יכול להיות שבזמן שאתם קוראים את השורות האלה אנחנו שוב תוקפים באיראן, אבל באותה מידה יכול להיות שטראמפ שוב דחה את המלחמה כדי לא לפגוע בעדות נתניהו. בכל מקרה, בדיוק השבוע מלאו 30 יום להפסקת האש, וגם 81 שנה לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. צירוף מקרים מדהים שמלמד המון, אין לי מושג מה.
כזכור, בליל שביעי של פסח פקע האולטימטום שטראמפ הציב לאיראן וכולנו חיכינו שתגיע אשמורת הבוקר והצבא האמריקני ינער את האיראנים במצרי הורמוז כמו, להבדיל, שהקדוש ברוך הוא ניער את חיל פרעה בים סוף. רק במוצאי החג גילינו שבמקום לנער את האיראנים טראמפ ניער אותנו מהחלומות והכריז על הפסקת אש אדירה ונהדרת (הוא לא יודע לנסח משפט שלא מכיל מילים בומבסטיות), ומאז כולנו מגרדים את הראש במבוכה ומנסים להבין לאן כל זה הולך.
כי מצד אחד, האמריקנים ממשיכים להזרים לאזור כמויות פנטסטיות של נושאות מטוסים ופצצות חכמות שעושות לשמאלנים גירודים בכל הגוף. מצד שני, הפרשנים מסבירים שלטראמפ כבר אין זמן כי בשבוע הבא הוא נוסע לסין, אחר כך הוא מארח את אליפות העולם בכדורגל, ב־14 ביוני הוא חוגג יום הולדת 80, ב־4 ביולי ארצות הברית חוגגת 250, באוגוסט כולם בחופש, בספטמבר חגים, באוקטובר בחירות בישראל ובנובמבר בחירות אמצע באמריקה. עכשיו לך תנסה להכניס מלחמה בלו"ז הצפוף הזה.
וממילא חיל האוויר שלנו לא פנוי לחזור לתקוף, כי הוא היה עסוק השבוע בטיסות אימון לקראת טקס חילופי מפקדי החיל. עניין של סדר עדיפויות. בינתיים משמרות המהפכה שולטות באיראן, חיזבאללה מתאושש בלבנון וחמאס מתעצם בעזה. כמעט שלוש שנים אנחנו קופצים מזירה לזירה, מתחילים עבודה ולא מסיימים, ואף אחד לא מצליח להבין מה המטרה, מה התוכנית ולמה אנחנו תמיד עוצרים באמצע.
אולי יעניין אתכם
חוץ ממני. כי אני כבר הבנתי שההתמודדות הישראלית עם הבלגן במזרח התיכון היא העתק מדויק, כמעט אחד לאחד, של מה שקורה אצלי בבית.
שקט ייענה בשקט
אחת לכמה חודשים, שלוש פעמים ביום אם להיות מדויקים, אשתי פונה אליי באקראי ומתריעה שהבלגן בבית עולה על גדותיו והגיע הזמן לנקוט צעדים.
"טוב", אני נוטה להסכים, "מה אני אמור לעשות עם זה?"
"קודם כול", היא אומרת, "להפסיק לבלגן. ומעבר לזה, לא יזיק להתלבש קצת על הבית".
בשלב הזה אני מביט סביבי ורואה את ערמות הבגדים המפוזרים בכל מקום, הצעצועים שנשארו על השטיח מאז שהנכדים היו פה בשבת והנעל שלי שמונחת באדישות מתחת לספה. או עליה. אילו הייתי יודע איך היא הגיעה לשם אולי היה לי קצה חוט איפה לחפש את הנעל השנייה. בינתיים אין טעם לסדר רק נעל אחת, את הצעצועים חבל לטרוח לאסוף כי בעוד כמה ימים שוב תהיה שבת, ולגבי הבגדים אין מה לעשות כי סל הכביסה עולה על גדותיו מאז שהמכונה התחילה לסחוט אותי, זאת אומרת הפסיקה לסחוט, והבטחתי להזמין טכנאי אבל לא היה לי זמן לעשות את זה. הרי אילו היה לי זמן, הייתי מסדר את הבית. זאת אומרת לא הייתי עושה את זה, כי מול הבלגן צריך להתמסר, להתגייס, להילחם נגדו בכל הכוח ואנחנו הרי יודעים שזה רק ידליק יותר את האזור הנפיץ גם ככה. אשתי טוענת שלהפך, אם נתעלם מהבלגן בסוף הוא יתפוצץ עלינו, אבל אני גורס ששקט ייענה בשקט, אז למה לעשות בלגן מהבלגן.
התזה שלי מוכיחה את עצמה, עד שיום אחד (לאו דווקא, לפעמים זה קורה בלילה) אני פותח את הארון בחדר וכל התכולה נופלת עליי. אשתי אומרת שזה בגלל שאני דוחס לשם יותר מדי דברים, אבל אני יודע שהארון פשוט שונא אותי. וצריך להחליט – או שמשאירים בגדים מפוזרים ברחבי הבית, או שדוחסים אותם בכוח לארון, סוגרים את הדלת בכוח ומפסיקים לנשום. אי אפשר גם וגם.
הבעיה היא שהדלת, כאמור, נפתחת. או שהארון קורס. וזה תמיד קורה בזמנים הכי לא מתאימים בגלל שהארון, כזכור, שונא אותי. עכשיו לא רק שאי אפשר יותר להתעלם מהבלגן, כבר אין ארון שאפשר לדחוף אליו בחזרה את הבגדים, המצעים, העיתונים שרציתי לקרוא ולא הספקתי, השש־בש, הגיטרה, החפצים הקטנים האלה שאני מלקט מרחבי הבית ודוחף לארון כי אין לי מושג איפה לשים אותם, והפיל. לא יודע מה הוא עושה שם.
סוד האורניום המאושר
עכשיו כבר אין ברירה, צריך להתמקד במשימה ולגמור אותה. רק שבינתיים מתחילה הרעשה כבדה באגף הצפוני של הבית, ליד המרפסת. יש שם מדפים תלויים שהילדים כבר מזמן הזהירו שהם עמוסים מדי, ודווקא בגלל זה לא נגעתי בהם כי אני חסיד של השיטה הצבאית הגורסת שמה שלא יודעים לא כואב, ומה שלא נוגעים כואב רק למשמרת הבאה. חוץ מזה שכדי לגשת אל המדפים הייתי צריך לפנות את ערמות הדליים, המברשות, הדיקטים, המרצפות השבורות וכל הדברים האלה שבמשך שנים זרקתי שם כי מי יודע מתי נצטרך אותם.
"הפתרון", אני אומר לבני הבית, "טמון בשטיח הפרסי". פעם היינו ביחסים די טובים, אנחנו והשטיח, אבל לפני די הרבה שנים הוא התהפך עלינו, התחיל למשוך אליו אבק וקרציות ומאז הוא מגולגל בקצה הבית ותופס המון מקום. לדעתי הוא גם מסית את הארון והמדפים נגדנו, אם רק נצליח להיפטר ממנו זה יפתור הרבה בעיות.
"שנים אתה מבטיח לטפל בו", מדרבנת אשתי, "קדימה, זה עכשיו או לעולם לא".
"כרגע אין לי אפשרות", אני אומר לה, "אבל לפני פסח נשתלט על כל הגזרות. עוד תראי, יהיה פה ניצחון מוחלט".
כבר לפני פורים, כדי לבלבל את האויב, אני מתנפל על הפרסי בשאגת ארי. זה באמת משפר קצת את המצב, מצד שני ככל שאני מסדר יותר אני מגלה את עומק הבלגן. וצריך מדי פעם לאכול, לנוח, לברוח מהבית כדי להתחמק מהעבודה. מה עוד שהבלגן בגזרה הצפונית כבר חוסם את האמבטיה וצריך להפנות אליו כוחות, מזימה של השטיח כדי להוריד ממנו לחץ. בכל מקרה הוא מוחלש ומורתע, לא אסון גדול אם יישאר לו קצת אורניום. איך אומרים? אין איראנים רעים, יש אורניום שרע לו. מה כבר יכול לקרות אם האורניום יהיה מאושר?
וצריך גם לטפל במרכז הבית (פעם הכנסנו לשם את הרשות הפלשתינית ומאז צריך להשליט שם סדר בכל פעם מחדש), לעשות סדר בפזורה בדרום (כל אחד מפזר שם את הבלגן שלו, חייבים משילות) ולשמור על ערנות מול השכנים שמסתכלים עלינו בעין עקומה. הם כבר עשו לנו בלגן לא פעם.
אז לכל מי שתוהה למה אנחנו לא משלימים אף משימה, זו הסיבה. קודם מזניחים, אחר כך נלחצים, קופצים מגזרה לגזרה, מעזה לאיראן, מבלגן לבלגן, לוקחים פסק זמן, חוזרים ללחימה ומחכים שמישהו יעצור אותנו. גם אני כל החיים נמצא איפה שהוא בין תיקון הארון לשיקום הסלון, מסדר רבע שעה ואז נוטש באיזו אמתלה. כשאחזור תראו איך אני נכנס לעניינים בכל הכוח. זאת אומרת מחר. לפני פסח. מתישהו נחסל את הבלגן. או שנטיל עליו מצור.
לתגובות:
