בשבת אחרי הצהריים נכנסה אלינו הביתה סנונית, עשתה כמה סיבובים בסלון והתיישבה על המזגן לנוח. אנחנו די רגילים שכל מיני ציפורים נוחתות לנו על אדן החלון, עושות עלינו צפייה מודרכת ואמא יונה אומרת לבן שלה: "נו יוני, מתי תפסיק להתנהג כמו בן אדם ותתחיל כבר להיות חיה?". היונים גם נוהגות כל היום לשיר ולהשאיר, כלומר לשיר גורו־גורו ולהשאיר מזכרות שאני מעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור כרגע. הן גם בונות קינים על אדן החלון, לא תמיד אלא רק בעונת הקינון, באביב, בקיץ, בחורף ובסתיו, כי אנחנו אומנם למדנו בגן שקן לציפור בין העצים, אבל בגן של היונים כנראה לא קראו את ביאליק.
ציפור שמתנחלת לנו בתוך הבית, לזה אנחנו פחות רגילים. מה עוד שאחת לכמה דקות הסנונית הגיעה למסקנה שהיא נחה מספיק וניסתה לצאת החוצה, זאת אומרת עפה צמוד לתקרה במעגלים וחזרה לנקודת המוצא על המזגן. גם אני מעדיף להיות צמוד למזגן, אבל אני לא פולש בשביל זה לבתים של אחרים.
פתחנו לרווחה את כל החלונות ואת הדלת של המרפסת כדי לאפשר לה לצאת. לא יצאה. "כנראה היא מפחדת מאיתנו", הסברתי בידענות, "צריך להתרחק ממנה והיא כבר תדע מה לעשות".
"נדע מה לעשות" היא התשובה האהובה על אלופים במיל' כששואלים אותם מה יקרה אם אחרי שנשמע להם וניסוג ונתקפל, האויב בכל זאת יתקוף אותנו. אין להם מושג ירוק מה נעשה, אבל הם בונים על זה שלציבור יש זיכרון של ציפור. גם לסנונית. כנראה בגלל זה גם אחרי חצי שעה היא עדיין עמדה על המזגן וניסתה להיזכר מאין היא באה ולאן היא הולכת. וכמו האלופים במיל' שבכל פעם שמקשים עליהם הם עונים ש"זאת בכלל לא השאלה", גם היא נקטה בטקטיקה של "היי, תראו ציפור!", פרשה כנפיים ועפה במעגלים צמוד לתקרה.
אולי יעניין אתכם
משיכה עמוקה לאור
חוץ מזה שהסיבובים שלה עשו לי סחרחורת, הם גם הזכירו לי יותר מדי את הסבבים הלא נגמרים שלנו ביו"ש־עזה־לבנון־איראן, וחוזר חלילה. גם אנחנו הרי מתעופפים, מתעייפים, מתכופפים, ובסוף קורסים ליד המזגן כדי לצבור כוח לסבב הבא שיוביל אותנו בדיוק לאותה נקודה. פתאום הרגשתי הזדהות עמוקה עם הסנונית האומללה. תשוקה עזה אחזה בי לעזור לה למצוא את הדרך אל האור, אל הדרור, רק שתעוף כבר ולא תחזור. כי בכל פעם שהיא יצאה לסבב הקפות נוסף היא גם השאירה ברחבי הסלון מזכרות שאני מעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור כרגע.
"טוב", ניסיתי לשכנע את עצמי ואת בני הבית, "היא תסיים את היציאות שלה ותצא".
לא יצאה.
"צריך לעשות רעש שיפחיד אותה", אמרתי. צעקנו, שרנו, רקענו ברגליים. לא יצאה. קפצנו במקום, צרחנו, אפילו עשיתי בכוונה גרעפצים. היא לא יצאה, אבל השכנים ממול יצאו לשאול אם הכול בסדר. כשהם הלכו השארנו בכוונה את הדלת פתוחה, שמא הסנונית תתפתה לצאת איתם. לא יצאה. שמתי ליד החלון חתיכות לחם כדי לפתות אותה לצאת. לא יצאה. לקחתי מטאטא וניסיתי לדחוף אותה בעדינות לכיוון היציאה. לא יצאה. השבת יצאה, הסנונית לא. אבל מכיוון שהחושך ירד היא הפסיקה סוף סוף לטוס מעלינו במעגלים, נעמדה על המנורה – ונרדמה. "ניתן לה לנוח הלילה", החלטתי, "נשאיר את כל החלונות פתוחים, ותראו שעם אור ראשון היא תמצא את הדרך החוצה".
השכם בבוקר השמש יצאה, הסנונית לא. הבנתי שהגיע הזמן לפנות לעזרה מקצועית. בגוגל היה כתוב שסנונית היא ציפור שיר קטנה בעלת זנב ארוך, למרות שהאורחת שלנו בכלל לא שרה, רק צפצפה עלינו. בנוסף לכך היה כתוב שם שבעונת הקינון (כלומר עכשיו) הסנוניות מחפשות מבנים (בעדיפות לבית שלי) כדי לבנות סמוך לתקרה קן עשוי בוץ שמשאיר על הקיר סימנים בלתי ניתנים להסרה, אבל זה לא באמת משנה כי הסנונית יודעת לחזור לאותו מקום גם בעונת הקינון הבאה. רק לצאת ממנו היא לא יודעת.
הבנתי שמגוגל לא תבוא הישועה ועברתי לקלוד, מודל בינה מלאכותית שמבין ציפורים כי גם הוא לפעמים עף על עצמו. קלוד התבונן בתמונת הסנונית שצילמתי. "יו, איזו חמודה!", הוא הגיב (עלק חמודה, שתסתובב לך מעל הראש ותלשלש עליך ואז נראה אותך קורא לה ככה), והסביר שהאינסטינקט של הסנונית דוחף אותה כלפי מעלה, לכן היא עפה אל התקרה.
"בשום פנים אל תרדוף אחריה", הוא הורה לי, "זה מגביר את הפאניקה וגורם לה לטוס יותר גבוה ולהתרחק מהפתח". מה שכן, הסביר קלוד, סנונית נמשכת לאור, לכן צריך להחשיך את כל החלונות ולהשאיר רק פתח אחד כדי שהאור ימשוך אותה אליו, לעזוב את הסלון ל־15 דקות ולתת לה את השקט שלה. "רוב הסיכויים שהיא תצא היום", הוא הבטיח.
תל־אביבים חפים מפשע
מכיוון שאנחנו חיים בעידן שבו הבינה האנושית מצייתת לבינה מלאכותית, עשיתי כמצוותו. החשכתי את הסלון, השארתי את הדלת של המרפסת פתוחה ויצאתי בלאט. הסנונית לא.
בשלב הזה הבנתי שאין טעם להיאבק באיתני הטבע. אם מוח של ציפור גובר על בינה מלאכותית שמנצחת בינה אנושית, סימן שאני בתחתית שרשרת המזון וצריך להרים ידיים. יש לי בבית יתושים, זבובים, פרפרים, ג'וקים, לא כזה נורא אם יצטרף אליהם עוד בעל חיים עם כנפיים. אם כי קצת חששתי שמדובר לא בסנונית אלא בסנון זכר, שאחרי שיבנה את הקן לאהובתו גם היא תצטרף אלינו, ואז שניהם יחוגו במעגלים ויולידו את בלק בן ציפור. פחות מתאים לי. מצד שני, שמעתי שבגלל עונת הקינון יש בתל אביב עורבים שתוקפים בני אדם חפים מפשע (כן, חפים מפשע, למרות שהם תל־אביבים). אז סנוניות אומנם מלשלשות את הזה שלא בא לי לדבר עליו כרגע, אבל לפחות הן לא תוקפניות. כמובן כל עוד הבן שלהן לא מזמין את בלעם בן בעור לקלל אותי.
ואז, כשכבר התחלתי להתרגל לרעיון שהסלון שלי ייהפך לשדה תעופה סואן של המראות ונחיתות (לא בא לי כרגע להרחיב את הדיבור לגבי מה בדיוק ינחת עליי), שמתי לב שכבר מזמן לא שמעתי משם את משק כנפי ההיסטוריה. אכול חששות ניגשתי והרמתי מבט אל המזגן. הסנונית לא הייתה שם. היא גם לא הייתה על המנורה. ולא על הארון. וגם לא על המוט של הווילון. היא פשוט, כמו כולם, מצאה את האור והשאירה אותי מאחור. זאת אומרת שכרגיל, קלוד צדק.
מאז אני אפוף מחשבות. למשל על זה שלפעמים אנחנו מסתובבים במעגלים ופוחדים מהצל של עצמנו, כשפתח היציאה נמצא ממש מולנו. ואנשים טובים רוצים לעזור לנו, אבל בגלל אינסטינקט של פחד אנחנו מייחסים להם כוונות רעות. וכל הזמן שואפים לעלות למעלה, כשאנחנו בכלל צריכים להנמיך קצת כדי למצוא את הפתח ומשם השמיים הם הגבול. ובעצם אין צורך לחשוב כל כך הרבה כי קלוד כבר עושה את זה במקומנו, וממילא עוד מעט הבינה המלאכותית תשתלט עלינו והבינה האנושית תיהפך למוח של ציפור.
העיקר שהסנונית יצאה לחופשי וחזרנו לשגרה, שבה אנחנו יושבים בבית והציפורים יושבות בחוץ ועושות עלינו צפייה מודרכת. אנחנו כאן, הן שם, הן יודעות לעוף ואנחנו משתדלים לצוף. אם כי, אני חייב להודות, קצת חסרה לי התנועה המעגלית הזאת בעיניים.
לתגובות:
