוטפת בשומריה. "הילדים היו מדהימים", מספרת תחייה בעיניים דומעות, "הם ראו אותנו מתפרקים במלחמה אחרי שאיבדנו חברים קרובים. נדב אמר להם שהסטיקרים של הנופלים על תחנות האוטובוסים קוראים לנו 'צאו מהקטנות, תעשו משהו'. הם בכו על העזיבה, אבל הם איתנו בחזון".

סם מקשיב להם, והניסיון שלו כמי שעקור מביתו כבר חודשים ארוכים מתפרץ החוצה. "הקושי הוא לא טכני", הוא קובע בנחרצות, "להעביר רהיטים זה פשוט. להקים בית בנפש – זו המשימה האמיתית. אני היום אדם קרוע בין מטולה לרמת גן, לא אדם שלם. ה'איש תחת גפנו' שלי עוד לא חזר למקומו". הוא מביט בבני משפחת שטמר ומוסיף: "הזכות הגדולה שלהם היא שהם עשו את זה מבחירה. אותי עקרו מהבית". המונח "עקירה" מצית אצל תחייה זיכרון כואב לא פחות. "זה קרה לנו בגירוש מגוש קטיף", היא לוחשת, "אני עדיין לא יכולה לדבר על זה בלי לבכות, זה כואב מדי. אבל אולי דווקא בגלל שאיבדנו אז בית אחד, אנחנו יודעים כמה חשוב להילחם על הבית החדש כאן".

בזכות חביתות ולחם מטוגן

הקשר המפתיע בין סם למשפחת שטמר לא נולד בנופים של מטולה, אלא דווקא במסדרונות הלבנים והסטריליים של מחלקת השיקום בשיבא. שם, בין טיפול לטיפול, הצטלבו גורלותיהם של שתי משפחות פצועי מלחמה צעירים: דנה, בתו של סם, שנפצעה ביוני 24' מטיל תלול־מסלול בקריית שמונה, ודביר, בנם של נדב ותחייה, שנפצע חודשיים לאחר מכן בפיצוץ מטען בלב עזה.

"דנה נפצעה בפעילות, ואנחנו כבר היינו מפונים ברמת גן", משחזר סם. "הרגשתי אדם מפורק". בתוך השבר הזה, סם, איש של אוכל ושל חיבור אנושי, החליט "להשתלט" על מטבח קטן בבית החולים. "ראיתי את החיילים הצעירים אוכלים ג'אנק פוד ומשתעממים. התחלתי להכין להם חביתות טריות ולחם מטוגן. הפרויקט הזה הפך ל־40,000 ארוחות בוקר. הריח של הפרנץ' טוסט היה מוציא אותם מהמיטות לטיפולים".

כמה חודשים לאחר מכן הגיע למחלקה דביר שטמר. "הוא נפצע בקיץ, ממטען בדיר אל־בלח", מספרת תחייה. "החבר שלו, עמית צדיקוב הי"ד, פתח ארון שהוצמד אליו מטען בקומה השנייה של מבנה וספג את כל הפיצוץ. דביר פשוט עף עם הקירות החוצה ונחת בנס ליד נמר"ה. הוא חולץ בתוך דקות לשערי צדק ומשם לשיקום". המפגש הראשון בין האב הוותיק ממטולה למשפחה שהפכה לימים לשכנתו, קרה מעל מחבת לוהטת. "נפגשנו בחביתות", צוחקת תחייה, "סם פשוט האכיל את דביר בבוקר". דביר היה מספר לאימו בהתרגשות: "סם מכין לי חביתות". הדינמיקה הזאת, של ריח אוכל ביתי בתוך מציאות של פציעה וכאב, יצרה קשר עמוק עוד לפני שמילה אחת נאמרה על מעבר למושבה.

החיבור המחודש במטולה היה סגירת מעגל מרגשת שהחלה בהודעת טקסט קצרה. "שלחתי לסם הודעה: 'אני אמא של דביר, אתה הכנת לבן שלנו חביתות בשיקום ואני רוצה להגיד תודה'", נזכרת תחייה. המפגש הפיזי הראשון במושבה נדחה שוב ושוב בגלל המורכבות של חיי היומיום תחת אש, עד שהגיע נר ראשון של חנוכה. "זה היה הרגע שאמרתי לעצמי – הנה ההזדמנות", מספר סם, "באתי להדליק נר ראשון אצלם בחצר, ושם בעצם פגשתי את נדב בפעם הראשונה".

למרות שמדובר בעשרים משפחות דתיות שהגיעו בזמן קצר, ידידיה מבקש להבהיר שלא מדובר בגרעין מאורגן. "כל משפחה הגיעה בפני עצמה, מסיבותיה שלה", הוא מסביר, "אבל בתוך השממה של המושבה המפונה, נוצרה לאט־לאט קהילה מהמשפחות החדשות האלה". בשביל סם, המעגלים הללו נסגרים בדרכים נסתרות: "זה לא רק דביר ותחייה. פתאום חברים מירושלים, רופאים שעזרו להציל את היד של הבת שלי דנה, מתקשרים לספר שחברה שלהם עוברת לגור במטולה ומבקשים שאשמור עליה. החיים פשוט טווים פה רשת של חיבורים".

תחייה מרגישה שהמעבר פתח בפניה עולם חדש של מושגים ואנשים, וסם מהנהן בהסכמה. "כשאתה גר בקהילה חדגונית, אתה גדל חדגוני", הוא קובע. "כאן המפגש הוא מגוון – באמונה, בדרך החיים וגם באוכל. זו הפריה הדדית. מי שחושב שהגיוון הזה הוא אסון למטולה, פשוט לא מבין איך העולם עובד". ידידיה מחזק את דבריו ומציין בחיוך שגם בתוך המתיחות, הוא לא נתקל אפילו בתושב אחד שהחמיץ לו פנים בגלל הכיפה שעל ראשו.

בשלב מסוים, השיח נוגע בנקודה הכואבת ביותר של המושבה: השקט ברחובות הוא לא רק פסטורליה, הוא עדות לקהילה שטרם שבה לעצמה. נכון לימים שלפני מלחמת 'שאגת הארי', הנתונים הרשמיים על חזרת התושבים הוותיקים נותרו מעורפלים. "המועצה מדברת על סביבות 50 אחוזים מהמשפחות שחזרו", מסביר ידידיה, "אבל מתוך 600 המשפחות שחיו פה, אלו שחזרו הם בעיקר המבוגרים. משפחות עם ילדים כמעט לא נראות בשטח".

סם מצביע על הסיבה העיקרית לשממה: מערכת החינוך המשותקת. "עד שלא יפתחו פה את בית הספר, אין למשפחות לאן לחזור", הוא אומר בכאב. "בגן הילדים יש כרגע רק שמונה ילדים. בלי חינוך אין מגנט שיחזיר את האנשים הביתה. אנחנו כמהים לפריחה קהילתית, שהמתנ"ס יחזור לפעול, שמרכז קנדה יפסיק להיות בסיס צבאי ויחזור להיות מוקד משיכה. כרגע, כשאני מסתובב בשכונה של הוריי, אני רואה רק בדידות". בשבילו, הכאב הוא אישי ועמוק. "אבי חזר, אבל אימי לא עמדה בזה. היא ראתה את הבית חרב והחזירה את נשמתה", הוא משתף. "זו שכונה ותיקה שפשוט התרוקנה, כואב לראות את זה".

"הלב על מאתיים, האמונה עד הסוף"

משפחת שטמר מביאה קול אחר, נחוש ומאמין. הם הגיעו בתקופה רגועה יחסית, אך המתיחות שחזרה לאחרונה לא מרתיעה אותם. "הייתי באורות כשהמצב התחמם", מפתיעה תחייה, "די עם האשליות. אנחנו יודעים שהסיפור עם חיזבאללה לא נגמר. ברגע שמתחילה מלחמה, זה אומר שסוף סוף מטפלים באויב. כשהתחיל העימות עם איראן, רק חיכיתי שהם יעשו טעות כדי שנוכל לנצח ולגמור עם זה. אנחנו מאמינים בניצחון, ובשביל ניצחון צריך להפסיק לפחד".

על אף שברקע הדי פיצוצים שאינם פוסקים, הטון סביב השולחן נותר איתן. למרות המציאות שבה הנפילה לעיתים קודמת לאזעקה, תחייה שטמר מסרבת להיכנע לפחד. "הלב על מאתיים ולא תמיד ישנים בלילה, אבל האמונה היא עד הסוף, עד הניצחון", היא אומרת בביטחון. "אנחנו קשובים לילדים, ואם יצטרכו ריענון – ניקח אותם ונחזור. העיקר שלא יעצרו באמצע ושייתנו לצה"ל לנצח".

בשביל ידידיה, השהות במושבה היא הצהרה ריבונית. "אנחנו מאמינים במקום הזה כחלק בלתי נפרד מהמדינה, ולכן הוא חייב להיות מיושב, גם במחיר הריצה לממ"ד". כלוחם במילואים בחטיבת אלכסנדרוני שפשט על כפר כילה הסמוך, הוא ראה מקרוב את התשתיות של חיזבאללה ויודע שהמלאכה טרם הושלמה. "היה ברור שהסבב הזה חייב להגיע. אני מייחל לכך שהפעם לא יסתפקו בהסכם מקושקש שלא שווה את הנייר, אלא ילכו עד הסוף". הוא מבטא את התקווה המשותפת לרבים במושבה: שינוי תפיסתי עמוק שבו צה"ל הוא זה שנמצא לפני היישובים, ולא האזרחים הם אלו שמשמשים חיץ אנושי על הגדר. "צריך להרחיק את האיום, לאחוז בשטח ולהבטיח שנוכל לגור כאן בביטחון אמיתי", הוא מדגיש.

סם מישיר מבט צפונה, אל הבתים של אל־חייאם המשקיפים על המושבה. "הכפר הזה, שממנו נורו 99 אחוזים מהקורנטים על מטולה, עמד על תילו בתחילת הסבב", הוא אומר בתסכול. "אני מקווה שהפעם נסיים כשהוא כבר לא קיים. כשאני חזרתי לפה באביב הקודם, הבנתי שלא הסירו את האיום מעליי. הנטייה לוותר ולהזניח אותנו חזרה שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות. אסור לנו לתת להם את הזכות לגור בסמיכות אלינו, כל עוד הם לא משלמים את המחיר".

לצד הדרישה הביטחונית הבלתי מתפשרת של סם, נדב מבקש להאיר את הרובד העמוק יותר של המאבק – המאבק על הרוח. "מה שמחזיק את מטולה הם אנשי רוח שמבינים שהמקום הזה הוא לא רק בית פיזי, הוא הביטוי לגבורה של מדינת ישראל", הוא אומר בלהט. "אומרים שיש בעיה של אחדות בעם ישראל, אבל אני חושב שהבעיה היא רק אמון. אנחנו פשוט לא מתחככים מספיק זה בזה. האהבה קיימת, היא התמסרות מלאה – בדיוק כמו שסם התמסר לדביר בשיקום, פשוט כי יהודי הוא יהודי. מה שצריך להיבנות זה האמון דרך שיתוף פעולה. והרוח של סם, שלי ושל ידידיה היא רוח שמאחדת אותנו, והיא צריכה חיזוק".

תחת שמש אביבית ופסטורליה מתעתעת שמופרת על ידי הדי הפיצוצים, המלחמה במטולה נראית כמי שאינה מתכוונת ללכת לשום מקום. אך בין החצרות המעוטרות בדגלים נרקם סיפור אחר, סיפור של שכנות מפתיעה ואמון. הוותיקים והמצטרפים החדשים, חילונים ודתיים, לומדים לחיות יחד את המתח שבין החרדה לתקווה, כשהם מסתדרים מצוין ומחכים בקוצר רוח לעוד משפחות "משוגעות" שיבואו לקשור כאן את גורלן ולהפוך את השקט השברירי לחיים שוקקים מחדש.