הקול שמאחורי הקו

נירה צימלס

הזיכרון המוקדם שלי מאבא, שלום צוריאל, כרוך בקולו המהדהד בבית בשעות הערב. אלו היו השנים שבהן כתבות לא נשלחו בלחיצת כפתור, אלא הוקראו מילה במילה בטלפון לפקידה במערכת "הצופה". אבא היה הוגה, כותב, ומוודא שכל פסיק ונקודה עוברים את הקו. ביום חמישי האחרון, בגיל 88, הקו נותק, אך המילים שהשאיר אחריו נשמעות היום צלולות מתמיד.

כשעברתי על ערימות המאמרים שכתב לאורך עשורים, נדהמתי לגלות שגם במרחק השנים התכנים נשארו רלוונטיים. הוא ליווה את המגזר הדתי-לאומי בכל צמתיו, לא כמבקר חיצוני, אלא כבן משפחה כואב ואוהב. כבוגר תנועת בני עקיבא, קומונר ושליח של התנועה באיטליה. כסמנכ"ל בהיכל שלמה וכעיתונאי בעיתון "הצופה". כולם מוסדות מרכזיים של הציונות הדתית.

באחד ממאמריו הישנים הוא כתב על ימי ראשית ההתיישבות, כשהיה שם לצד המנהיגים והחלוצים, אך באותה נשימה לא שכח להפנות את המבט אל החצר האחורית. הוא סיקר את דוחות העוני בחרדה אמיתית. עבורו, ציונות דתית שלא רואה את עניי עירה, שאינה כואבת את הפערים החברתיים, היא ציונות חסרה. "החוסן שלנו אינו נמדד רק בגובה המגדלים או ברוחב הנחלה, אלא ביכולתנו לראות את החלש שבתוכנו".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת תוכן ממומן מרתון ווינר ירושלים ה-15 – הוזנקו מקצי ה-5 ק"מ והקהילות

עוד בהמגזר הדתי לזכרו של סרן דניאל פרץ הי"ד: נחנך "בית דניאל" לחיילים בודדים

הדאגה הזו לפריפריה החברתית התרגמה אצלו גם למחויבות עמוקה לפריפריה הגיאוגרפית. כשאני מביטה היום על יישובי הצפון הנמצאים תחת הפגזות בלתי פוסקות, אני נזכרת בכתיבתו על גבולות המדינה. עבור אבא, הצפון לא היה נקודה רחוקה על המפה. הוא חשש מהזנחה, מחוסר תשומת לב של המרכז לקשיים שבקצוות, והתריע שוב ושוב כי עוצמתה של המדינה נבחנת בביטחון שהיא מעניקה לאזרחיה בגבול. "תושבי קו העימות בצפון זכאים לנהל את חייהם בביטחון כפי שאזרחים אחרים מנהלים את חייהם בכל רחבי הארץ. אין ביטחון מוחלט. אבל מה שחסר לתושבי קריית שמונה היא תחושת ביטחון שהממשלה עושה הכל, אבל הכל, כדי להבטיח את בטחונם ושלומם של התושבים", הוא כתב מתוך הבנה שקריסה של הפריפריה היא קריסה של הבית כולו.

ישנו מרחק של עשרים שנה בין הטקסטים שאבי כתב לבין הקריירה המקצועית שלי, כמומחית בתחום התעסוקה וכמנכ"לית במגזר החברתי. ובכל זאת, כשאני קוראת את דבריו מנקודת מבטי אני מגלה עד כמה התובנות שלו נותרו רלוונטיות. "אבטלה אינה רק מושג כלכלי לגבי אדם שאינו מביא משכורת הביתה, אבטלה אינה רק מושג חברתי שבה המובטל הופך להיות לנטל על החברה, אבטלה היא גם מצב פסיכולוגי שבו חש המובטל כלפי עצמו, זו התחושה הקשה מכולן".

כשאני קוראת היום את מה שכתב לפני עשרים שנה, אני מצטמררת. "החורבן מתחיל בבית", הזהיר באחד מטוריו ב"הצופה", בשיאו של ויכוח פוליטי סוער. "הויכוח האידיאולוגי לגיטימי, אך עלינו להיזהר מהקצנה שתהפוך אותנו זרים זה לזה". המילים הללו, שנכתבו בדם ליבו של עיתונאי שחרד לאחדות העם, נשמעות היום כמו קריאת השכמה לימינו אנו. הוא דגל תמיד בריבוי קולות וביכולת להכיל דעות שונות, אך קו אדום אחד עבר בכתיבתו – הוא לא היה מוכן להשלים עם שיח של שיסוע ופילוג, מגזרי או לאומי. "כוחן של מילים להרע – הרבה התבטאויות בלתי הולמות אנחנו שומעים בתקופה האחרונה, דווקא מפי מנהיגי ציבור. הדברים הללו יוצרים אווירה אלימה שאיש אינו יודע לאיזו מציאות מסוכנת היא עלולה להוביל אותנו" כתב באחד ממאמריו בעיתון.

אבא לא פחד להיות במיעוט. במאמריו, הוא הציב מראה מול ראשי המגזר, הזכיר להם שתפקידנו הוא להוסיף אור ולא להעמיק את השסע. הוא ליווה את תקופת ההתנתקות בכאב עצום, אך גם אז עמד כחומה בצורה נגד סרבנות, מתוך הבנה שהצבא הוא קודש הקודשים של הישראליות. הוא יצא בחריפות נגד תופעות של השתמטות וראה בממלכתיות ובשירות בצה"ל לא רק חובה אזרחית, אלא ערך דתי עליון.

עבורי, אבא היה האיש שבין המילים. זה שראה בניהול "היכל שלמה" שליחות רוחנית, ובכתיבה העיתונאית שליחות לאומית. הוא סיים את דרכו כפי שחי – בצניעות, ביושרה ובעיניים פקוחות למציאות.

יהי זכרו ברוך.