בעשרות השנים שבהן שולטת ש"ס במשרד הדתות ובמשרד הפנים, לא התמנו רבנים לעשרות ערים בישראל, מקצתן גדולות וחשובות כמו תל אביב וחיפה. כעת החלה זו במהלך מינוי רבנים, אבל רק במקומות שבהן תמיכתו של ראש העיר כמעט מובטחת. למה יבחרו ראשי עיר חילונים ציוניים באיש ש"ס שלא שירת בצבא, וגם ילדיו לא ישרתו, ולא במועמד ציוני שהוא וילדיו משרתים בצבא? התופעה צורמת עוד יותר כשנושא ברית המשרתים עומד על הפרק, והנה כשמדובר בעניין כה חשוב – הברית הזאת איננה קיימת, ומתפוגגת עוד קודם שנולדה.
אכן, יש לש"ס מנופי השפעה חזקים במשרדים שהיא מאיישת. אלא שלא הכול תלוי רק במשרדים אלה, ויוכיחו מקומות שבהם נבחר רב מהציונות הדתית, בירוחם, מצפה רמון וסביון. הטענה שנכתבה בגיליון שעבר של עיתון זה, כאילו מועמדי הציונות הדתית אינם פעילים בערים שבהן התמודדו לאחרונה – אינה מדויקת. יש אכן מקומות כאלה, אך בחלק אחר מהמקרים המועמד של ש"ס כמעט ולא מוכר בעיר, לעומת המועמד הציוני שפעיל בה שנים רבות, גם בקרב הציבור החילוני.
טענה אחרת היא כי מועמד של ש"ס לא יפריע לראש העיר. במה יפריע לו מועמד של הציונות הדתית? ובכן, "הרב עלול לנצל את תפקידו להיכנס למערכת החינוך הממלכתית". במילים אחרות – מעדיפים רב שלא יתעניין במתרחש במערכת החינוך הממלכתית, שבשנים האחרונות התמעטו בה לימודי הזהות היהודית. כאילו רב יכול לכפות את עצמו על המערכת, בלא שההנהלה וההורים ירצו בכך. כותב שורות אלה פעל במשך עשרות שנים במערכת החינוך הממלכתית בעיר בעלת אופי חילוני, עד שקמפיין ה"הדתה" האגרסיבי של מיעוט קיצוני עצר זאת, ואף על פי שלא הייתה זו פעילות של החזרה בתשובה, אפילו לא "מבצע תפילין". בכל אותן שנים מעולם לא נעשתה פעילות ללא אישור ההורים, ההנהלה והעירייה, ותחת פיקוח של משרד החינוך (הקמפיין הצליח לזמן קצר, וכעת אנו עדים לתנועה גוברת של ילדים שמניחים תפילין בבתי הספר הממלכתיים לעצמם ולחבריהם ולובשים ציצית בגלוי…).
לפי דעתו של הכותב, נראה כי ראשי ערים מעוניינים ברב שמלכתחילה לא ירצה אפילו לנסות לקחת חלק בפיתוח הזהות היהודית של הדור הבא. לזה קוראים – השתק לך רב. אגב, אינני משוכנע כי רב הנתמך בידי ש"ס לא יפעל למען חיזוק הזהות היהודית, וייתכן כי אותו ראש עיר עשוי "להתאכזב" בעתיד.
אולי יעניין אתכם
עוד נכתב כי ראשי ערים חוששים ממי ש"יתמוך במאבקים לשינוי הסטטוס קוו". כדאי להזכיר את העובדות. הסטטוס קוו נהג בערי ישראל עוד מימי הרב קוק שיסד אותו בתל אביב, העיר העברית הראשונה, בשנת 1923, בהסכמת דיזנגוף והוועד. משם התפשט נוהג זה בתור חוק עזר עירוני לכל הארץ. בבואו לשכנע את ועד העיר תל אביב לאסור מסחר ותחבורה בשבת, טען הרב קוק כי מניעת מסחר ותחבורה בשבת היא "דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית. וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".
כך נהגו גם רבני 'המזרחי' כל השנים, בשכנוע ופעילות נמרצות לחיזוק הכרתה של היהדות במדינה היהודית. אחד הבולטים בתחום זה היה הרב מרדכי פוגלמן – דודו של הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו שליט"א – שהיה רבה של קריית מוצקין, שרוב תושביה לא היו דתיים. בשנת 1954 הביא הרב פוגלמן לחקיקת חוק האוסר מכירת חזיר בקריית מוצקין, ובתחילת שנת 1959 הצליח למנוע פעילות תחבורה ציבורית בשבת בקריית מוצקין שהתקיימה בניגוד לסטטוס קוו. זקני המקום מספרים כי הרב יצא בשבת, פרס טליתו על הכביש ונשכב עליה, כשהוא חוסם בגופו את האוטובוס, ומכאן והלאה כבר נשמר הסטטוס קוו.
עשרות שנים הסכימו ראשי הערים החילונים כי הפרהסיה היהודית חשובה ומהותית כערך במדינה היהודית. את זאת הבינו ראשי מפא"י, ובראשם בן גוריון, וגם ממשיכי דרכם. מה שקורה בשנים האחרונות בתחום הסטטוס קוו הוא ההפך הגמור. מיעוט קיצוני בעל אמצעים וכוח שואף לרוקן את המדינה מיהדותה. שיטפון נורא של חילול שבת הפך את השבת ליום קניות ורוקן את הרחובות מצביון יהודי. לא פלא הוא כי השלב הבא היה מניעת תפילה כהלכה בפרהסיה בעיר העברית ראשונה.
יש להצטער על כי גורמים בשולי החברה הדתית נרתמים למהלך זה. יש בהם אפילו מי שקוראים להפרדת הדת מהמדינה, ובכך כורתים את הענף שעליו יושבת ראשית צמיחת גאולתנו. בעצם הרי זו חזרה בשינוי צורה על התפיסה של המשכילים בני המאה ה־18 – היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך. כאילו היהדות צריכה לשבת בבית ולשתוק, לא להתבטא בפרהסיה. ובכן, זו כבר לא השתקת הרב אלא השתקת היהדות. גם כאן קיים סיכוי סביר כי אותם ראשי ערים עלולים "להתאכזב" מרב הנתמך בידי ש"ס, כשילך בדרכו של הראשון לציון הרב דוד יוסף שליט"א הקורא למאבק ציבורי נגד ריקון המדינה מאופיה היהודי.
