שלושה עשורים לאחר שנחתם על דשא הבית הלבן, "הסכם הביניים הישראלי־פלשתיני" (הסכם אוסלו ב') הפך למסמך משפטי ארכאי, המנותק לחלוטין מהוויית החיים ביהודה ושומרון בשנת 2026. בעוד מדינת ישראל ממשיכה לכבד בדקדקנות קווי מפה ששורטטו ב־1995, הצד הפלשתיני הפך את השטח למכשיר ללחימה אסטרטגית.
השאיפה היסודית של המחנה הלאומי הייתה ונשארה החלת ריבונות מלאה על מרחבי המולדת, אך נוכח המורכבות המדינית והסתייגויות הממשל בוושינגטון מצעדים רדיקליים וחד־צדדיים, עלינו לאמץ אסטרטגיה של ריבונות מעשית. הגיע הזמן להסדרה מחדש של מרחב יהודה ושומרון, לא כצעד של שבירת כלים, אלא כעדכון מתחייב של המציאות בשטח.
הבסיס לתיקון המפות אינו רק פוליטי, אלא משפטי מובהק. הסכם אוסלו ב' הוגדר מלכתחילה כ־Transitional Agreement (הסכם מעבר). סעיף I, פסקה 2 של ההסכם, קובע במפורש: "The five-year transitional period… will expire no later than May 4, 1999". במשפט הבין־לאומי, חוזה שתוקפו הוגבל בזמן ושתנאיו המהותיים הופרו באופן עקבי, אינו יכול להישאר מחייב לנצח. מאז 1999, ההסכם מתקיים במצב של "החייאה מלאכותית" מכוח התנהגות בלבד.
הרשות הפלשתינית עצמה הכריזה פעם אחר פעם על התנערותה מההסכמים. בנאומו המפורסם בעצרת הכללית של האו"ם ב־30 בספטמבר 2015, הצהיר אבו־מאזן: "אנו מצהירים כי לא נוכל להמשיך ולהיות מחויבים להסכמים אלו". בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף ב־2018, חזר והדגיש: "הסכמי אוסלו – הם הסתיימו. ישראל הרגה אותם". כאשר צד אחד מכריז על Repudiation (התנערות) מהסכם ופועל בניגוד מוחלט לסעיפיו הביטחוניים, ישראל אינה יכולה להישאר הצד היחיד המקיים ציות חד־צדדי להסכם שפג תוקפו.
אולי יעניין אתכם
חשוב להבהיר: המתווה המוצע אינו שואף לנטילת אחריות על חיי היומיום של האוכלוסייה הפלשתינית. ההפך הוא הנכון – לישראל אין אינטרס לנהל את המערכות המוניציפליות, החינוכיות או הבריאותיות בערים ובכפרים הפלשתיניים. העיקרון המנחה הוא הפרדה ברורה: הרשות הפלשתינית תמשיך לשאת באחריות האזרחית על המרכזים המאוכלסים, ובכך תמנע חיכוך מיותר ותאפשר למערכת המנהלית לתפקד. התיקון הנדרש מתמקד אך ורק בשטחים הריקים (או כמעט ריקים) מפלשתינים. השבת שליטה ישראלית במרחבים הפתוחים מאפשרת לנו להחזיק בקרקע האסטרטגית מבלי להפוך לריבון על אוכלוסייה עוינת. זהו הפתרון האיזוני: הפרדה בין האוכלוסייה לבין השטח.
אל מול ממשל טראמפ, עלינו לפעול בדוקטרינה של היערכות מחדש. היעד ברור: העמקת האחיזה הישראלית בשטחים הפתוחים כדי להכשיר את הקרקע ליצירת רוב יהודי ביהודה ושומרון. פריסה מחדש של כוחות הביטחון והחזרת הסמכויות התכנוניות של המינהל האזרחי לשטחים אלו ימנעו את חנק היישובים היהודיים ויבטיחו מרחב תמרון חיוני.
הדוגמאות הבאות הן רק קצה הקרחון של מהלך הסדרה נרחב הנדרש בכל רחבי יהודה ושומרון:
"השמורות ההסכמיות" במדבר יהודה: אלו שטחי ענק שהועברו בלחץ אמריקני במסגרת הסכם וואי. הם הפכו למוקד של פגיעה סביבתית ופריצת צירים פלשתינית. השבתם למעמד שטח C היא קריטית לשמירה על עתודות הקרקע במזרח המדינה.
מרחבים ריקים אסטרטגיים: לדוגמה, המרחב שבין עמנואל ליצהר, המרחב של אגן נחל תאנים והשטח שבין קדומים לאבני חפץ, השטח הנרחב של ואדי זארקה שבין גוש דולב טלמונים לנווה צוף, אלו כמובן כמה דוגמאות מני רבות. השליטה הפלשתינית בשטחים פתוחים היא אנומליה ביטחונית. הגדרתם מחדש כשטחי C תייצר רצף יהודי ותבלום את הניסיון לבודד את היישובים.
צפון השומרון: המרחבים של צפון השומרון הפכו לוואקום ביטחוני. שטחים גדולים כמו בקעת סאנור ורבים נוספים הועברו לשליטה פלשתינית כי לא השכלנו והספקנו להתיישב בהם, והנשיא קלינטון דרש מרבין, נתניהו וברק לתת אחוזים ניכרים. פריסה מחדש בשטחים אלו תמנע התבססות טרור ותאפשר תכנון התיישבותי ארוך טווח.
לאור ההפרות היסודיות של הסכמי אוסלו, לישראל יש זכות משפטית מלאה לעדכן את המפות. צמצום הרשות הפלשתינית אל תוך המובלעות האורבניות המאוכלסות שלה, תוך השבת השטחים הלא־מאוכלסים לידיים ישראליות, הוא הצעד המעשי ביותר בדרך ליצירת הרוב היהודי ביהודה ושומרון. זהו הניצחון האמיתי על קונספציית אוסלו: לא בהמתנה לאישור בין־לאומי, אלא בתיקון המציאות בשטח, דונם אחר דונם, עד להחלת הריבונות דה־פקטו.
