השבוע שוב מצאתי את עצמי מהרהר בשאלה שמעסיקה את המגזר לפחות פעם בשנה – למה רק אנחנו חוגגים את יום ירושלים. וכשאני אומר "מגזר" אני לא מתכוון לשותפיו הטבעיים של בנט מהמגזר של מנסור עבאס, שמציינים את יום ירושלים אבל יותר בגרסה האיראנית שלו. כלומר לתחושתי הם פחות מתחברים לתפילה בנוסח "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", יותר לג'יהאד בסגנון "מן אל־קודס במהרה כל יהודי יעוף", אבל אולי זו רק התחושה הסובייקטיבית שלי. בכל מקרה לא זכור לי שראיתי את בני המגזר הזה איתנו בריקודגלים, אם כי האמת העגומה היא שגם את המגזרים האחרים מהחברה הישראלית לא ממש רואים שם. בשביל רוב הישראלים יום ירושלים הוא סתם עוד יום, לכל היותר עושים איזה טקס חביב בבית הספר והולכים הביתה להתכונן לאירוויזיון. בגלל זה שקעתי השבוע בהרהורים. וגם בגלל שבאופן כללי אני מהורהר בנפשי.
מכל החגים וימי הזיכרון שלנו יש שניים שלא ממש נתפסו בציבוריות הישראלית, ושניהם קשורים לירושלים. הראשון הוא יום ירושלים, והשני הוא תשעה באב. לגבי תשעה באב אפשר להבין – אף אחד לא אוהב ימים עצובים, בטח לא באמצע הקיץ כשהילדים בחופש והמוח במצב כרוב מאודה. אבל למה הישראלים לא מתחברים ליום ירושלים? האם זה בגלל עומס החגים שמשאיר אותנו בתקופה הזאת קצת קהי חושים? האם בגלל שבכל החגים – פסח, יום העצמאות, ל"ג בעומר ושבועות – יש חופשות מהלימודים, ורק ביום ירושלים לא? האם זה בגלל שהוא יוצא באמצע השבוע אז אין פנאי לחגוג אותו, חוץ מהשנה הנוכחית שהוא יוצא ביום שישי, ואז בוודאי אי אפשר להקדיש לו זמן בגלל ההכנות לשבת?
מבחן השכן
כל פרסומאי מתחיל יודע שכדי לשווק משהו צריך למתג אותו, ליצור לו זהות ואסוציאציה רגשית. ממתקים ממותגים באסוציאציה של עונג. תוספי תזונה באסוציאציה של בריאות. פוליטיקאים משקיעים המון כסף כדי למתג את עצמם בתור המושיעים האולטימטיביים של העם – מה העם, של כל העולם – ורק אחרי הבחירות מתברר הניתוק מהמיתוג, אבל אז זה כבר מאוחר מדי.
אולי יעניין אתכם
גם לחגים יש מיתוג, על פי רוב באמצעות אוכל. בראש השנה תפוח בדבש, בחנוכה סופגניות, בפסח מצות, בשבועות גבינה, ביום העצמאות מנגל, ביום כיפור שום דבר. רק ליום ירושלים אין מאכל ייחודי. ולא, מעורב ירושלמי לא נחשב, זה לא באמת ירושלמי וגם לא ממש אוכל.
לכל עיר בירה יש משהו שמזוהה איתה באופן מיוחד. לרומא יש קולוסיאום, ללונדון ביג בן, לפריז מוסלמים שמשתוללים ברחובות. לירושלים יש כמובן את הר הבית, הכותל, שוק מחנה יהודה וגן חיות אחד, אפילו שניים אם הכנסת במקרה לא בפגרה. וכמו כל עיר תוססת גם לירושלים יש את פורעי החוק שלה, אם זה בצורת הפרות סדר במזרח העיר, שריפת פחים בשכונת מאה שערים או דיונים בבית המשפט העליון.
ירושלים היא עיר של חיבורים: קודש וחול, עבר והווה, מזרח ומערב. זה מרשים, אבל לא מספיק למיתוג שיגרום לישראלי הממוצע לשאול את השכן שלו: "נו, אז איפה אתם ביום ירושלים?". ביום שבו השכן לא ירים גבה בתגובה, אלא יענה אלמנטרית "עדיין לא החלטנו, אנחנו מתלבטים בין יציאה לבמה המרכזית לבין אירוע קטן בבית", נדע שיום ירושלים תפס את מקומו הראוי במשפחת החגים הישראלית, איפה שהוא בין יום העצמאות לחנוכה.
בינתיים היחידים שחוגגים את יום ירושלים הם בנות ובני המגזר (אתם כבר יודעים איזה), קומץ פוליטיקאים שמשתתפים בטקסים הרשמיים, ואמצעי התקשורת, שאומנם נמצאים בתל אביב, אבל עובדים קשה למען מיתוג ירושלים.
עיר נצח בלי עתיד
כל השנה אמצעי התקשורת עוסקים במיתוג בירתנו הנצחית, אבל לקראת יום ירושלים הם מתאמצים במיוחד. זה מתחיל בדרך כלל בסקר הקבוע של המכון הישראלי לדיכאון כללי, או איך שקוראים לו, שמציג נתונים עגומים לגבי מצבה של ירושלים שהיא היום ענייה יותר, חרדית יותר וקנאית יותר ממה שהייתה אך לפני שנה. בעיניים בורקות וקצף על השפתיים מדגישים הכתבים שהעיר מלוכלכת ומפויחת ואף אחד לא רוצה להגיע אליה, ויעידו על כך פקקי הענק המשתרכים עוד מלטרון. התשתיות בעיר ישנות, הבתים מטים לנפול והתחבורה קטסטרופלית מכיוון שלא משקיעים בירושלים, רק כל הזמן משפצים ובונים ועושים חור בראש לתושבים שמתלוננים ללא הרף על השקט הבלתי נסבל בגלל שהעיר פשוט מתה. אם תושבי ירושלים בכל זאת ממקמים את עצמם גבוה במדד האושר, זה רק בגלל הכוונה שלהם לעזוב בקרוב ולעבור לעיר נורמלית. עובדה שבשנה האחרונה נוספו לבירת הנצח של העם היהודי בקושי 20 אלף תושבים חדשים ובסך הכול מתגוררים בה כיום רק קצת יותר ממיליון איש, מה שממצב אותה בבהירות כעיר הגדולה בישראל ומוכיח שאין לה עתיד. או כמו שהכותרות מגדירות אותה: המונית, סואנת, אסונית.
לאחר דברי פרשנות מלומדת על הביביזם הפושה והגעגועים לירושלים של פעם – כשהיא עוד הייתה עיר ספר קטנה ומופגזת ואי אפשר היה להגיע לכותל – עוברים העיתונאים לדווח על מפגן הלאומנות המכונה גם "מצעד הדגלים". לא מדובר במחוות אהבה לירושלים, מסבירות המהדורות לצופים ההמומים, אלא בנערים חמושים בכיפות שמתכננים לבצע את הפשע הנורא בתולדות האנושות: לצעוד אל רחבת הכותל דרך שער שכם, וכל זה בחסות משטרת בן גביר.
בשם האיזון העיתונאי מרואיינים בכתבה תושבים המייצגים את המגוון האנושי של העיר: ערבי מהעיר העתיקה המספר כיצד בשנת חרט"ט מישהו דפק לו על הדלת בפראות באמצע המצעד ועכשיו הוא כבר לא מאמין יותר בשלום; בעל חנות ברחוב יפו שקובל על כך שכל הזמן חוסמים את העיר וזה הורס לו את העסק שכבר לפני עשר שנים הוא השכיר ועבר לשפלה כי חלאס, כמה אפשר; ופעילה חברתית מיוסרת שמקוננת על המצעדים הפרובוקטיביים האלה שמפוררים את המרקם החברתי העדין של ירושלים, ומזמינה את כולם למצעד הגאווה שיתקיים בעיר בעוד שבועיים.
מכאן ואילך האייטמים רודפים זה את זה: ידיעה בלעדית על ערבים שכבר לא מרגישים בבית כשהם נוסעים ברכבת הקלה, ריאיון עם צנחן ממלחמת ששת הימים שגנבו לו את המדינה, כתבת צבע על בעלי מסעדות ברובע המוסלמי שלמרות הכול ממשיכים להכין חומוס בטעם דו־קיום, ואיך לא – כתב אמיץ במיוחד ששם נפשו בכפו, הסתנן ליציע אוהדי בית"ר באצטדיון טדי במשחק נגד באר שבע ושב עם מסקנות נוגות.
כשביום ירושלים עצמו הצופה הממוצע מדליק טלוויזיה ורואה את החדשות המתפרצות מלב הריקודים שלמרות הכול יצאו לדרך, הוא כבר יודע שיום ירושלים נוסד רק כדי להפחיד ערבים שלווים, שהעיר שורצת נערי גבעות שרודפים אחרי נזירות, ושבאופן כללי ירושלים היא עיר אלימה ומסוכסכת שהסיבה היחידה להגיע אליה היא כדי להטיל מצור על בית ראש הממשלה.
מה שמוזר זה שלמרות מאמצי המיתוג, הציבור הרחב לא חוגג את יום ירושלים. מצד שני, אמצעי התקשורת שלנו ממתגים כל השנה את ישראל כמדינה שצריך לסגור אותה ולזרוק את המפתח לים, ולמרות זאת הישראלים עדיין חוגגים את יום העצמאות בשקיקה. אז למה את יום ירושלים חוגגים בעיקר במגזר? לא יודע. כך מגזר עלינו.
לתגובות:
