המתווכת החדשה: האם פקיסטן תצליח איפה שכולם נכשלו?

בשבועות האחרונים שוקדת פקיסטן על ניסיונות תיווך מאומצים בין וושינגטון לבין טהראן במטרה להגיע להפסקת המלחמה, שמטלטלת את האזור ואת שוק האנרגיה העולמי. מה האינטרס של פקיסטן בתיווך, ומהם סיכויי ההצלחה שלה במקום שבו אחרות נכשלו?

תחילה תעודת זהות קצרה. פקיסטן, ובשמה הרשמי – והסימבולי משהו בימים אלה – הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן, נחשבת למדינה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייתה, עם מעל 240 מיליון איש (כמעט 97% מהאוכלוסייה הם מוסלמים). מבחינת החלוקה העדתית, מקובל שבין 10-15% מהמוסלמים בפקיסטן הם שיעים והשאר סונים; ולמרות שמדובר במיעוט, הרי שבמדינה מרובת אוכלוסייה כמו פקיסטן, מדובר בעשרות מיליוני בני אדם.

נאמנותם של השיעים בפקיסטן מורכבת: בעוד שהם פטריוטים פקיסטנים, קיימת זיקה דתית ותרבותית עמוקה לטהראן, מה שהופך את פקיסטן למדינה היחידה שמצליחה להחזיק בנכסיות כפולה, כבעלת ברית אסטרטגית של סעודיה, ובו-זמנית כשכנה המבינה היטב את הניואנסים של המשטר האיראני.

הברית עם הסעודים לא הוכיחה את עצמה

לאחרונה עלה שמה של פקיסטן בהקשר של ניסיון לרקום ארכיטקטורה אזורית סונית חדשה. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, שאף לחבר את פקיסטן ותורכיה לציר עוצמתי שיעמוד מול איראן וישראל, אך גם יהווה משקל נגד להשפעה הגוברת של הודו ואיחוד האמירויות. במוקד עמד הסכם הגנה עמום שנחתם בחודש ספטמבר האחרון בין ריאד לאסלאמאבאד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוהד מרלין אירופה מתכוננת למלחמה?

עוד באקטואליה בג"ץ הודיע לממשלה: אי אפשר למנות את יהודה אליהו לראש רמ"י בתקופת בחירות

העמימות סביב ההסכם, שרמז על "ביטחון קולקטיבי", הולידה ככל הנראה ציפיות מרחיקות לכת שלא מימשו עצמם. פרשנים סעודים קיוו בגלוי ל"מטרייה גרעינית" פקיסטנית, אך המציאות טפחה על פניהם. כאשר איראן הגבירה את תוקפנותה, פקיסטן לא מיהרה להתייצב צבאית לצד סעודיה. האכזבה בריאד הדהדה ברשתות החברתיות בקמפיינים שביקרו את אסלאמאבאד על חוסר נכונותה "ללכלך את הידיים" ואף קראו ליורש העצר להתחיל לגבות את החובות המשמעותיים של אסלאמאבאד כלפי ריאד. עבור פקיסטן, מדובר במלכוד קלאסי: היא זקוקה לכסף הסעודי כדי לשקם את כלכלתה הקורסת, אך אין לה עניין להיכנס לעימות חזיתי עם השכנה המתפרעת, בייחוד כשעיניה של אסלאמאבאד נתונות בעיקר ליריבה המסורתית בניו דלהי.

כאן נכנס לתמונה אלמנט התיווך. בתקופה האחרונה הייתה זו עומאן ששימשה כצינור החמצן הדיפלומטי בין וושינגטון לטהראן. אולם, לאחר שעומאן מצאה את עצמה מותקפת בעצמה על ידי שלוחיה של איראן, חלה נסיגה במעמדה כמתווכת ניטרלית; ואל הוואקום הזה ניסתה פקיסטן לזנק בכל הכוח.

הרווח של פקיסטן

פקיסטן אמנם נכנסה, או מנסה להיכנס, אל אותו ואקום שהותירה עומאן. אך נשאלת השאלה: מה יש לה להרוויח מהמהלך הזה?

ראשית, יוקרה בינלאומית. תיווך מוצלח יעגן את מעמדה כמעצמה אחראית ויהפוך אותה לנכס עבור המערב והעולם כולו, ששוק האנרגיה והדשנים המיטלטל מאיים על יציבותו. שנית, מדובר באסטרטגיה מול הודו: ניו דלהי מקיימת יחסים תקינים עם איראן בייחוד בתחומי האנרגיה; והצלחה פקיסטנית בתיווך עשויה "לגרור" את איראן הרחק מהשפעה הודית. וישנו גם הרצון למצוא חן בעיני הממשל האמריקני: הישג מול טראמפ יוסיף נקודות רבות לראש הממשלה שהבאז שריף, שכבר זכה לשבחים מהאיש החזק בעולם בעבר.

מעבר לכך, התעשיות בפקיסטן תלויות באופן משמעותי בנפט, ובאסלאמאבאד הכריזו כבר לפני כחודש על שורת צעדי צנע שנועדו לצמצם את הפגיעה במשק בשל משבר האנרגיה שנוצר במצרי הורמוז. פתרון המשבר יזרים את החמצן בדמות הזהב השחור שפקיסטן זקוקה לו כמו אוויר לנשימה.

לבסוף, יציבות אזורית היא קריטית מאוד מבחינתה של פקיסטן, שניסתה במהלך השנה האחרונה לחדש את מסילת הרכבת איסטנבול – טהראן – אסלאמאבאד לשינוע סחורות, מתוך תקווה לחזק את מעמדה כהאב אזורי של מסדרונות סחר, לגזור קופונים לאורך הדרך ואולי אף להתחבר ליוזמות ענק אחרות.

מנסה להפוך למעצמה אזורית רלוונטית

ואכן, יחסי פקיסטן-ארה"ב נמצאים כעת בנסיקה. פקיסטן השכילה לבנות רשת קשרים אישית ענפה עם מעגל המקורבים של טראמפ, כולל ג'ארד קושנר והשליח סטיב ויטקוף. כמו כן, בחודש דצמבר דווח כי ממשל טראמפ חתם עם פקיסטן על עסקה בשווי כמעט 700 מיליון דולר לשדרוג מערך ה-F16 המזדקן שלה. העובדה שטראמפ רואה בפקיסטן שותפה למאבק בטרור ואף כחלק ממועצת השלום בעזה מעניקה לה רוח גבית להציע את שירותי התיווך שלה כקלף מיקוח אסטרטגי.

האם זה יצליח? הסיכויים מורכבים. מצד אחד, פקיסטן היא היחידה שמחזיקה ב"פצצה האסלאמית" ובקשרים בטהראן. מצד שני, פקיסטן סובלת בעצמה מחולשה פנימית ולא בטוח שהמשטר האיראני, או מה שנשאר ממנו, נמצא בעמדה של קבלת החלטה להפסקת המלחמה. בהקשר זה, חשש ישראלי הוא שפקיסטן תנסה למנף את מעמדה כמתווכת כדי להפוך למובילה בעולם המוסלמי על חשבון הסכמי הנורמליזציה.

בסופו של דבר, השאיפה הפקיסטנית לתיווך היא בוודאי יותר אינסטרומנטלית מאשר אלטרואיסטית. היא מנסה לאותת לארה"ב, לאיראן, לישראל ולמדינות המזרח התיכון שהיא מעצמה אזורית רלוונטית. אם תצליח למנוע הסלמה בין וושינגטון לטהראן, היא תזכה בנקודות יקרות בבית הלבן. אם תיכשל, היא עלולה למצוא את עצמה במפח נפש, כשגם סעודיה וגם ארה"ב מאבדות סבלנות כלפי הזיגזג הדיפלומטי שלה.