את הטור הזה, כמו כל שאר הכתבות, הטורים, התחקירים והראיונות שלי, אתם קוראים בזכותם של מספר אנשים. אחד החשובים שבהם הוא אבא שלי, יעקב משניות זכרונו לברכה, שנפטר לפני שבוע וחצי.
אבא ז"ל היה אדם מיוחד מאוד והמאות הרבות של המנחמים לאורך ימי השבעה יעידו על כך. אך בשבילי, אבא היה פשוט האדם שנמצא שם תמיד כדי לעזור לי בכל דבר שאצטרך. בין היתר, אבא הוא זה שאחראי להבאתי לעיתון 'בשבע'.
לפני תשע שנים, בטקס פרסים שבו אחי הגדול זכה בפרס על חיבור תורני שכתב, נסעו אבי ואמי לטקס. שם פגשו את העורך הראשי של 'בשבע', עמנואל שילה, שגם בנו זכה בפרס באותו אירוע. אמי הציעה ללכת לדבר עימו, ולשתף אותו שיש להם בן שהוא עיתונאי מתחיל. אבא, בצעד שהיה חריג מאוד לאופיו, לא היסס ופנה אליו. ובזכותו יש לי היום קריירה עיתונאית ואני עוסק במה שאני כל כך אוהב ונהנה לעשות. בלעדיו ובלי אמי לא הייתי כותב היום את השורות הללו.
רק כמה שנים לאחר מכן הבנתי למה כל כך היה חשוב לאבא לפנות בזמנו לעורך שלי. זה לא נבע רק מרצונו שיהיה לי טוב. אלא גם בגלל שהצלחה שלי בתחום הספציפי הזה מילאה אותו בגאווה עצומה. לאחר שהתחלתי לעבוד ב'בשבע', אבי סיפר לי כי הוא עצמו חלם, כשהיה צעיר, לעבוד בתחום העיתונות או בתחום העולמות הפרלמנטרים. הוא סיפר לי שכאשר היה בצומת דרכים ונדרש להחליט מה ללמוד באוניברסיטה, ליבו נמשך יותר ללימודי מדעי מדינה וממשל. אימו, סבתי, שכנעה אותו שיהיה מוטב אם ילך ללמוד מקצוע אחר, יציב יותר, כמו עריכת דין או ראיית חשבון. והיא אכן צדקה. עבור אבא זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל את החלום הפנימי שבער בו הוא לא שכח. ולימים הוא היה מלא גאווה כשראה את בנו מגשים את אותו חלום.
את הסיפור הזה הוא סיפר לי, ורק לי, כל כך הרבה פעמים בשנים שחלפו מאז שהתחלתי לעבוד בבמה חשובה זו. ולאורך השנים הבנתי מדוע הוא מעולם לא סיפר זאת לאף אחד אחר, ומדוע הוא חיכה לוודא קודם כול שאצליח בעולם העיתונות, ורק לאחר מכן החליט לשתף בחלום ילדותו. כי לאבא היה חשוב שכל אחד מאיתנו ימצא את דרכו, ואת מקומו בעולם. ואחרי שכל אחד מאיתנו, אני ואחי, מצאנו את דרכנו, הוא עשה ככל יכולתו לסייע לנו להצליח.
לפני שנתיים ותשעה חודשים אבא שלי חלה במחלה קשה ואני ואחיי זכינו לגמול לו על כל הטוב, התמיכה והעזרה הרבה שהעניק לנו לאורך השנים. מחלתו לא הייתה קלה. יחד עימו עברנו מסע ארוך, מטלטל, שנגמר בכאב עצום. אך היו בו, לאורך הדרך, גם רגעים רבים של שמחה.
זכיתי לגדול לצידו של אבי. זכיתי להתחנך אצלו. זכיתי שהוא ילווה אותי במשך 32 שנות חיי. לצערי, לא אזכה יותר לראותו ממשיך ללוות אותי, אך אני משוכנע כי בדיוק כמו שהוא עשה כל עוד הוא היה חי, כך ימשיך ללוות אותי מהמקום בו הוא נמצא כעת.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
