מאז תחילת השבוע, עיני העולם כולו נשואות למסרים הסותרים היוצאים מוושינגטון באשר להמשך המלחמה עם איראן. ביום שני הודיע הנשיא האמריקני ברשת החברתית שלו, Truth, כי מתנהל משא ומתן חיובי ביותר עם המשטר באיראן, ועל כן הוא דוחה בחמישה ימים את המתקפה על תחנות הכוח האיראניות שנועדה להוביל לפתיחתם של מצרי הורמוז, שהפכו לנשק האסטרטגי של איראן אל מול ארצות הברית במערכה. המטרה המוצהרת של טראמפ: לתת הזדמנות למשא ומתן לסיום המלחמה.
מאוחר יותר באותו יום, בדרכו לכנס פוליטי של מפלגתו, שוחח טראמפ עם עיתונאים בנמל התעופה בפאלם ביץ' שבפלורידה, ואמר כי מדובר בהסכם בן 15 סעיפים שישראל תהיה מרוצה מאוד ממנו. בין הסעיפים המדוברים: התפרקות מיכולות הגרעין הקיימות שכבר נצברו; התחייבות שאיראן לעולם לא תחתור להשגת נשק גרעיני; לא יועשר חומר על אדמת איראן; כל החומר המועשר יימסר לסאב"א (הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית) בלוח זמנים קרוב שיוגדר בין הצדדים; נתנז, אספהאן ופורדו, מתקני הגרעין המרכזיים של איראן, יוצאו משימוש ויושמדו; הסוכנות לאנרגיה אטומית תהיה חשופה לכל המידע בתחומי איראן; איראן תנטוש את הפרדיגמה של הפרוקסיז ותפסיק בפועל לממן ולחמש את השלוחות באזור, ומצר הורמוז יישאר פתוח, ויהיה אזור ימי חופשי תוך התחייבות שאף צד במפרץ לא יחסום אותו שוב.
לגבי פרויקט הטילים הבליסטיים, זה שמטיל אימה על כל מדינות המזרח התיכון בשבועות האחרונים, האמריקנים מתכננים לדחות את הדיון בנושא למועד מאוחר יותר. לצד זאת, קווי המתאר של העקרונות שלהם כן ידועים כעת, והם הגבלה של טווח אותם טילים, הגבלת הכמות, ושימוש בהם רק לצורכי הגנה עצמית.
על פניו, הסעיפים המפורטים נשמעים כמו רשימת היעדים שישראל הייתה שמחה לראות כתוצאה הסופית של המלחמה, כל עוד לא מדובר בהפלת המשטר כולו. אלא שבישראל מלאים חששות לאור ניסיון העבר של עסקאות דומות, ובראשן הסכם 20 הסעיפים מול רצועת עזה, שבישראל כבר אומרים תקופה ארוכה כי מדובר בהסכם רע שאיפשר בפועל לחמאס לחזור ולשלוט ברצועה. בהצהרות שנתן ראש הממשלה נתניהו עוד ביום שני בנושא, הלחץ היה ניכר על פניו.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אסף משניות
שר הביטחון: "נישאר בקו הצהוב בעזה כל עוד חמאס לא יסולק"
עוד מאת אסף משניות
סערת הפרת פקודות הדת בגבעתי: הלוחמים הוחזרו ללחימה
עוד בצבא וביטחון
הפשיעה במגזר הבדואי – פצצה מתקתקת מבפנים
עוד בצבא וביטחון
ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל
עוד מאת אסף משניות
עלייה של 53% בגיוס חרדים – וזה עדיין רחוק מהיעד
עוד מאת אסף משניות
"יש משבר אמון חריף בין הציבור הדתי לצה"ל"
"אנחנו דואגים להביא את ישראל למקומות שהיא לא הייתה בהם, ואת איראן למקומות שהיא לא הייתה בהם", אמר נתניהו בסרטון שהוציא יושב ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת בועז ביסמוט, בתגובה לשאלתו של ביסמוט בנושא. מאוחר יותר, בסרטון שהוציא נתניהו עצמו, הוא כבר אמר דברים ברורים יותר: "הנשיא טראמפ מאמין כי יש סיכוי למנף את ההישגים הכבירים של צה"ל וצבא ארצות הברית כדי לממש את יעדי המלחמה בהסכם, הסכם שישמור על האינטרסים החיוניים שלנו".
אלא שבמקביל לכך, באיראן עסוקים בהכחשת המגעים, ובעיקר מציגים את ההודעות של טראמפ ככניעה שלו ללחץ האיראני. בין הדברים שיצאו בימים האחרונים מאיראן היו אמירות כי טראמפ למעשה נכנע לאיומים של טהרן כי היא תפציץ את כל מרכזי האנרגיה ברחבי המזרח התיכון. בנוסף לכך, גורמים איראניים אמרו לרשת 'אל ג'זירה' הקטארית כי אחת מהדרישות האיראניות היא שארצות הברית תשלם פיצויים לאיראן על הנזקים מהתקיפות.
כמו כן האיראנים רומזים כי הם דוחים את הסעיפים של האמריקנים ודורשים לכל הפחות כמה דברים שיהיו כלולים בהסכם: המשך שליטה איראנית על מצרי הורמוז; ערבויות לכך שהמלחמה לא תחודש שוב, כולל על ידי ישראל; הפסקת התקיפות של ישראל נגד חיזבאללה; הסרה מלאה של כל הסנקציות על איראן; שמירה על תוכנית הטילים הבליסטיים ללא מגבלות, ופיצויים על נזקי המלחמה באיראן.
למרות הדברים של טראמפ לאורך השבוע, המעשים והמהלכים שנוקט הבית הלבן משדרים מסר סותר לגמרי – פניה של ארצות הברית למבצע קרקעי רחב היקף באיראן ובמעוזי השליטה שלה, כדוגמת האי חראג', שממנו יוצא חלק ניכר מהנפט האיראני. על פי הדיווחים, ספינות מלחמה אמריקניות, ולא פחות מ־2,200 נחתים, אמורים להגיע למפרץ ביום שישי, עם תום האולטימטום החדש. בנוסף לכוחות הללו, הצבא האמריקני נערך עם עוד 3,000 צנחנים, 2,500 חובלים וספינות מלחמה.
שליחתם של כוחות קרקעיים רבים למבצע קרקעי רחב באיראן, אם יתרחש, תהיה אירוע דרמטי במיוחד במורשתו של הנשיא טראמפ. טראמפ עצמו מתגאה במשך שנים בכך שהתנגד כל העת לפלישה האמריקנית לעיראק, שנתפסת ציבורית ככישלון שעלה בחייהם של עשרות אלפי חיילים אמריקנים. בישראל, בארצות הברית ובמזרח התיכון כולו, מזכירים בימים האחרונים כי גם בימים שקדמו לפרוץ המלחמה עם איראן ניהלה ארצות הברית סבבי שיחות עם המשטר בטהרן, כולל פסגה שהתקיימה פחות מ־24 שעות לפני מתקפת הפתיחה. הדדליין החדש שהציב טראמפ, בליל שבת, מאפשר לו לפתוח במתקפה קרקעית בזמן שהבורסות בעולם סגורות ליומיים. הנתונים הללו הובילו להערכות סותרות באשר לכיוון שאליו פניה של וושינגטון בימים הקרובים.
זיכרונות מווייטנאם
"אם בימים הראשונים של המלחמה, הסיכוי שטראמפ ישלח כוחות קרקעיים לאיראן כמעט ולא היה קיים, היום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. נכון שיש אמירות על משא ומתן, אבל נראה לי שאף אחד לא יופתע אם הוא ילך למהלך קרקעי רחב", אומר רותם אורג־קליסקי, פרשן לענייני ארצות הברית ומנכ"ל עמותת 'ליבראל' שעוסקת בחיזוק היחסים בין ישראל לארצות הברית.
אם אכן זה יקרה, מדובר בסיבוב פרסה רציני שמבצע הנשיא טראמפ.
"כן ולא. כשמדברים על הנשיא טראמפ צריך להבין שבניגוד לרושם הנתפס, הוא לא מתנהל כמו רולטה רוסית. יש היגיון בצעדים שלו. מדובר בקווים מנחים שמלווים אותו עוד מימיו כאיש עסקים, ובתוכם הוא יודע לנוע. הוא יודע לומר דבר והיפוכו באותו משפט, הוא יודע לזוז ימינה ושמאלה, אבל יש כיוון ברור מאוד של מה שהוא רוצה. הוא מאוד גמיש בהתנהלות שלו, בוודאי בכל הקשור למדיניות חוץ. טראמפ רוצה כמה דברים: מקסום של משאבים, צמצום מציאויות של סבל אזרחי, ובוז שיטתי ומערכתי לנורמות, כללים ומוסדות. אלה היעדים שהוא מכוון אליהם, ומבחינתו פחות חשובה לו הדרך לשם. זה גם מוביל לתפיסה אסטרטגית מובנית אצלו, של יצירת כאוס שהוא זה ששולט בו כדי להגיע לאותם יעדים. אז מבחינתו, לנהל משא ומתן על עצירת המלחמה תוך כדי ריכוז כוחות בסדרי גודל שלא נצפו שנים זה לא פרדוקס או מסר סותר. זה חלק מהתפיסה האסטרטגית של טראמפ לדרך שבה צריך לנהל מדיניות חוץ".
ובכל זאת, זה עשוי להיגמר במבצע קרקעי רחב. זה משהו שטראמפ ניסה להימנע ממנו כל התקופה שלו בפוליטיקה.
"נכון, אבל חשוב לומר – טראמפ אומנם מתגאה בכך שהוא התנגד כל הזמן לפלישה האמריקנית לאיראן ולאפגניסטן, אבל זה לא באמת נכון. וצריך לומר, להגיד היום לאמריקנים לשלוח כוחות קרקעיים למדינה אחרת על מנת להילחם, זה משהו שהציבור האמריקני בכללותו מתנגד לו. מדובר באחד הקונצנזוסים היחידים שיש היום בארצות הברית, וככל שהולכים יותר ויותר לאגפים הקיצוניים בשתי המפלגות, ההתנגדות יותר נחרצת".
ההתנגדות של הציבור האמריקני לשליחת כוחות קרקעיים למלחמה, מה שמכונה "מגפיים על הקרקע", היא חלק מטראומה ארוכת שנים שמלווה את ארצות הברית מהכישלונות הצבאיים שלה ב־50 השנים האחרונות. נקודת הפתיחה של הטראומה במלחמת וייטנאם, שנמשכה 20 שנה, עשר מתוכן עצימות, והסתיימה בכישלון אמריקני צורם עם קרוב ל־60 אלף חיילים אמריקנים שנהרגו במלחמה.
הטראומה האמריקנית מהמלחמה נבעה לא רק מהתוצאות הכושלות שלה, שהסתיימו בניצחון הכוחות הקומוניסטיים במדינה, אלא גם מהשבר החברתי שהמלחמה יצרה. בסך הכול במהלך העשור השני של המלחמה גויסו יותר משני מיליון חיילים. שליש מהם, אלה שלא התנדבו לשירות כדי להשתבץ בתפקידים נוחים יותר, נבחרו לשרת באמצעות דרך שנויה במחלוקת במיוחד: הגרלה.
באמריקה שונאים מלחמות
הטראומה האמריקנית משליחת כוחות קרקעיים למלחמה התעצמה בעקבות המלחמה בעיראק ובאפגניסטן, שגם בה האמריקנים ספגו אבדות רבות, אם כי בהיקף מצומצם בהרבה. שתי המלחמות הללו הובילו לכך שהיום התמיכה הציבורית במלחמות שכוללות שליחת כוחות קרקעיים לשדה הקרב שנויה ביותר במחלוקת בכל רחבי המפה הפוליטית בארצות הברית. עובדה זו נמצאת בלב החשש של הממשל בוושינגטון מפני צעד זה באיראן.
"הטראומה שהחלה בווייטנאם יצרה תפיסה שהמלחמות האלה, שבעיני הציבור האמריקני הן בצד השני של העולם ומאוד רחוקות מהם, הן מלחמות מיותרות. הציבור האמריקני ראה את המחירים הגדולים בחיי חיילים אמריקנים, ושאל את עצמו למה זה בכלל חשוב שווייטנאם תהיה בצד האמריקני ולא בצד הסובייטי. בעיראק זו כבר הליכה של צעד אחד קדימה. הציבור האמריקני גם שאל למה זה חשוב להפיל את המשטר של סדאם, אבל גם אמר שיש במלחמה הזאת מניעים לא כשרים, שחיילים משלמים עליהם בחייהם", אומר אורג־קליסקי.
באילו מניעים מדובר?
"הטענות היו שמדובר במלחמה צבועה, שממשל בוש יצא למלחמה בשם ערכי החירות והפצת הדמוקרטיה, אבל למעשה העולם המערבי – ששותף לאותם ערכים בדיוק – די השאיר את האמריקנים לבד. נכון שהיו עוד כוחות שהצטרפו למלחמה, בעיקר בריטים וכוחות של מדינות באזור ההוא, אבל החלק המסיבי של הלוחמים היה אמריקני. ובנוסף לכך, לא היה אישור של מועצת הביטחון של האו"ם למלחמה, כלומר העולם אמר לאמריקנים שהמילים הגדולות שבשמן הם יצאו למלחמה לא מעניינות אותו. הציבור האמריקני שאל את עצמו למה ארצות הברית צריכה לצאת למלחמה הזאת, אם למי ששותף לאותם ערכים אין עניין לצאת אליה. ובנוסף לזה, הציבור האמריקני ראה במלחמה משהו מאוד ציני. המניעים הלא כשרים הם רצון אמריקני להשתלט על הנפט העיראקי, האובססיה של חלקים בממשל בוש לצאת למלחמות (הכוונה לסגן הנשיא באותם הימים, דיק צ'ייני. א"מ), אם זה הרצון של בוש הבן לנקום בסדאם על ההשפלה שעשה לאבא שלו במלחמת המפרץ הראשונה, אם זה לנצל את המלחמה כדי לחוקק חוקים מאוד שנויים במחלוקת בתוך ארצות הברית, ועוד דברים כאלה. זה שיח שאנחנו רואים גם בימין הבדלני וגם בשמאל הפרוגרסיבי. אבל זה לא נעצר רק שם".
עד כמה העובדה ששתי המלחמות האלה היו ארוכות מאוד – המלחמה בעיראק ובאפגניסטן נמשכה כמעט 20 שנה – הוסיפה לתחושות של הציבור האמריקני בנושא?
"זה מאוד תרם. אני אגיד לך יותר מזה. רואים את זה היטב בפריימריז הדמוקרטיים בשנת 2006. אף אחד לא ידע מי זה ברק אובמה, הוא היה דמות אלמונית לגמרי. אבל הוא היה היחיד שמהרגע הראשון התנגד למלחמה בעיראק ואמר שאסור היה לצאת אליה. מלבדו התמודדו הילרי קלינטון וג'ו ביידן, מועמדים עם הרבה יותר ניסיון והכרה ציבורית, והתחילו להתפתל בנושא. הם אמרו שבהתחלה הם חשבו שזאת הייתה מלחמה מוצדקת, אבל היום, כלומר ב־2006, הם מבינים שהמלחמה צריכה להיגמר. מאז אותה מערכת בחירות, ולאורך כל חמש מערכות הבחירות לנשיאות שהגיעו אחר כך, המועמד שנתפס כיותר יוני, יותר מחפש שלום ולא מלחמות, הוא זה שנבחר. אובמה פעמיים. אחר כך טראמפ שניצח את הילרי – בין היתר בגלל המלחמה בעיראק והעובדה שקלינטון נתפסה כמי שתמכה במלחמה, בעוד טראמפ הצליח למתג את עצמו, ולא בצדק, כמי שהתנגד לה מהרגע הראשון. בבחירות 2020 ביידן ניצח את טראמפ רגע אחרי שטראמפ חיסל את סולימאני וכמעט סיבך את ארצות הברית במלחמה. ובבחירות האחרונות טראמפ ניצח את האריס, שזכתה לכינוי 'האריס הרוצחת' בגלל המלחמה שלנו, בעוד טראמפ מבטיח שהוא בא לסגור מלחמות ולא לפתוח חדשות. קשה שלא לשים לב לאן נשבה הרוח בציבוריות האמריקנית".
וכשזה המצב, למה טראמפ בכלל מתכתב עם הרעיון של שליחת כוחות קרקעיים? בעוד חצי שנה יש לו את בחירות האמצע, זה עלול להתנקם בו.
"כי זה לא באמת מטריד אותו יותר מדי. טראמפ יודע שהוא לא צריך להיבחר שוב, וגם שאת הסנאט הוא לא יאבד. בבית הנבחרים אולי הרוב יעבור לדמוקרטים, אבל זה פחות מפריע לו. מה שטראמפ רוצה כרגע זה לעבוד על המורשת שלו כנשיא היסטורי. הוא מרבה להשוות את עצמו לרייגן. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה סוגיית החטופים בעזה, שטראמפ רצה שהם יחזרו בין היתר כדי שתהיה ההשוואה לרייגן שהחזיר את החטופים האמריקנים באיראן. טראמפ יודע שרייגן נכנס לתודעה ההיסטורית כמי שהפיל את ברית המועצות, ומבין שאם הוא יפיל את המשטר האיראני זה יכניס אותו לאותה רשימה".
וזה משהו שאפשר להשיג בדרך שהיא לא "רגליים על הקרקע"?
"זאת בדיוק השאלה. טראמפ מאמין שזה אפשרי, או על ידי הפלת המשטר מבפנים או על ידי הסכם כניעה. לא בטוח שזה נכון, אבל זה מה שהוא מקווה. צריך לזכור עוד משהו: השנה חל יום העצמאות ה־250 של ארצות הברית, ובקיץ היא מארחת את המונדיאל. אלה שני אירועים שטראמפ מייחס להם חשיבות גדולה, ולכן הם ישפיעו מאוד על איך הדברים יתנהלו".
טראמפ מעדיף משטר חלש
המטרה השאפתנית שטראמפ הציב, הובלה להפלת המשטר האיראני, אולי עשויה להגיע גם ללא רגליים על הקרקע, ואולם נדמה כי השגת יעדים כמו חיסול פרויקט הגרעין האיראני מחייבת שליחת כוחות לאדמת איראן. לעומת זאת, הסדר מול המשטר עלול להוביל לתוצאה הפוכה לחלוטין. "האתגר הראשון שאיתו יצטרכו להתמודד בוושינגטון בכל הסדר עם איראן הוא מניעת התאוששותו המהירה של המשטר. הרפיית הלחץ הצבאי, כשלעצמה, כבר תיצור תנאים לכך", אומרת רות פינס־פלדמן, עמיתה בכירה במכון משגב לביטחון לאומי ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב.
אפשר בכלל לעמוד ביעדים האמריקניים ללא רגליים על הקרקע?
"זה מאוד מורכב. קודם כול, לגבי החיזוק, אם רוצים לעשות זאת רק בדרכים מדיניות, אנחנו במכון משגב, בראשות מאיר בן שבת, ממליצים כי וושינגטון תשאיר בתוקף למשך תקופה לא קצרה את הסנקציות הכלכליות ואת הבידוד המדיני על איראן. האתגר המשמעותי ביותר הוא הגרעין: לא רק ההוצאה וההשמדה של האורניום המועשר שבידי איראן, אלא גם מניעת העשרה בכל דרגה על אדמת איראן והסדרי פיקוח אפקטיביים שימנעו לצמיתות את האפשרות לייצר או לרכוש חימוש גרעיני. אומנם ארצות הברית מחזיקה בחימוש חודר בונקרים וביכולות סייבר ותקיפה מרחוק שיכולות להחזיר את פרויקט הגרעין עשור לאחור ללא חייל אחד על אדמת איראן, אך לפי הדיווחים האורניום המועשר קבור עמוק באדמה, ולשם כך נדרשת פעילות של כוחות בשטח. אם אכן ייחתם הסכם מדיני לפני הטיפול באורניום המועשר ומתקני הגרעין בדרך הצבאית, המלחמה הנוכחית תספק למשטר האיראני הצדקה מובהקת לגישה כי רק גרעין צבאי יבטיח את קיומו. בעקבות זאת הוא לא יחסוך במאמצים להגיע לכך".
אם יהיה הסכם שיוביל להתפרקות מהיכולות הגרעיניות, למה שהוא לא ישיג את היעד?
"ארצות הברית שואפת להגיע להסכם מדיני שיוציא את האורניום ויטיל הגבלות מסיביות על איראן בהקשר הזה. אך הניסיון מלמד כי יהיה זה ככל הנראה פתרון זמני בלבד, וללא שינוי בשאיפות ובאופי המשטר לא נראה סוף לאיום. לפי התפיסה שלנו במכון, הדרך להתמודד עם האתגרים היא לפצל בין הסכם הפסקת האש להסדר על סוגיית הליבה והמשך הסנקציות. הפסקת אש בלי שיקום המשטר עדיפה על הסדר שישמר אותו".
הסוגיה שמטרידה את הממשל האמריקני היא מצרי הורמוז. אפשר לפתוח אותם ללא שליחת כוחות קרקעיים?
"בעיקרון, שליטה אמריקנית במרחב הימי והאווירי סביב האי חארג' מאפשרת חנק כלכלי מוחלט בלי לכבוש אותו פיזית. מבחינת ארצות הברית, השמדת התשתיות מהאוויר תשיג את אותה מטרה של 'עצירת המימון לטרור' ללא צורך בהחזקת שטח. טראמפ שואף לבסס את מודל ונצואלה על איראן, למצוא שותף מבפנים, ולהשיג שליטה על מקורות האנרגיה והמעבר הימי של מצרי הורמוז. הוא כבר הכריז כי אם יימצא פתרון מדיני לסוגיה, המעבר מבחינתו יהיה בבעלות משותפת של איראן וארצות הברית. בפתרון הזה הוא לא בהכרח צריך לשלוח כוחות צבאיים קרקעיים, בטח לא למהלך ממושך".
איך צריך להסתכל על ההצהרות הסותרות של טראמפ, כשמצד אחד הוא מדבר על שיחות ועסקה ומצד שני הוא מקדם כוחות רבים למפרץ?
"אין כאן סתירה, אלא מדיניות של 'שלום דרך עוצמה' ואסטרטגיית משא ומתן שאופיינית לטראמפ. נכון שהמשא ומתן בסוגיות הליבה יתקיים דווקא בשעה שהלחץ הצבאי האמריקני בשיאו, זו האסטרטגיה של טראמפ עוד מלפני תחילתה של המלחמה. לפי גישה זו, זאת הדרך לחלץ ויתורים ולכפות הסכם בתנאים הרצויים, כאשר האיום של מה יקרה אם לא יגיעו להסכם מרחף ברקע כל העת והינו ממשי".
יש לטראמפ יכולת להציג את המלחמה כניצחון עם הסכם מול איראן שישאיר את המשטר בשלטון?
"בהחלט. הכול תלוי בהסכם שייחתם ובשאלה אם הוא יממש את מטרות המלחמה המוצהרות. החלפת השלטון אינה מטרה מוצהרת של ארצות הברית במלחמה. כאמור, מודל ונצואלה ממחיש זאת. מבחינת ארצות הברית, כל עוד יימצא גורם מתון ופרגמטי שאיתו ניתן לעבוד מתוך הממשל בשיתוף פעולה, שישכנע את ארצות הברית שהוא מסוגל להוביל את המדינה לדרך חדשה, הם יראו בכך ניצחון. אם ייחתם הסכם מדיני שבו המשטר האיראני יסכים לוויתור מוחלט על גרעין, לפירוק מערך הטילים, לפתיחת מצרי הורמוז ולהפסקת מימון גורמי טרור ופרוקסיז באזור, טראמפ יכריז על זה כעל 'העסקה הגדולה בהיסטוריה ועל שלום במזרח התיכון' ויאפשר למשטר לשרוד. מבחינתו, משטר חלש וממושמע עדיף על תוהו ובוהו שלטוני שיוביל לכאוס במזרח התיכון. כבר מהיום הראשון למלחמה טראמפ ממסגר אותה לציבור כניצחון".
טראמפ לא מתחשב בסקרים
הציבור האמריקני, כאמור, לא מביע תמיכה בשליחת כוחות קרקעיים לאיראן. למעשה, המלחמה עצמה איננה פופולרית בציבור האמריקני, ורוב הציבור מתנגד לקיומה. יחד עם זאת חשוב לציין שהמיעוט התומך הוא מיעוט גדול למדי, המונה כ־40 אחוזים מהאמריקנים, רובם מהצד הרפובליקני. גם בצד הרפובליקני יש מחלוקת חריפה בדבר המלחמה, כשהמחנה המתנגד מובל על ידי סגן הנשיא ואנס, ולעומתו מזכיר המדינה מרקו רוביו דוחף להתקדם כמה שיותר במערכה.
"השיח משפיע, למרות הצהרותיו של טראמפ כי אינו מסתכל בסקרים. סקרים אחרונים אומנם מראים תמיכה חסרת תקדים בתוך המפלגה הרפובליקנית, אבל התמיכה הכוללת בו גם כן נמצאת בשפל. סקר רויטרס האחרון טוען כי שיעור התמיכה בו עומד על 36 אחוזים בלבד, על רקע המלחמה. בנוסף לכך, הסקרים מראים על התנגדות למהלך המלחמה בקרב הציבור. לכל הפחות, הציבור האמריקני מפוצל ומקוטב בנושא. לכל היותר – יש רוב שמתנגדים למלחמה. חלק מהסקרים מצביעים על התנגדות של כ־60 אחוז . קיים חשש מההשפעה על יוקר המחייה ועלייה במחירי הדלק, וכן חשש מפני הידרדרות למלחמה רחבה", אומרת פינס־פלדמן.
האם החשש האמריקני הוא רק ממקרה שבו המלחמה תהפוך לרחבה וארוכה?
"החשש נובע מניסיון העבר במלחמות עיראק ואפגניסטן, מהידרדרות בלתי מתוכננת ב'מלחמת נצח' שתסתיים ללא ניצחון מדיני ברור, שתביא לאבדות רבות בחיי אדם ותעלה במחיר חיילים אמריקנים, וכן תעלה רבות למשלם המיסים. כל זאת, מבלי שיש מטרה מדינית ברורה. מבחינת האמריקנים זה דבר אחד לבצע מהלכים צבאיים חדים ומהירים, נניח בוונצואלה, ודבר שני להיגרר למלחמה שאולי נתפסת על ידי חלקם כמלחמה לא להם".
כמה המחלוקת בתוך הממשל בין רוביו לוואנס משפיעה על קבלת ההחלטות?
"בסופו של דבר טראמפ הוא שקובע. הוא מקשיב ליועציו ולמזכיריו, אבל הוא קובע את הטון. ישנם דיבורים על זהותו של מי שיירש את טראמפ במפלגה, ודווקא עולים קולות התומכים ברוביו. לישראל, כפי הנראה, זה עדיף. מרקו רוביו מייצג יותר את הזרם הרפובליקני המסורתי. הוא רואה באיראן חלק מ'ציר הרשע', יחד עם סין ורוסיה, ומאמין שצריך להכריע אותה באופן מוחלט. ג'יי. די ואנס מייצג יותר את הזרם הבדלני שממליץ להימנע מהרפתקאות צבאיות ולהתמקד באתגרים הפנימיים. טראמפ רגיש מאוד לבייס שלו, כרגע הסקרים מראים כי 90 אחוזים מהם תומכים במהלך וככל הנראה מתקרבים לעמדות שמציג רוביו. אומנם טרמאפ יודע שהבטחת הבחירות המרכזית שלו הייתה 'לסיים מלחמות, לא להתחיל חדשות', אך הוא מאמין במלחמה הזאת ובמטרותיה וכך גם רובם המוחלט של בוחריו".
איך ישראל צריכה להתנהל בסיטואציה הזאת? האם העסקה הזאת יכולה לסבך את ישראל עם המטרות שהיא הציבה לעצמה?
"צריך להיות תיאום ציפיות קשיח, ישראל חייבת להבהיר לארצות הברית ש'עסקה' שאינה כוללת פירוק פיזי של תשתיות הגרעין והוצאת האורניום המועשר פיזית מאיראן, אינה מספיקה. ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו ארצות הברית סוגרת עסקה עם איראן, בעוד חיזבאללה עדיין מהווה איום על הגבול. ישראל חייבת לעמוד על כך שחופש הפעולה שלה נשמר ולדרוש את המשך הטלת הסנקציות על איראן, כדי להבטיח כי המשטר אינו מתאושש וחוזר לסורו".
