"יהודה עוזר לנו מלמעלה"

שבת פרשת ויקרא בחוות 'שובה ישראל' הסמוכה לחומש הייתה שגרתית למדי. דניאל שרמן, תושב החווה שמתגורר בה עם רעייתו מלכות ובתם הקטנה, יצא כמדי יום לסיור ביטחוני רכוב במרחבים הסובבים את החווה. אליו הצטרפו אחיו יהודה ובחור נוסף בשם אייל. המסלול עבר באחד ממיזמי התשתית הגדולים של הרשות הפלשתינית באזור – חלק מתוכנית פיאד שנועדה להשתלט על אדמות הלאום. הם כבר היו בדרכם חזרה לחווה, מרחק קצר מסעודת שבת, כשהשגרה התנפצה ברעש וגלגלה אותם לתוך התהום.

"אנחנו עושים את הסיורים האלה כל הזמן", מספר דניאל שרמן בריאיון מיוחד ל'בשבע' כשהוא משתקם מפציעתו הקשה בבית הוריו באלון מורה. "יש סיורים קרובים ויש רחוקים. זה חלק מהתפיסה הביטחונית שלנו – להפגין נוכחות. באותו יום המסלול היה אקראי לחלוטין, בדיוק כדי למנוע מארבים", הוא מדגיש. "זו הייתה הפעם השנייה בלבד שנסעתי שם, אבל המחבל זיהה את ההזדמנות".

הפיגוע התרחש בירידה ארוכה ומפותלת. "המחבל הגיע מלמטה, מולנו, וחיכה בצד הכביש. ברגע שעברנו אותו, הוא ביצע פניית פרסה מהירה והתחיל לדלוק אחרינו. כשנכנסנו לעיקול מעל צוק, הוא פשוט האיץ ונכנס בנו בעוצמה כדי להעיף אותנו לתהום. ראינו אותו מגביר את הקצב. אפילו אמרתי בצחוק ליהודה ולאייל: 'זה יכול להיות מלחיץ אם הוא ייכנס בנו'. שניות אחרי זה, המציאות הכתה בנו".

הריינג'ר של השלושה ספג מכה אנושה. יהודה הועף מהכלי מיד. דניאל עוד ניסה לייצב את הרכב, אך לאחר סיבוב של 180 מעלות, גם הוא הועף באוויר. הטנדר של המחבל, שאיבד שליטה מעוצמת הפגיעה המכוונת, הידרדר גם הוא מהצוק. אייל, הבחור השלישי, נותר ברכב ולא נפצע. דניאל, לעומתו, מצא את עצמו מוטל על הקרקע, גופו חבול ורועד. "ניסיתי לקום ולא הצלחתי. הכאב היה משתק. הרמתי את הראש וראיתי את יהודה שני מטרים לידי. הוא לא הגיב. זחלתי אליו, ראיתי שהוא מקיא דם. פתחתי לו נתיב אוויר וניסיתי להוציא לו הפרשות מהפה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

עוד מאת יוסף ארנפלד התוכנית לחיסול מדינת היהודים

אלא שהדרמה רק החלה. מהכפר הסמוך החלו לעלות עשרות פורעים ערבים. "הם התחילו לצעוק, לקלל ולזרוק עלינו אבנים. זה היה לינץ' לכל דבר. עמד מולי ערבי עם סלע ענק בשתי ידיים מעל הראש. הייתי חמוש, אבל מהמכה הנשק פשוט נשבר לשניים. לא היה לי איך להגן עלינו". ברגע של תושייה, מתוך ערפל הכאב, שרמן הבין שהוא חייב להרתיע אותם. "צעקתי להם בערבית: 'הוא מת!' והצבעתי על יהודה. הם נבהלו. המבוגרים שבהם התחילו להרגיע את הצעירים וזריקות האבנים הפסיקו, למרות שהדחיפות והצעקות נמשכו. בתמונות מהאירוע רואים אותי, פצוע ומרוסק, עוצר ערבים בידיים שלי כדי שלא יתקרבו ליהודה".

החיפוש אחר הטלפונים הפך למשימה בלתי אפשרית. המכשירים הועפו מהרכב בזמן ההתהפכות. בצעד כמעט בלתי נתפס, דניאל טיפס בחזרה בטרסות התלולות אל הריינג'ר כדי למצוא דרך להזעיק עזרה. "בדיעבד זה נס מטורף", הוא משחזר, "בבית החולים גילו שיש לי חוליות שבורות. בכל צעד שם חוט השדרה שלי היה יכול להיקרע. החלקתי פעמיים בירידה, הערבים אפילו צילמו סרטון דאחקה על הנפילות שלי, בלי לדעת שבכל רגע כזה יכולתי להישאר משותק לכל החיים".

בסופו של דבר, דניאל הצליח לשכנע את אחד הערבים לתת לו טלפון. "הידיים רעדו, הראש לא היה מחובר. לקח לי ארבע פעמים להקיש נכון את המספר של אבא שלי. אמרתי לו: 'עשינו סיור, נכנסו בנו, יהודה פצוע קשה. תקפיץ מסוק". כאן עוצר דניאל ומבקש להבהיר נקודה כואבת: "בכלי התקשורת הראו כאילו הסהר האדום טיפל ביהודה. זה שקר. הם הגיעו, צילמו את עצמם עושים כאילו – גזרו לו קצת את החולצה, שמו מד סטורציה וזהו. הם לא נקפו אצבע באמת עד שהגיעו כוחות החילוץ שלנו". רק כשיונתן כץ, רבש"ץ חומש, הגיע למקום ברכבו של דניאל, החל הפינוי האמיתי. יונתן עלה לאמבולנס הסהר האדום עם נשקו ודרש מהם לנסוע במהירות לחבירה עם כוחות צה"ל בשבי שומרון. כשהגיעו לבית החולים נקבע מותו של יהודה, שנפצע אנוש בפיגוע. דניאל הוגדר פצוע קשה ונכנס מיד לאשפוז.

בעוד בני משפחתו יושבים שבעה על יהודה הי"ד, דניאל החלים מפציעתו בבית החולים. "כל השבעה הייתי מאושפז, עם חוליות שבורות בצוואר ובגב, שבעה זיזים שבורים בעמוד השדרה וטחול פגוע. שחררו אותי וחזרתי אחרי יום כי הטחול התפרץ שוב. עברתי כמה ניתוחים בגלל זיהומים, את כל פסח עברתי במחלקה". למרות הכאב הפיזי וכאב האובדן על אחיו, לדניאל אין ספק שברגע שיסתיים השיקום, הוא חוזר לחוות 'שובה ישראל'. "בטח! אני מחכה ומשתוקק לחזור", הוא מצהיר בנחישות.

"צריך לאתגר את המדינה"

דניאל שרמן (25) הוא בנם הבכור של יהושע וסימה שרמן. הוא נולד וגדל באלון מורה, הבכור משבעה אחים. "שבעה אחים, היינו", הוא נאנח לרגע, והוריו שיושבים לצידו מתקנים בעדינות: "עדיין שבעה". הדיוק הזה, ששומר על הנוכחות של יהודה הי"ד בתוך המשפחה, מלווה את כל מהלך הריאיון.

המסלול של דניאל היה ברור לו מהרגע הראשון. אחרי הלימודים בישיבת 'נחלת ישראל' במגדל העמק, המעבר לישיבת חומש היה כמעט מתבקש. "תמיד צחקו עליי שזה הכיוון שלי", הוא מחייך. "כשבדקתי ישיבות, בכל מקום שהגעתי אליו אמרו לי: 'עזוב, אתה הרי תלך לחומש'. וזה מה שהיה".

שרמן הגיע לחומש בתקופה מאתגרת, בדיוק כשהבחורים החלו לעלות לגור בו באופן קבוע. עד אז, הישיבה הייתה מתנהלת במתכונת של לימוד בחומש ושינה בפנימיות בשבי שומרון. "הגעתי לשיעור א' בדיוק כשהתחילו לישון למעלה על ההר באופן קבוע. אלו היו שנתיים וחצי של פשיטות, פינויים ומרדפים. תקופה שבה המערכת למדה להתרגל לזה שיש תלמידים שנמצאים בחומש כל הזמן".

למרות הטוטליות של הלימודים והמגורים בישיבת חומש, לדניאל היה ברור שהוא מתגייס לצה"ל. הוא בחר במסלול של 'נצח יהודה' – שנתיים שירות קרבי, ואז חזרה לספסל הלימודים בישיבה. בזמן שהיה בטירונות, אירע הרצח הנורא של תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן הי"ד. "לא הייתי בחומש כשזה קרה כי הייתי בצבא, אבל גם כחייל, הבית שלי היה בחומש. לא הייתי חוזר בשבתות לאלון מורה אלא לישיבה. חייתי את כל המחסומים והבלגן שאחרי הרצח מבפנים".

הקונפליקט שרבים רואים בין השירות בצבא ובין המאבק מול מערכת הביטחון על ההתיישבות, לא הטריד אותו מעולם. "לי זה אף פעם לא היה קונפליקט", הוא אומר בפשטות. "מצד אחד יש מערכת שצריך להיות חלק ממנה ולשרת בצבא, ומצד שני צריך לאתגר את המדינה ולקחת אותה למקומות הנכונים. הצבא זה אנחנו, זה העם שלנו, המדינה זה אנחנו, אלו האחים שלנו. לפעמים נותנים להם משימות לא טובות, אבל זה מסתדר לי מעולה יחד".

כשסיים את השירות הצבאי, חזר דניאל לישיבה בחומש, היישר לתפקיד הרבש"ץ. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת חרבות ברזל. "בגלל התפקיד לא יצאתי למילואים בתחילת המלחמה, נשארתי להגן על המקום". לפני כשנתיים הוא התחתן עם מלכות גלברד, בת אלון מורה אף היא. הזוג הצעיר קבע את ביתו בשבי שומרון, יחד עם שאר משפחות האברכים של ישיבת חומש. "ברגע שהתחתנתי ועברתי לשבי שומרון, היה ברור שצריך למנות רבש"ץ אחר שגר פיזית בתוך חומש, כדי שזה יהיה רלוונטי".

ארבעה חודשים בלבד אחרי החתונה, דניאל נקרא לדגל. לא היה מדובר במילואים רגילים. הסמח"ט שלו מהסדיר, שהכיר אותו מהתקופה בנצח יהודה, ידע למי להתקשר כשהיה צריך להקים כוח של מפעילי D9 מאפס. "הוא התקשר אליי ואמר שצריכים מפעילים. אמרתי לו: 'אני בא, נביא אנשים ונכשיר אותם עם האמצעים שיש'. הבאנו חבר'ה עם מוטיבציה גבוהה ללא קשר לתחום הצמ"ה, עשינו להם הכשרה בלי קורס צבאי רשמי, לימדנו את עצמנו – בערך עשרים חבר'ה. ככה מצאנו את עצמנו עם חטיבת הנח"ל ברפיח במשך חצי שנה. לאחר מכן הוצאנו את החבר'ה להסמכה צבאית והמשכנו להילחם עם חטיבת הנח"ל בסבבי מילואים. זכינו אפילו להוביל את הכניסה של חטיבת הנח"ל במבצע מרכבות גדעון".

ההחלטה לצאת למילואים בעיצומה של השנה הראשונה לנישואים לא הייתה פשוטה. דניאל התייעץ עם הרב אליקים לבנון, והרב אמר לו שאם אשתו מלכות מסכימה – שייצא, כי הצבא זקוק לו. וכך, בזמן שהוא נלחם בעזה, בראשו כבר התבשל החלום הבא. "החלומות על החווה לא נולדו פתאום. כבר בשיעור ב' הייתי מסתובב בחוות אחרות, עוזר לחברים בבין הזמנים. הייתי מחובר למפעל הזה של החוות בכל נימי נפשי".

החלום קיבל צורה סביב גבעה 690 ורכס אבו־יזיד הסמוך. "זה היה המוטו: חולמים, ובסוף זה קורה. עוד כשהייתי רווק ושימשתי כרבש"ץ של חומש, הקמנו אוהל ב־690. גרנו שם חודשיים, בחורים מהישיבה, והיו לנו לא מעט פינויים. בשלב מסוים ביקשו שנרד כדי לא להפריע להסדרה של חומש, אז ירדנו – אבל לא עזבנו באמת".

דניאל וחבריו החליטו לתקוע יתד במקום. הם קבעו סדרי לימוד יומיומיים על ההר. "היינו יושבים שם ולומדים – סדר בוקר, צהריים וערב. זו הייתה השלוחה שלנו באבו־יזיד. מהמקום הזה התחלנו להסתכל על ההר השכן, ונדלקו הניצוצות הראשונים. הבנו שזה באמת לא בשמיים". בזמן שדניאל היה עמוק בתוך עזה, חבריו לא קפאו על השמרים. נפתלי כצמן, חבר ושותף לדרך, לקח יוזמה ופרץ שביל אל ראש ההר בעזרת מחפרון בלילות. "זה היה מבצע מעניין, המחפרון אפילו התהפך לנו פעם אחת בדרך, אבל בסוף השביל נפרץ. הוא היה קשה, כזה שרק טנדרים גבוהים יכולים לעלות בו, אבל זה הספיק".

במשך כמעט שנה דניאל והאברכים היו עולים להר בכל יום, בכל מזג אוויר. "למדנו שם אפילו כשירד עלינו שלג. פתחנו צילייה מהטנדר, ישבנו ולמדנו. ככה, מתוך הלימוד והנוכחות היומיומית, התחלנו להסתובב יותר במרחב, להרחיק עדרי צאן של ערבים מהאזור ולהתחיל באמת לשמור על השטח. זה היה הבסיס למה שהפך אחר כך לחוות 'שובה ישראל'".

לא עוצר גם באשפוז

החווה שהקים שרמן יחד עם משפחת אליהו באבו־יזיד היא לא עוד מאחז שנועד ליצור רצף יהודי בין שני יישובים קיימים. מדובר בסיפור אחר לגמרי: פתיחת מרחב חדש לחלוטין שיהודים לא דרכו בו מאות ואולי אלפי שנים. "זה מקום שהיה נטוש לגמרי, חוץ מחבורת ה'חרגבים' (קבוצת מטיילים ביהודה ושומרון – י"א) שקפצו לבקר שם", מחייך דניאל. "כשחזרתי מהמילואים אמרתי: יאללה, מעלים נקודה. אבל לקח זמן עד שזה קרה".

התכנון המקורי היה לעלות עם שתי משפחות וכמה בחורים בחודש תמוז בשנה שעברה. אבל לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות. "בערב לפני העלייה, אשתי, שהייתה בהיריון, הלכה לביקורת שגרתית. הרופא אמר לה 'את לא חוזרת הביתה, את בשמירת היריון'. זה שם לנו אמברקס רציני". לבסוף הוחלט שהמשפחה השנייה תעלה לבד, ודניאל יגיע לחווה בכל בוקר ויחזור בלילה לשמור על אשתו. רק כשהתינוקת נולדה והייתה בת חודש, בעיצומה של סופה חורפית במיוחד, עברה משפחת שרמן לגור בחווה באופן קבוע. "מאז הכול היסטוריה".

מהיום הראשון לעלייה, היה שם גם יהודה הי"ד. "הוא בא לעזור לנו להקים את המקום ביום הראשון, ופשוט לא ירד מההר מאז. הוא נשאר איתנו שם, חלק בלתי נפרד מהיומיום של החווה". כשהשניים עמדו על פסגת ההר, הם הבינו מהר מאוד שהם במרוץ נגד הזמן. "אין ואקום בשטח. או שהם שם, או שאנחנו. מהחווה אפשר לראות את הפרויקט המטורף שהרשות הפלשתינית מריצה – אלפי קילומטרים של תשתיות, כבישי אספלט, קווי מים וחשמל שמחכים רק לבנייה של בתים. הם בונים שם מדינה פלשתינית דה־פקטו, רצף טריטוריאלי עצום בשטח A, אזור שהוא פי שניים בגודלו מרצועת עזה – 900 אלף דונם של מקשה אחת".

חוות 'שובה ישראל' יושבת על קצה גבול שטח C, משקיפה על המורדות שהם כבר שטח A. הנוכחות של תושבי החווה היא הדבר היחיד שמונע את בליעת השטח בידי הפלשתינים. בתחילת הדרך, החיים בחווה היו מאבק יומיומי בתנאי השטח. "קנינו רכב 4×4 כי רק איתו היה אפשר להגיע בכלל. כל השנה האחרונה הייתה בתוך הבוץ והגשם". אבל אז הגיעה ההפתעה מכיוון לא צפוי – המפות הרשמיות. כשהשר בצלאל סמוטריץ' הכריז על הסדרת היישוב חומש ועל הגדרת צו השיפוט שלו, המתכננים הסתכלו על השטח וגילו תגלית מדהימה. בחומש עצמו יש כ־300 דונם של אדמות מדינה, אבל באזור שבו שוכנת החווה התגלו עוד כ־1,000 דונם של אדמות מדינה בטאבו.

"אפילו אנחנו לא ידענו כמה זה גדול", מודה שרמן. "ידענו שיש שם אדמות מדינה, אבל לא קלטנו איזה נכס אסטרטגי נכנס כאן לצו השיפוט של חומש בזכות העובדה שהתעקשנו לשבת דווקא שם. פתאום קלטו שהיישוב האמיתי צריך להיות איפה שאנחנו נמצאים. זו זכות גדולה שזכינו בה באגביות, פשוט כי היינו שם בשטח עשרה חודשים".

השיח על חלוקת השטח ל־A, B ו־C, שמעסיק כל כך הרבה פוליטיקאים ואנשי ביטחון, לא באמת מדבר אל דניאל. מבחינתו, צפון השומרון הוא מקשה אחת של קדושה. "אבא שלי תמיד אומר שלא למדנו לימודי ליבה, אנחנו לא יודעים מה זה A, B, C", הוא מחייך, "ארץ ישראל היא אחת. ברור שבירושלים יש קדושה מיוחדת, אבל גם כאן הקדושה היא אותה קדושה. המסר שלנו הוא פשוט: צריך לחזור לכל האזור הזה". אביו, יהושע, מספר שזה בדיוק מה שהפריע ליהודה הי"ד. "זה שיגע אותו שיש קווים מדומים – פה אדמות מדינה, פה שטח מרעה, פה פוליגונים. הוא אמר כל הזמן שהכול שלנו. ארץ ישראל היא לא שרטוט על מפה".

הנחישות הזאת לא נעלמה גם ברגעים הקשים ביותר. יהושע משחזר את מוצאי השבת ההיא, שבת פרשת ויקרא. "יהודה שכב בחדר אחד ללא רוח חיים, ודניאל, מהמיטה שלו בבדיקות, אמר לי: 'אבא, אנחנו חייבים להמשיך. תביא לי טלפון, אני צריך לסמן איפה מעלים נקודות התיישבות חדשות, הגיע הזמן למחוק את הקווים של שטחי A, B ו־C'. זה הראש שלהם – כל הזמן קדימה. גם עכשיו, כששואלים את דניאל מה שלומו ורואים שקשה לו, ברגע שמתחילים לדבר על המשימות בצפון השומרון – פתאום נדלק לו אור בעיניים. זה מה שנותן לו, ולנו כמשפחה, את הכוחות".

החזון של דניאל ויהודה הוא לא רק דיבורים בעלמא. דניאל הוביל פרויקט טכנולוגי מרשים של צילום השטח, הדמיות, מצגות ומציאות מדומה ברמה הגבוהה ביותר, כדי להמחיש לשרי הממשלה ולבכירי הצבא את החשיבות האסטרטגית של המרחב. "הראינו את זה לאנשים הכי בכירים במערכת ובדרג המדיני", מספר יהושע. "דניאל דחף לזה בכל הכוח. הטיעון הביטחוני הוא התירוץ, אבל מבחינתנו המניע הוא האמונה בארץ ישראל השלמה לכתחילה".

גם בימי השבעה, כשהכאב היה טרי וצורב, דניאל לא הניח לטלפון. בין ניחום למשנהו, הוא המשיך לנהל ישיבות אסטרטגיות בשעות הקטנות של הלילה, בונה תוכנית למהלך ציבורי רחב שיסחף את הממשלה, הכנסת וראשי המועצות. "השאיפה היא למחוק את חרפת אוסלו ולהתיישב בכל המרחבים הפתוחים", אומר אביו.

מאבק על כל דונם

הדרך לשיקום עוד ארוכה, אבל דניאל שרמן כבר מזמן נמצא במקום אחר. הוא ממוקד במטרה, מרגיש את הרוח הגבית מהציבור ומבין שהפיגוע הזה לא היה סוף, אלא תחילתה של מדרגה חדשה. "בהלוויה אמרו שיהודה הוא כמו בושם שנשבר – האור שלו פשוט מתפזר לכל עבר", מתאר יהושע בהתרגשות. "אנחנו מרגישים שהמוות הזה לא היה לשווא. הוא לוקח אותנו לפרוץ קדימה, לעלות קומה באחיזה שלנו בארץ. זה מה שנותן לדניאל ולנו את הכוח להסתכל קדימה. יש לנו עוד המון עבודה".

האובדן של יהודה הי"ד הותיר חלל עצום בחווה, אך דניאל ומשפחתו מסרבים לשקוע בו. "יהודה עוזר לנו מלמעלה עכשיו", אומרת אימו, סימה, ויהושע מהנהן. "יש לנו לוחם מלמעלה, הוא דוחף אותנו". "יהודה היה עוגן חשוב בחווה, הלב של הכול. למרות פער שבע השנים שבינינו, היינו חברים הכי טובים", מוסיף דניאל. יהודה, שהיה רק בן 18 במותו, נודע במסירות הבלתי מתפשרת שלו למפעל החוות עוד כנער. "הוא תמיד שאל: מה החווה צריכה? מה החברים צריכים?" נזכר אביו, יהושע. "היה לו ביטול עצמי מדהים. הלוגו שמוביל אותנו עכשיו זה המוטו שלו: 'ארץ ישראל צריכה אותי'. הוא בקושי הגיע הביתה לשבתות כי הוא הרגיש שצריכים אותו בחווה, שצריך להחליף אנשים בשמירות".

בינתיים, כשהוא בתהליך החלמה, את המושכות בחווה מחזיקים השותף מאיר אליהו ואשתו אוריה, יחד עם קבוצת בחורים שדניאל מכנה "גיבורים ואלופים". הם אלו ששומרים על הגחלת בשיניים עד שדניאל יוכל לחזור לשטח בעצמו. היומיום בחווה הוא לא פיקניק. הוא מורכב מלימוד בוקר, יציאה למרעה בכל מזג אוויר – בחגים, בשבתות, בגשם ובקיץ – ועבודה פיזית מפרכת. "בעיקר מתקנים תקלות כל היום", צוחקת האם. התשתיות בסיסיות ביותר: חשמל סולארי ומים שמובאים בעוקבים משבי שומרון.

דניאל נזכר באחד הלילות החורפיים שבהם נגמרו המים בחווה. "היינו חייבים להעלות מים בשיא הבוץ. נסענו עם סילבראדו ועוקב של שלושה קוב. הדרך הייתה קשה כל כך שמהלחץ פשוט נשבר לנו הדריישאפט של הרכב. אלו הסיפורים של החווה – טרקטור שמת באמצע החריש, חילוצים באמצע הלילה. אבל המטרה היא שנותנת לנו את הכוח להמשיך במערכה על ארץ ישראל". היעד הבא כבר נמצא בתכנון: הרחבת החווה, הקמת בית כנסת והחזרת עוד ועוד דונמים לידיים יהודיות. "מבחינתנו, כל דונם שאנחנו שומרים עליו במרעה הוא חשוב וכל דונם שחוזר לידיים יהודיות הוא התקדמות", מדגיש דניאל.

החלטות הממשלה האחרונות על הסדרת יישובים באזור מעודדות את דניאל, אך הוא רואה בהן רק חלק מתהליך תודעתי עמוק יותר. "לפני שנים, לנסוע בין חומש לשא־נור היה פחד פחדים בשביל רוב האנשים. היום אתה רואה אנשים שנוסעים שם לבד. התודעה בצפון השומרון נפתחת, וזו המשימה שלנו: להחזיר את עם ישראל לכאן. אנחנו על הגל. יש עוד הרבה מה לתקן ולהתקדם, אבל אנחנו חד־משמעית בכיוון הנכון. אחרי הרצח של יהודה, יצאנו בקמפיין לפיתוח והרחבת החווה שברוך ה' זכה להצלחה גדולה. הציבור נתן לנו את הגב, ועכשיו תורנו להמשיך לעבוד ולתת את שלנו. הנוכחות שלנו בחווה והמרעה במרחבים מסביבה הם מה ששומרים על האדמה ועל הקרקע, ואנחנו לא מתכוונים לעצור".