מהי משמעותה של ברית המשרתים? ובכן, כל מי שמשרת בצבא ומגן על קיומה של המדינה כלול בה. זה המיתוס המכונן וזה גם האתוס, המטרה והתכלית העיקרית. אבל מה המיתוס והאתוס של המדינה עצמה?
גם אם הדתיים שדוגלים בברית הזאת יצהירו כל העת כי הם בעד מדינה יהודית ובעד השילוב של תורה וצבא, הרי חבריהם ל"ברית", שחלקם ממש אנטי־דתיים, לא ייתנו לזהות היהודית ולערכיה המעשיים להיות חלק מסדר היום הלאומי. אלא אם כן מחשיבים את מושגי "היהדות שלי" המצוטטים בפי ראשי המפלגות הללו, שאינם אלא משפטי אווירה וקישוט.
הזהות היהודית־לאומית הופכת לא רלוונטית לחיים הציבוריים והלאומיים, ונהיית נחלת הפרט בלבד.
חמור מכך. כשעצם קיומה של המדינה וההגנה עליה הופכות לחזות הכול, קוראים לזה פשיזם. וכשהגנת המדינה נסמכת על "מקורות ביהדות", זהו פשיזם דתי, שמסוכן הרבה יותר.
אולי יעניין אתכם
והנה אחד היישומים של התפיסה הזאת, שפורסם לאחרונה: חבר בבית דין לגיור לא דרש מהמתגייר קבלת מצוות, מכיוון שהוא משרת בצבא ביחידה קרבית ומוסר את הנפש למען עם ישראל. לפי הקריטריון הזה – הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים יהפכו ליהודים מחמת שירותם הצבאי. אבל יהודים מבטן ומלידה שומרי תורה ומצוותיה – אולי כבר לא יהיו זכאים לשם יהודי…
כעת יהיה מי שיצטט – בתלישת המקור מהקשרו ובחוסר הבנה – את דברי הרב קוק על אודות מדינת ישראל כערך העליון שלנו, כשבדבריו מפורש שמדובר במדינה המתנהלת לאורה של תורה ויונקת מערכי הקודש ללא סייג. בנוסף לכך מתעלמים ממשפטים אחרים שלו, על הלאומיות המנותקת מהדת שעלולה "להזדהם בזוהמא רבה, שתחתיה הרבה רוחות רעים גנוזים" (אורות התחיה כ"ב).
כשהמדינה תהפוך לערך עליון, וצבאה יהפוך לכלי ביצוע לעוולות מוסריות ודתיות, לא תהיה לה עוד זכות קיום מוסרית, רוחנית ומעשית, והיא תביא על עצמה את כיליונה חלילה. עלינו להתנגד בכל המרץ לקמפיין הגדול ורב העוצמה, ולהזהיר מפני ההשלכות הקשות לעתיד המדינה והעם. את חלקן כבר ראינו, כשהצבא החריב יישובים בארץ ישראל, למרות שהתפקיד שלשמו נוצר היה הגנה עליהם.
אמת, מרכיב חשוב בתחייתנו הלאומית היה ועודנו הצבא. זה הסמל של היהודי שכבר אינו בגלות. גוו לא כפוף, פניו אינן צמוקות ועצובות, החייל הגאה והאמיץ שרובה משתלשל לו מכתפו כבר לא יובל כצאן לטבח. הציונות החילונית הפכה גם את חג החנוכה לחג הצבאיות והגבורה של החייל העברי, המכבי החדש.
ערך עיקרי שעליו מושתת הצבא הוא הנכונות להקרבה עצמית של היחיד למען הכלל. אם מזלזלים בזה לא נוכל לקיים חברה בריאה, ונהפוך לחברה נהנתנית, אגואיסטית ובסופו של דבר גם רעה, כשכל אחד יראה רק את צורכי עצמו ולא זולתו. שלא לדבר על הסכנה הקיומית שנובעת ממצב כזה. אבל הקיום הזה – מה ערכו?
לכאורה אין זו שאלה, שכן לעם היהודי אין אפשרות אחרת לשרוד לבד ממציאות של מדינה שתגן עליו מפני הקמים עליו לכלותו. אך גם בזה אין די, שכן ברצון ההישרדות לבדו אין כדי להפיח רוח במפרשי האומץ וההקרבה. לכן, במאבקו נגד תפיסה כזו – של השיבה לארץ ישראל למטרת "מקלט בטוח" – לא חסך הרב קוק במילים קשות, והגדיר אותה כמי שעלולה להמית עם חי, "וקל וחומר שאינה יכולה להחיות עם מת". מטרתנו כפי שהגדירה התורה היא להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ומתוך כך להיות אור לגויים.
בתחילת המלחמה הייתה שעת רצון גדולה, חרדים רבים היו מוכנים להתגייס רק אם יאפשרו להם לשמור על אורחות חייהם (אגב – מה איתנו, הדתיים־לאומיים? אין לנו אורח חיים הדורש שמירה?). אבל היו מי שלא רצו בכך. שמא אפילו קיוו למשבר שהדבר ייצור, אבל אולי זו כבר קונספירציה מרחיקת לכת…
"מפלגות הברית" המכריזות מלחמה נגד הציבור החרדי, יבצרו אותו בעמדותיו. הוא יכריז על "שעת השמד" ו"מסירות נפש" נוכח גל הגזרות שינחיתו על ראשו. זה בדיוק מה שחלק מ"מפלגות הברית" רוצות. כמה חבל שיש בתוכנו מי שמצטרפים למהלך נורא זה. את השוויון בנטל עוד לא פתרו, וגם לא יפתרו בדרך זו. אבל בדומה ל"הרהורי עבירה קשים מעבירה", הרי שאת הנזק הרוחני־אידאולוגי כבר "הצליחו" לחולל, ואותו יש לתקן מהר ככל האפשר.
יש לנו ויכוח מהותי מאוד עם החרדים, וכאב נורא על שהם לא נושאים במאמץ המלחמתי. אבל כולנו שייכים לבית המדרש ולשרשרת הדורות שומרי התורה ומצוותיה: "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך". הם החברים שלנו, זהו נצח ישראל, הקשר לתורה ומצוותיה, לאמונה ולמסורת, הקושר אותנו בקשר התפילין ובקשרי הציצית.
לסיום אשתמש בפרפרזה על המשפט הידוע, "באהבה נגייס, ובאהבה נתאחד וננצח".
