"הקש בגשר"

הנושא שאתם הולכים לקרוא עליו, דחוף יותר ממשפט נתניהו וגיוס החרדים, וחשוב יותר מכינוס ועדת חקירה. יש לשמר לאורך זמן רצועת ביטחון בדרום לבנון, בלי אזרחים. כך נרחיק את הירי מקריית שמונה ונשמור על חיי לוחמי צה"ל.

שר הביטחון הבטיח להשמיד גשרים – והלבנונים חצו את הליטני מצפון לדרום בכל זאת, זעקו כותרות השבוע. שום גבול טבעי אינו מגביל ב־100 אחוז (הרי חניבעל חצה את האלפים עוד בימי הביניים…), אבל הראש היהודי חייב לחשוב איך לשפר את ההתחלה המבורכת של פיצוץ גשרי הליטני – שהקשה על האוכלוסייה האזרחית לזרום מצפון לדרום.

במיוחד ראוי שהגורמים ההנדסיים בצה"ל יבדקו מדוע "שעות בודדות של עבודה הספיקו כדי לשקם את אחד הגשרים באל־קאסמיה". עוד נקודה חשובה: מדוע לא בוצע – מיד כשהחל תיקון גשר אל־קאסמיה – מבצע 'הקש בגשר' (בדומה ל'הקש בגג'). כך היינו רומזים למי שמנסה לחלחל חזרה דרומית לליטני – וגם למי שמתקן להם את הגשרים – שהם מסכנים את חייהם.

עוד נקודה לבדיקה: האם גם משאיות כבדות (המיועדות לבנייה מחדש לאחר הזרבוב), כגון מערבלי בטון, חצו באל־קאסמיה? הרי חסימת המעבר מצפון לדרום מעניקה שני יתרונות צבאיים: הרחקת האוכלוסייה ומניעת בנייה מחדש, היות שלצד המגן תמיד יש יתרון גדול בלוחמה בשטח בנוי. שאלה נוספת שאנשי מדעי ההתנהגות בצה"ל יכולים לבדוק היא איך ליצור הבנה מועילה בצד הלבנוני, שעוד סבב משמעו עוד קו כפרים שיימחק ועוד שטח שיאבד להם. לאחר שמבררים כל זאת אפשר לפוצץ את הגשר שוב, תוך תיקון המעוות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת סוזי דים זמן איחוד

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד סוגיה שעלתה בכמה הקשרים מאז טבח שמחת תורה: מהו שיתוף הפעולה המיטבי בין "הירוקים" לחיל האוויר? הרחקת אוכלוסייה מאפשרת למשימות שונות להתבצע מהאוויר במקום על הקרקע, אומנם לאט יותר אבל עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, וכך חוסכים בחיי לוחמים.

לכן הרחקת אוכלוסייה היא מצורכי הלחימה שלנו, אך צורכי הלחימה שלנו אינם ברורים ל־99 אחוזים מן העולם. עשרות אחוזים מאלה נגועים באנטישמיות, אך עשרות אחוזים נוספים לא מבינים את האירוע, ולהם צריך להסביר. הרי בשל בורות זו, טראמפ בולם את ישראל. מן הסתם, הסיבה העיקרית לעובדה שלא התרחש 'הקש בגשר' היא פשוטה: טראמפ לא הרשה.

רובנו לא מגויסים ללחימה, אבל "הכול יוצאין, אפילו כלה מחופתה". לכן מחובתנו כולנו לדברר את צורכי הלחימה. העיתונאים הישראלים צריכים להסביר, ארגוני השמאל הישראליים והמחלקות לפילוסופיה והמשפטנים, כולם צריכים להסביר לעמיתיהם בחו"ל. יש בידיי אוסף אמירות בתחום הפילוסופיה מפי אנשי רוח בחו"ל שבתמימותם לא חושבים נכון. האקדמיה הישראלית למדעים הייתה צריכה לסייע רבות בנושא, וזה כנראה לא קורה.

בקצרה, עלינו להסביר שמי שמאיים על ישראל הקטנה, שואף שישראל תיאלץ להקריב המון חיילים, כדי לזכות בביטחון אל מול המון מתקפות. לכן צמצום מספרם של חללי צה"ל אינו "רק" עניין שבלב. זהו עניין רציונלי־צבאי, שהרי רק קבוצה חלקית, מסורה במיוחד, תתגייס אם לא שומרים מספיק על חיי הלוחמים. ככל שהסיכון ללוחמים גובר, ירבו הציבורים שיהססו להתגייס לקרבי, וזאת תקוותם של אויבי ישראל. עיין ערך הציבור החרדי לדוגמה. לא צריך להחזיק בתארים אקדמיים בפסיכולוגיה, אף שבמקרה יש לי, כדי לנחש שעיקר חששם אינו ההלכה אלא הפחד הכי טבעי מפני המוות.

יש מענה למשוואה זו: איתור "מכפילי כוח", המעניקים יותר ביטחון בפחות אבדות. למשל, הריסה (זרבוב). למשל, שימוש בגבולות טבעיים כמו הליטני, ואגב – יש נהרות נוספים בלבנון. לבסוף, הרחקת אוכלוסייה – לא לכמה חודשים אלא לקדנציה או שתיים (שתי מערכות בחירות) לפחות – היא בוודאי מכפיל כוח, שהרי אם מזיזים את השחת (האוכלוסייה), קל יותר לחשוף את המחט, כלומר את המחבלים שאוהבים להסתתר בערמת השחת. בנוסף לכך, כשאין אוכלוסייה, אין צורך להעביר ל"אוכלוסייה" (כלומר למחבלים) סיוע.

כולנו צריכים לעמוד על כך שצה"ל יחזיק שטח נטול אוכלוסייה, ללא בנייה, עד הליטני לפחות. אחרת, ה"פתרון" הביטחוני שלנו יתאדה, מרגע שמשפחות המחבלים יבנו מחדש את מה שזורבב. פתרון זמני שכזה פירושו חללים נוספים. ההכרעה בין פתרון ביטחוני נחות וקצר טווח, לפתרון איכותי וארוך טווח, תלויה בחברה הישראלית ובמוסדותיה. אין אדם ללא השפעה, וכולנו יכולים להשפיע לטובה. עשו זאת וזכרו, אינכם עובדים לבד.

הכותבת היא דוברת ארגון 'מטות ערים' המפיק דוח השוואתי על אודות הישגי חברי הכנסת לאורך הקדנציה