החלת ריבונות על שטח שכבשנו

יפתח הגלעדי ביטא זאת בבהירות כאשר סירב למסור את השטחים שישראל כבשו מידי סיחון מלך האמורי לרשות מלך עמון שטען כי בעבר היה השטח שייך לו. "הלא את אשר יורישך כמוש אלוקיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלוקינו מפנינו אותו נירש" (שופטים יא, כד). כלומר, ירושת הקרקע נגזרת מכיבושו. חז"ל התייחסו לכך במילים "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח, א) כלומר, אומנם אסור לנו לכבוש שטח מבני עמון, אך לאחר שסיחון כבש את השטח הוא כבר נחשב שלו, ולכן הותר לנו הכיבוש.

כך נפסק להלכה: "אבל מלך, אפילו נוכרי, שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה עם כל הנהרות והיערים שבה… לפי שזהו ממשפטי וחוק המלכות, שכל הארץ כולה עם הנהרות והיערים היא ברשות המלך, בין מדינתו בין מדינה שכובש במלחמה, ומשפטי המלכות הם דין גמור כדין של תורה" (שולחן ערוך הרב, הלכות הפקר פרק יג, ג. זו הדעה הרווחת אצל רוב הפוסקים. ראה 'לאור ההלכה', הרב ש"י זוין, פרק "המלחמה").

הקניין שיוצר הכיבוש הוא בעל משמעות מרחיקת לכת, ולכן אם צבא ישראל כבש את כל חבלי ארץ ישראל, ואחר כך יצא לכבוש שטחים מעבר לה, לא זו בלבד שהם נקנים לנו, אלא שהם מתקדשים בקדושת ארץ ישראל, כמו הארץ המובטחת (רמב"ם הלכות מלכים ה, ו).

רק בשנת 1945 קבע האו"ם כי גם מדינה שהותקפה וניצחה אינה זכאית לקבל לרשותה את השטחים שכבשה מידי האויב התוקפן. הגדרתם היא "תפיסה לוחמתית", דהיינו תפיסת השטח עד הסכם שלום או הסדר מדיני. זאת למעט תפיסת שטחים למטרת הגנת המותקף מפני תקיפות נוספות. קביעה זו הובילה לעידון ניסוח החלטת 242 המפורסמת שדרשה מישראל לסגת משטחים, ולא מ"השטחים", שכבשה.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1217c אין אלטרנטיבה, זה או ריבונות או סכנה קיומית

בנושא 1217c מסיפורי התנ"ך ועד משה זר – המורשת מתעוררת

מתוך כך אנו נדרשים לשאלה אודות החובה להחיל ריבונות של עם ישראל על השטחים שכבשנו, וליתר דיוק שחררנו.

כיבוש הארץ המובטחת הוא מצווה, וכפי שלומד הרמב"ן (הוספה לספר המצוות, מצות עשה ד') על פי דברי הגמרא (סוטה מד, ב) מהפסוק "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב" (ספרי דברים כו, א). המושג "ירושה" משמש כאן הן להגדרת מצוות הכיבוש והן להגדרת המעמד של השטח הנכבש ושייכותו לנו כמו ירושה. בהמשך דבריו הוא מסתמך על קביעת חז"ל כי "מלחמת יהושע לכבוש", וקובע שהמצווה היא הכיבוש על פי הפסוק "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו". מכאן מסקנתו "שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות". כלומר, לא נאפשר ריבונות זרה, אלא שלנו בלבד.

על בסיס דברי הרמב"ן הללו, הגדיר רבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, את הקמת המדינה בתור "קיום מצווה נשגבה זו, מצות הרבים והציבור… סוף סוף הגענו אל פרק זה של מציאות שליטתנו על ארצנו". את האומץ שהופיע בהחלטת מנהיגי הציבור להכריז על הקמת מדינה, למרות האיומים והלחצים, והידיעה הברורה שזו תגרום מיד לפתיחת מלחמה בכל החזיתות, ראה הרצי"ה בתור הופעה ניסית, בדומה להופעת האומץ על דוד המלך והרוח ששרתה על שופטי ישראל בזמנם (לנתיבות ישראל א, "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו").

על בסיס דברי הרמב"ן הללו הגדיר הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק את המציאות של מדינת ישראל השולטת על ארץ ישראל כקיומה הגדול ביותר של מצוות יישוב ארץ ישראל: "ירושה פירושה כיבוש, שלטון ממלכתי" (חמש דרשות, עמ' 89). משום כך, מסביר הרב סולובייצ'יק, הבינה זאת תנועת המזרחי, שהוא היה מראשי מנהיגיה, ואישרה את קיום המדינה כערך יסודי דתי במערך הערכים שלה (שם). במילים אחרות, ערכה של מדינת ישראל בתפיסת הציבור הדתי נובע מהמצווה לשלוט בארץ ישראל, ולא מחמת היותה "מקלט בטוח" או מסיבות אחרות.

הרמב"ן (שם) הוסיף וקבע כי מצוות ישיבת הארץ קיימת גם בזמן גלות כחובת היחידים, שאומנם אינם מחילים ריבונות, אבל מצווים להתיישב בה. רבי יצחק ליאון כתב בספרו 'מגילת אסתר' כי הרמב"ם חולק על הרמב"ן, וסובר שמצוות יישוב הארץ בטלה עם הגלות, ולדעתו היא מתקיימת דווקא כשאנחנו יורשים את הארץ ויושבים בה בשלווה. לטעמו, המצווה חלה דווקא על הציבור ולא על היחיד, מה שמגביר את המשמעות של החלת ריבונות בידי המדינה (על פי רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים יד).

אלא שהכרזת ריבונות עלולה לעורר תסיסה ואפילו מאבק מזוין, וייתכן שגם חוסר גיבוי בינלאומי. כלל נקוט בידינו שאין סומכים על הנס, וכפי שביסס הרמב"ן מתוך עיון בכמה פרשיות וכפי שנימק את המפקד מבן עשרים עד שישים "כל יוצא צבא בישראל". כלומר, למרות שהקדוש ברוך הוא הבטיח שנירש את הארץ, עלינו לנהוג בדרך הטבע "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף" (רמב"ן לבמדבר א, מה).

כך הסביר גם את ההצדקה לשליחת המרגלים בידי משה, שהסכים לבקשת העם "כדרך כל הבאים להילחם בארץ נוכרייה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים… וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות" (רמב"ן לבמדבר יג, ב). אלא שהמרגלים עשו את ההפך מהמשימה שאליה נשלחו, ובמקום להנחות דרך נכונה לכיבוש, הפחידו את העם וגרמו בכייה לדורות.

אבל מן הצד השני, התורה מניחה כי פעמים רבות מצבנו המספרי ואיכות החימוש יהיו נחותים מהאויב, ולמרות זאת המצווה היא להילחם ולא לפחוד, לסמוך על עזרת השם. "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם. ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההלך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ).

המשנה (סוטה ח, א) מפרטת את נאומו של כהן משיח מלחמה לפני היציאה לקרב. "'אל ירך לבבכם' – מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, 'אל תיראו' – מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין. 'אל תחפזו' – מקול קרנות, 'אל תערצו' – מפני קול צווחות. 'כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם' – הם באין בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום. פלשתים באו בניצחונו של גלית, מה היה סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו". כלומר, עלינו לעשות כל מאמץ להילחם בדרך הטבע, ועדיין עיקר ההסתמכות היא על סייעתא דשמיא המלווה את מחנה ישראל.

יש הטוענים שצריך להיוועץ במומחי בטחון לפני הכרזת ריבונות, מכיוון שהם יודעים אילו סכנות צפויות. אלא שאם היינו חוששים מסכנות, לא היו מכריזים על הקמת המדינה בשעה שבה איימו הערבים וגם קיימו מלחמה כוללת בכל החזיתות. אפילו ארצות הברית איימה שלא תתמוך במדינה לכשנכריז עליה. אלא שבן גוריון היה מוכן להסתכן ולהילחם מול כל העולם כדי שהריבונות על הארץ תהיה שלנו.

בנוסף לכך, בנושאים ביטחוניים תשובות המומחים אינן מספיקות. גם אם לא נתחשב בכישלונם של חלק מגורמי ההערכה ערב מלחמת יום הכיפורים או האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ומעל הכול המחדל הנורא של שמחת תורה תשפ"ד, הכול יודעים שהשקפתו הפוליטית של המומחה קובעת מאוד את הערכת המצב שלו. כנגד כל מומחה שיאמר הערכה אחת יש מי שיאמר הערכה הפוכה. זה מצב שבו יש מחלוקת בין המומחים, שבו יש לנהוג כפי שמצווה התורה "לא תירא מהם". או כפי שניסח רבי נחמן מברסלב, והעיקר לא לפחד כלל.