לפתוח את החסימות

כמה שבועות בלבד אחרי שגורשו מביתם בתל קטיפא שבגוש קטיף, צעדה ד"ר עדה גבל ברחוב תל־אביבי, סמוך למקום מגוריהם החדש. לפתע שמעה מאחוריה קול שהיה מוכר לה עד כאב והצטמררה. "זאת הקצינה שגירשה אותנו מהבית", חלף בה הרהור חרד. כעבור ימים אחדים נתקלה בקצינה ההיא פעם נוספת. הפעם, כבר לא היה לה אפילו צל של ספק.

"קראו לה סיני", משחזרת גבל. "אני זוכרת היטב שכשהיא הגיעה אלינו הביתה כדי למסור לנו את צו הגירוש, שאלתי אותה לשמה. אמרתי לה אז: 'את ההורים שלך פינו מסיני ב־1982, ואת באה לפנות אותנו?' פשוט לא הצלחתי להבין את זה". כדי לאמת סופית את הזיהוי, היא וידאה עם השכנים שאכן מדובר באותה קצינה. "באחד הימים ניגשתי אליה ושאלתי אותה ישירות: 'את מזהה אותי?!' לצערי הרב, היא אפילו לא הגיבה. הוצאתי עליה את כל הזעם שהצטבר אצלי, אך לא היה נראה שזה משפיע עליה. בתוך זמן קצר היא עזבה את הדירה ועברה הלאה".

המפגש הטעון הזה הוא רק אנקדוטה אחת מני רבות הממחישה את טבילת האש שחוותה משפחת גבל עם המעבר לתל אביב. אל העיר הגדולה הם הגיעו לפני כ־21 שנה, הישר מחולות חבל עזה, במטרה להצטרף לקהילת הישיבה הגבוהה 'מעלה אליהו' בראשות הרב חיים גנץ. בימים אלה, כאשר הישיבה חוגגת שלושים שנה להקמתה, ביקשנו להתוודע לסיפורה הייחודי של הישיבה ולטלטלות שחוותה במערכת היחסים המורכבת שלה עם העיר העברית הראשונה. את המסע הזה ערכנו דרך משקפיהם של בני הזוג הרב אליעזר גבל, ר"מ ותיק ומוערך בישיבה, ורעייתו ד"ר עדה גבל – מרצה בכירה בחוג להיסטוריה, דיקנית לימודים וראש תוכנית המצוינים רום במכללה האקדמית הדתית לחינוך שאנן בחיפה.

"כשהגעתי לפה, בכיתי כמעט שנתיים"

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

בני הזוג גבל הם ירושלמים במקור. הם הכירו בתנועת בני עקיבא ונישאו בגיל צעיר, על קו התפר שבין שיעור א' לשיעור ב'. התחנה הראשונה שלהם כזוג צעיר הייתה בחולות חבל עזה. הרב אליעזר למד בישיבת 'תורת החיים' ששכנה אז בנווה דקלים, והשניים קבעו את ביתם ביישוב הקהילתי תל קטיפא, שם גם נולדו שני ילדיהם הראשונים. אלא שבסוף התקופה בגוש, חל שינוי. שנתיים לפני הגירוש, בלי קשר לרוחות הרעות שהחלו לנשב מכיוון הממשלה, החליט הרב אליעזר לעבור ללמוד בישיבת 'מעלה אליהו' בתל אביב. "הישיבה בגוש השתנתה, אני השתניתי, ורציתי לעבור לתל אביב", הוא מסביר.

התוכנית המקורית הייתה לבחון את המעבר בהדרגה. "אמרנו שנבדוק כמה חודשים אם זה מתאים, ואז נעבור דירה. לא רצינו לקפוץ ישר למים. בחודשים ההם אליעזר היה מגיע לתל קטיפא רק פעם אחת במהלך השבוע, ביום שלישי, ובשבתות. בשאר הימים הוא ישן כאן, בישיבה בתל אביב". אלא שלקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות. "תוך כדי התקופה ההיא, אריאל שרון נשא את נאום הרצליה המפורסם והכריז על תוכנית ההתנתקות", משחזר הרב אליעזר. "באותו רגע אמרנו לעצמנו שאי אפשר לעזוב. כשסופרים את המשפחות שנשארות ונלחמות, לעזוב מרצון פשוט לא בא בחשבון". "הייתי אז בסוף היריון, ונקלעתי ללב העשייה", מוסיפה עדה. "הייתי חברת מזכירות ביישוב, ובשנה האחרונה כיהנתי כמזכירה של ועד יישובי גוש קטיף. היינו פעילים ומחוברים בכל נימי נפשנו, וההחלטה הייתה ברורה: נשארים עד שהסכנה תחלוף".

מערכת היחסים המיוחדת שלהם עם הישיבה התל־אביבית העמיקה דווקא בימי המצור על הגוש. מרגע סגירת חבל עזה בצו אלוף ועד יום הפינוי עצמו, הגיעו לתל קטיפא תלמידי שיעור ב' של 'מעלה אליהו', יחד עם הר"מ הרב משה לוי, שמתגורר כיום בשכנות למשפחת גבל בתל אביב. "הם היו איתנו בחודשים האחרונים והיו כוח חיזוק משמעותי ביותר", מספרת עדה. "תל קטיפא לא היה יישוב בעל אופי תורני במקור, אבל התושבים פשוט אהבו את הנוכחות שלהם. הבחורים נתנו לנו וייב חיובי ואנרגיות מדהימות בתוך תקופה קשה וחשוכה".

ביום הגירוש פונו בני המשפחה לפנימייה באולפנת אבן שמואל, אבל קהילת הישיבה לא השאירה אותם לבד. "יומיים אחרי הפינוי הגיע אלינו ראש הישיבה, הרב חיים גנץ", נזכרת עדה. "הוא ניגש לאליעזר ואמר לו: 'מבחינתי, אתה ואברכי תל אביב זה דבר אחד עכשיו'. עוד באותו שבוע, הנהלת הישיבה לקחה פיקוד. הם מצאו לנו דירה בתל אביב. כשיצאנו כעבור כמה ימים מהאולפנה כדי לארוז את מעט החפצים שנשארו, המכולה כבר נשלחה ישירות לכאן. כל הציוד חיכה לנו בתוך כותלי הישיבה עד שהדירה הייתה מוכנה. ידענו שזו הכתובת הבאה שלנו".

אבל המעבר הפיזי היה החלק הקל. הנחיתה של משפחה פצועה מהגוש בלב הכרך התל־אביבי הסוער זימנה להם דיסוננס נפשי כמעט בלתי אפשרי. "במשך שנתיים שלמות היא בכתה", חושף הרב אליעזר ברגישות. "בכל פעם מחדש, כשהרכב נכנס לתל אביב, הדמעות שלה היו מתחילות לרדת מעצמן".

"הגענו לתל אביב ב־15 בספטמבר, היום שבו כוחות צה"ל עזבו סופית את הרצועה", מתארת עדה את רגעי השבר. "כל מי שלא היה בגוש באותו זמן, עשה באותו יום קריעה בבגד כביטוי לאבל. אנחנו, שגורשנו פיזית, קרענו כבר ביום הפינוי עצמו. ואז הגעתי לתל אביב, במחשבה שפה יתחיל תהליך הריפוי שלי. ירדתי עם הילדים לגינה הציבורית, ופתאום אני רואה את בחורי הישיבה חוזרים מתפילת מנחה, וכולם עם בגדים קרועים. זה היה מראה מצמרר מצד אחד, אבל מצד שני – מסביב בגינה הכול התנהל כרגיל. האנשים, בתי הקפה, השגרה התל־אביבית. הפער הזה היה בלתי נסבל. באותם רגעים היה בא לי פשוט לצרוח לאנשים ברחוב: 'תגידו, אתם נורמליים?! אתם לא מבינים שהשמיים נפלו?!'. אבל החיים פה המשיכו לזרום כאילו כלום לא קרה".

"לא נפרדים מעם ישראל"

התובנה הזאת, שהשמיים נפלו אך החיים בכרך הגדול נמשכים כסדרם, הולידה אצל רבים ממגורשי גוש קטיף תנועה של יציאה אל הערים הגדולות. גרעינים תורניים רבים קמו ברחבי הארץ דווקא מתוך השבר ההוא, מתוך הבנה ש"לא היינו מספיק מעורבים, לא עשינו מספיק עבודה פנים אל פנים". אלא שאצל הרב אליעזר, כאמור, המעבר לתל אביב נולד עוד לפני הגירוש, ובלי קשר אליו. כשנשאלת השאלה מה משך אותו לשם מלכתחילה – האם הייתה זו העיר תל אביב עצמה, תחושת השליחות, או שמא רק כותלי בית המדרש – התשובה שלו חדה וברורה: הישיבה ותורתו של העומד בראשה.

"מה שתפס אותנו בישיבה הזאת היה האופי של ראש הישיבה, הרב חיים גנץ", מסביר הרב אליעזר. "הוא אדם שמקשיב, הוא בא כדי להיות חלק. זה לא שהרב חיים עשה לעצמו מניפולציה כלשהי או השתנה במיוחד כדי להתאים את עצמו לתל אביב. מה שהוא מבטא על עם ישראל, על הקשבה ועל הליכה משותפת יחד – זו כל ההוויה שלו וזו התורה שלו. זו התורה שמשכה אותנו אליה מלכתחילה. לא באנו בשביל תל אביב במובן החיצוני של המילה. באנו בגלל האופי של הישיבה הזאת ששוכנת בה, ובגלל האופי של הרב חיים, שהוא זה שיצר ישיבה בלב תל אביב".

"אי אפשר באמת להפריד בין הדברים", מוסיפה עדה. "זה לא שבאנו בשביל הישיבה ונשארנו כי פתאום תל אביב נעשתה חשובה לנו. עוד בגוש קטיף היינו עסוקים מאוד בחיבור לחברה הישראלית. אני, למשל, הייתי חלק מניהול 'מפגן המאה' של הגוש, והיינו עסוקים המון ביצירת מפגש בתוך הערים הגדולות. אבל הסיפור של להיות ישיבה בתל אביב הוא־הוא התורה של תל אביב, הוא התורה של הרב חיים".

אם הרב גנץ היה נשאר בשבי חברון והיית מגלה אותו כבר אז, היית עובר לחברון?

"אם הישיבה הזאת הייתה מועתקת כמו שהיא לחברון, אז הייתי בא לישיבה בחברון", משיב הרב אליעזר. "אבל הישיבה הזאת אינה בחברון, והיא גם לא יכולה להיות שם. האופי של הישיבה הזאת, והאופי של הרב חיים שלא איפשר לו להישאר בחברון, הוא אופי שכולו מכוון לכלל עם ישראל. קח לדוגמה את המהלך של הימים האלה: מקימים מחדש את היישוב כדים בצפון השומרון, והגרעין שמקים אותו מורכב מבוגרי מעלה אליהו. הרב חיים אמר על כך שהיישוב הזה הוא אומנם חלק מארץ ישראל, אבל הוא יישוב ברוח מעלה אליהו – ומעלה אליהו זה עם ישראל. אנחנו הולכים לכאן ולכל מקום בשמו של עם ישראל כולו, בשם כלל ישראל ובשם כל אחד ואחד. השייכות הזאת היא דבר מהותי ושורשי מאוד בישיבה".

התפיסה הכלל־ישראלית הזאת אינה נשארת כסיסמה מופשטת על כרזות, אלא מחלחלת אל תוך סדרי הלימוד והיומיום של בית המדרש. "היא באה לידי ביטוי בענווה, ביכולת ההקשבה ובלקיחת אחריות על עם ישראל", מתאר הרב אליעזר. "הרב חיים אומר כל הזמן שאחד הדברים שהכי חשובים לו, לצד העיסוק המעמיק בתורה, הוא שאנשים פשוט יהיו נחמדים זה לזה. שיהיה כבוד הדדי, שאנשים יראו באמת זה את זה, שיהיה להם אכפת זה מזה, שיאהבו זה את זה. מתוך כך, ממילא יאהבו את עם ישראל, וממילא יאהבו גם את האחר והשונה. הרב חיים מקפיד בצורה יוצאת דופן לכבד את דעתו של כל אחד. הענווה שלו היא אמיתית לגמרי. הוא מנהיג את הישיבה מתוך ענווה והקשבה ולא מתוך החשבה של דעתו האישית. זה בדיוק האופי שמאפשר לישיבה להיות מחוברת לעם ישראל".

במהלך אירוע חגיגות השלושים להקמת הישיבה, עלתה עדה לבמה כדי לראיין את הרבנית ימימה גנץ. הריאיון הוכן ברגע האחרון, ובהפסקת בזק קצרה הציצה הרבנית בדפי השאלות וביקשה מיד לשנות את כיוון הפתיחה. "היא אמרה לי: 'לא, אל תתחילי איתי מהגל התל־אביבי. תשאלי אותנו קודם כול מי אנחנו'", משחזרת עדה. "היא רצתה לדבר קודם כול על אביה, הרב יעקב איגרא זצ"ל, שבאותו יום חל היארצייט שלו. משם פתחנו את השיחה, והיא סיפרה על התקופה שבה הם חיו בימית, לפני הפינוי".

הרבנית גנץ שיתפה בסיפור משפחתי נוגע ללב: בנם, ישראל גנץ (כיום ראש מועצת בנימין), היה בן ארבע וחצי בלבד בזמן הפינוי מימית. כששאלו אותו לימים מה הוא זוכר משם, הוא ענה משפט שמלווה את המשפחה עד היום: "שם למדתי שגם כשכועסים, לא נפרדים מעם ישראל". הוא הסביר שזה נכנס לו לדי־אן־איי מפני שהוא ראה וחווה את זה שם, מההורים שלו. "כששמעתי את זה, הבנתי שזו בדיוק הייתה גם החוויה שלנו", מתרגשת עדה. "כבר כזוג צעיר הבנו שגם אם דברים מסוימים לא עובדים כפי שאנחנו רוצים ומאמינים, אנחנו לא נפרדים מעם ישראל".

כאשר מנסים לפרוט את מערכת היחסים הזאת למונחים מעשיים, בני הזוג גבל מסרבים להשתמש במטבעות הלשון של עולם הקירוב. בשבילם, המגורים בעיר הם קודם כול "להיות חלק". הרב אליעזר מדגיש כי הנוכחות הזאת אינה נובעת מטשטוש עמדות או מהסכמה: "לרב חיים גנץ הייתה, למשל, ביקורת עצומה ומאבק פנימי עמוק עם חלק מההתנהלות בכיכר החטופים. הוא ממש לא הזדהה עם הדרך שבה הדברים הובלו שם, ובכל זאת הוא אמר בנחישות: 'אלה אחים שלי. אחים שלי כואבים, ואני כואב איתם ביחד'. אותו הדבר קרה גם לאורך כל חודשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוא התעקש, בצורה הכי מעשית שיש, לאהוב ולחבק גם את האנשים שעמדו מולו, גידפו וקיללו אותו".

הרוח הזאת תורגמה פעם אחר פעם לצעדים יומיומיים בשטח, כפי שמשחזרת עדה ברגע משפחתי במיוחד. "זה היה בערב ליל הסדר שחל במוצאי שבת. שעה קלה לפני הדלקת נרות שבת, שיתפה הרבנית ימימה גנץ בקבוצת הווטסאפ של נשות הקהילה שבשבת בצהריים היא יוצאת לכיכר החטופים כדי לומר חג שמח. בלי התארגנות ממוסדת, בלי שלטים ובלי נאומים. פשוט ללכת. הרב חיים והרבנית ימימה הגיעו לשם עם הילדים והנכדים, והצטרפנו אליהם עם הבן שלנו שהביא את הנשק מהצבא, והנכד בעגלה. עברנו שם בין האנשים, רגע לפני כניסת החג. זאת היה סיטואציה מורכבת ונורא קשה: מסביב נשמעו שירי דיכאון, היה חילול שבת, ואנשים נערכו לקיים את ליל הסדר שם, על כיסאות מתקפלים ועל הרצפה. עשינו סיבוב ביניהם ואמרנו להם בפשטות: אנחנו לא יכולנו להכניס את החג בלי לבוא ולהיות איתכם. זה היה יישום מוחשי של 'עימו אנוכי בצרה'".

מערכת היחסים הזאת, שמציבה את אנשי הישיבה בלב הכרך, גובה לא פעם מחיר של בדידות בין שני העולמות. "מצד אחד, קולגות שלי מהאקדמיה הדתית הטיחו בי ואמרו: 'אה, את מהישיבה הזאת שרוקדת מה יפית בכיכר'. ומצד שני, כשאתה חי בתל אביב אתה פשוט לא יכול להתעלם מהמציאות הזאת, כי אלה השכנים שלך והחברים שלך. כשאתה גר במקומות אחרים, מוגנים ומגזריים יותר, אתה יכול לבחור שלא להיות שם. אתה פשוט לא תזדמן למקומות האלה אלא אם תתעקש. אנחנו התעקשנו להזדמן, אבל זה קרה בטבעיות, כי בסופו של דבר הכיכר הזאת היא מגרש החנייה שצמוד לבית הספר של הילדים שלנו, ובית אריאלה הוא הספרייה העירונית שלהם. אלו החיים שלנו".

הקפלניסט הפך לבן בית בישיבה

השותפות הזאת לא החלה בכיכר החטופים. הרב אליעזר מספר כי עוד לפני המלחמה, הרב חיים היה שותף מלא מאחורי הקלעים בדיונים מורכבים ובשיח פתוח עם טייסים ואנשי צבא שהצהירו על כוונות לסרב פקודה, "הכול מתוך הרצון העמוק ליצור שיח ולהיות חלק", הוא אומר. "יש למשל שכן אחד, תושב השכונה, איש שמאל מובהק מקבוצות קפלן. הוא הפך לבן בית אצלנו בישיבה, ובכל ליל שבת הוא מגיע לכאן. השניים הפכו לאחים בלב ובנפש. תמונת הפרופיל של הרב חיים בווטסאפ היא תמונה משותפת של שניהם". בעיניו, כאן בדיוק טמון החידוש הגדול של ישיבת מעלה אליהו – היכולת להחזיק בקצוות בלי לאבד את עמוד השדרה. "החשיבות הזאת, לחלוק בצורה אידאולוגית מוחלטת וגמורה על כל מה שקורה – אם זה בנושא הרפורמה המשפטית ואם זה בנושא החטופים – ובכל זאת לאהוב ולכבד לגמרי, היא מפתח. גם כשהשכנים עושים לו לעיתים את המוות, הרב חיים מחייך אליהם, מחבק אותם ורוצה להיטיב להם".

המתח הזה, שמנהיג ראש הישיבה, מתורגם בבית משפחת גבל למעשים קטנים של חינוך בתוך הבית פנימה. עדה נזכרת בימי שיא המחאה ברחובות: "כשהתחילה הסערה סביב הרפורמה, הילדים רצו לתלות שלטי תמיכה על מרפסת הבית. אמרתי להם מיד: 'עד שאתם לא מביאים גם שלט שעליו כתוב 'אנשים אחים אנחנו' – אתם לא תולים פה שום שלט בעד הרפורמה'. בסוף נתלו שני השלטים זה לצד זה: שלט תמיכה עקרוני, ושלט שמזכיר שגם כשחולקים, אנחנו אחים".

האיזון העדין הזה לא תמיד מתקבל באהדה בצד השני של המדרכה התל־אביבית. "באותה תקופה, הבניין שלנו היה מוקף באיסכורית בגלל עבודות בנייה", מספרת עדה על הצד הפחות פוטוגני של השכנות בעיר. "בוקר אחד גילינו שמישהו ריסס על הגדר, ממש מתחת לחלון הבית שלנו, גרפיטי שחור: 'ימין קיצוני, צא מהשכונה שלנו'".

אין ספק שהחיים במרקם התל־אביבי נעים תמיד על מטוטלת חדה. "בבניין שלנו יש אנשים שאוהבים אותנו והם חברים טובים שלנו לכל דבר, ופתאום אתה שומע בחוץ קולות אחרים של אנשים שאומרים 'מה זה כל הדתיים האלה? הם מפחידים אותי, הלוואי שילכו מפה'", מתאר הרב אליעזר את הדיסוננס. "זהו מצב שבו אור וחושך משמשים בערבוביה. יש מישהו בשכונה, למשל, שהיה מקפיד לצעוק עלינו בכל בוקר. היום זה קורה פחות, אבל זה קיים. אנחנו לא נרתעים ולא בורחים בגלל החושך, אלא שותפים בחיים של העיר הזאת ומחזיקים את האור".

"חשוב להבין שלא באנו לכאן כדי להחזיר אנשים בתשובה", מבהירה עדה. "זה לא הסיפור, וזו לא המהות שלנו. המהות שלנו היא להתחבר אל עם ישראל שיושב כאן, ולחיות בתוכו. הרב חיים תמיד אומר לנו שכששכנים רואים משפחות שמחות שמשחקות בגינה הציבורית עם הילדים, המראה החי הזה פועל בלבבות הרבה יותר מאשר עוד ויכוח פוליטי או שיחה אידאולוגית כזו או אחרת".

בסופו של דבר, כוחות החיים והשגרה האנושית מצליחים לעיתים קרובות לקלף את שכבות החשדנות. עדה משתפת בסיפור קטן על אחת השכנות, אישה מבוגרת מהם בהרבה, שמדי מוצאי שבת הייתה יוצאת מביתה באדיקות כדי להפגין בקפלן. "במשך תקופה ארוכה היא בקושי אמרה לנו שלום, הכול היה מאוד רשמי ומרוחק. והנה, השבוע אנחנו צועדים בשבת ברחוב ורואים אותה עומדת ומחכה ליד המכונית שלה. לרגע שאלתי את עצמי: 'מה קרה עכשיו? מה היא צריכה?' לתדהמתי, היא פשוט חיכתה לנו כדי לספר לנו בהתרגשות: 'הבת שלי בהיריון, אני עומדת להיות סבתא!'. שמחתי איתה כל כך, ואמרתי בחיוך 'ברוכה הבאה למועדון', כי ברוך ה' יש לנו כבר שלושה נכדים. ברגעים האלה אתה מבין שכוחות החיים חזקים מהכול, ובסוף כולם רוצים לשמוח יחד בדברים הפשוטים והאמיתיים".

אלא שהחיים בלב הכרך התל־אביבי דורשים גם סבלנות רבה מול עיוורון תרבותי מובנה. משפחה עם שישה ילדים נתפסת בעיניים מקומיות לעיתים כ"גדוד", וההבדלים שבתוך המגזר של שומרי המצוות נשארים תעלומה מוחלטת לשכנים. "במשך שנים ארוכות ליווה אותנו מבט חשדני של חלק מהשכנים, שלא ידעו איך לקטלג אותנו", מספרת עדה. "בתל אביב יש לפעמים עיוורון מוחלט לניואנסים. הם לא ידעו להבחין בינינו ובין החרדים בבני ברק, ולא הבינו אם אנחנו מהציבור שמתגייס לצבא או לא. אבל ביום שבו הבן שלנו הופיע בשכונה עם מדים ונשק, משהו נסדק אצלם בבת אחת. פתאום השכנים ניגשו אלינו בהתרגשות, אמרו 'וואו, בשעה טובה, איזה יופי!' וכאילו נשמו לרווחה: 'אה, אתם משלנו, אתם כן מתגייסים'. זה שעשע אותי, כי בשבילנו זה בכלל לא ניואנס – זה העולם כולו, אבל זה רק מוכיח כמה הנוכחות היומיומית והפשוטה שלנו כאן, פנים אל פנים, היא הדרך היחידה להמיס את החומות".

לחנך ילדים בתוך ההפגנות

לצד האידאולוגיה הגבוהה, המציאות ברחובות בימי המחאה הציבה בפני משפחת גבל קשיים פיזיים ונפשיים ממשיים. "השנאה כואבת ומטלטלת, וגם הגרפיטי שרוסס מתחת לבית טלטל אותנו", מודה הרב אליעזר. ברגעי שיא, מצאו עצמם ילדי הקהילה תקועים שעות בהסעות, בצידם השני של נתיבי איילון החסומים. עדה נזכרת בימים שבהם שגרת החיים השתבשה לחלוטין: "הגעתי עד מנכ"ל משרד החינוך כדי ששוטרים ילוו את ההסעות. מנהל בית הספר התורני, הרב דביר אפלבוים, היה רוכב בעצמו על קורקינט בין החסימות כדי לוודא שכל אוטובוס יוצא בבטחה לכיוון יפו, רמת אביב ונחלת יצחק".

הרוח החינוכית הזאת מחלחלת גם אל הילדים. באחת ההפגנות, כאשר תלמידים צעקו על המפגינים מעבר לגדר בית הספר, תפס אותם סגן המנהל. שבוע לאחר מכן הוא שלח אותם לעמוד באותו מקום – הפעם עם שלטי 'אנשים אחים אנחנו' וקופסאות סוכריות. "זו הרוח של הרב חיים, של הישיבה ושל בית הספר: אצלנו לא מקללים, אצלנו לומדים להקשיב", אומרת עדה.

הרב אליעזר משמש כבר 11 שנים כר"מ של שיעור ב' בישיבה. כשהוא מאפיין את החוט המקשר בין התלמידים שמגיעים למקום, הוא מדגיש כי הישיבה אינה מנסה ליצור פס ייצור מסוים או לשנות את התלמידים מבחינה חיצונית. "אנשים מגיעים לכאן בגלל האופי המקשיב", הוא מסביר. "בישיבות אחרות רצים לפעמים אחרי אור גדול של רב מסוים ומנחיתים חלומות שמוחקים את האישיות של התלמיד. הרב חיים תמיד מצטט את הפסוק 'סלעים מחסה לשפנים' ומסביר שפה אין סלעים – אין מאחורי מה להתחבא ואין מי שיחליט בשבילך. כל אחד גדל בתורה בקצב שלו, עם הכישלונות וההצלחות שלו".

במקביל לחייה בתל אביב, עדה מנהלת מסלול אקדמי מרשים. לאחר שהשלימה את תאריה באוניברסיטת בן־גוריון, היא משמשת ב־11 השנים האחרונות כמרצה בכירה וכמדריכה פדגוגית בחוג להיסטוריה במכללה האקדמית הדתית לחינוך שאנן בחיפה, וכיהנה כיושבת ראש ועדת המקצוע במשרד החינוך. בשנים האחרונות היא מובילה את תוכנית רום למצוינות, והשנה מונתה לדיקנית לימודי המשך והסבות במכללה. במסגרת תפקידה הייתה שותפה לפיתוח ה"מורנטור" – שפה פדגוגית חדשנית המשלבת טכנולוגיה ו־AI אך מסרבת לוותר על המפגש האנושי. "בנקודה זו, התפיסה האקדמית שלי נפגשת לחלוטין עם המהות שלנו בתל אביב: האיזון, וההתעקשות לראות אנשים פנים אל פנים", היא מציינת.

השילוב בין התפקידים הגיע לשיאו מיד אחרי 7 באוקטובר. עדה נשאבה לסיוע במלונות המפונים בתל אביב, ותוך שבועיים הקימה וניהלה – יחד עם חני גולדמן וחנה פרידמן – בית ספר וגני ילדים זמניים לכ־100 מתלמידי החמ"ד שפונו משדרות ומקריית שמונה. במשך חצי שנה הן העניקו לילדים עוגן חינוכי, לצד סיורים וחשיפה לתרבות התל־אביבית. "חלק מהמשפחות הללו נשארו באזור המרכז עד היום", היא מציינת בחיוך. "בשבילי, זו הייתה המשמעות המזוקקת של להיות תל־אביבית בהקשר, במקום ובזמן הנכון".

כאשר מנסים להביט אל העתיד ולסכם את מפעל החיים של שלושת העשורים האחרונים, עדה חוזרת אל השאלה שבה בחרה לחתום את הריאיון החגיגי עם הרבנית ימימה גנץ על הבמה. "זה סיפור שזר לא יבין", היא אומרת בהתרגשות. "מי שלא בוחר לחיות בתוך המרחב התל־אביבי הזה – שהוא ללא ספק מאתגר ומורכב – לא תמיד יצליח לתפוס שזו פשוט דרך חיים. זו לא רק החלטה לפעול כאן, זו קודם כול הבחירה הפשוטה להיות פה. וכשאתה פה, בלב העניינים, אתה פשוט לא מסוגל לעצום את העיניים. אתה הופך לחלק מהמקום, גם בדברים שאתה אוהב ומתחבר אליהם, וגם באלו שלא. זו זכות עצומה, ובלי הכוח של הישיבה לא היינו יכולים לעשות את זה".

הזיכרונות מימיהם הראשונים בעיר מדגישים את כברת הדרך העצומה שעשתה הקהילה. "כשהגענו לפה בתחילת הדרך, מוסדות החינוך עוד היו בחיתוליהם", משחזרת עדה. "בית הספר וגני הילדים לא דמו בכלל למה שהם היום. בזכות הכוח הרוחני העצום של הישיבה ולימוד התורה בלב תל אביב, הצלחנו להצמיח כאן קהילה לתפארת. היום לומדים בבית הספר מאות תלמידים, והשינוי הוא בלתי נתפס. פעם הייתי אומרת בגאווה שאנחנו מכירים אישית את כל המשפחות הדתיות בעיר. היום, אחרי עשרים שנה, אני מברכת על כך שברוך ה' אני כבר ממש לא מכירה את כולן".