מישהו שאני מאוד מעריך סיפר לי פעם על שיחה עם חבר למילואים במלחמת שלום הגליל, זו שלפעמים קוראים לה בטעות מלחמת לבנון הראשונה.
"לבנון ארץ יפה", התפעם החבר כשהגדוד התמקם אי שם באזור צור, "אבל מה יש לנו לחפש כאן?"
"אתה יודע", ענה לו האיש שאני מאוד מעריך, "מבחינה היסטורית וטופוגרפית דרום לבנון זה הגליל, חלק מהארץ המובטחת".
המושג "הארץ המובטחת" היה פופולרי בימי הקמת המדינה, אבל בשנות ה־80 הוא כבר הפך לנחלתם של מתנחלים, לא של אלה שאומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי אבל יכול להיות שזה נגמר. כך שהחבר הביט באיש שסיפר לי את הסיפור בתדהמה מהולה בזעזוע, והתרחק ממנו לפני שגם הוא יידבק בחיידק המסוכן של משיחיות וגאולת הארץ.
אולי יעניין אתכם
נזכרתי באנקדוטה הזאת השבוע כשלוחמינו האמיצים כבשו מחדש את מצודת הבופור, 26 שנה בדיוק אחרי שאהוד ברק הוציא אותנו משם – ומכל רצועת הביטחון בלבנון – בנסיגה מבוהלת שהציבה את חיזבאללה בעמדת שליטה ותצפית על היישובים שלנו. השמאל הישראלי, שאז צהל ורקד, לא נשאר אדיש לכיבוש המחודש אלא הודה שהנסיגה הייתה טעות ושאין ברירה, חייבים לתקן ולהישאר שם.
סתם נו, נראה לכם? התגובות השמאלניות היו צפויות עד כדי פיהוק: "למה לעזאזל אנחנו שוב כאן", "כוח לא מביא לשום תוצאה", "החיילים שלנו שוב יהיו ברווזים במטווח", "נתניהו מסבך אותנו במלחמה פוליטית כדי לתקוע את המשא ומתן עם לבנון ועם איראן", וכמובן, איך לא – "מה האסטרטגיה?". כרמלה מנשה, למשל, הכתבת הצבאית של תאגיד השידור הציבורי עוד מימי המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, הדגישה שנוכחות צה"ל בלבנון לא תביא ביטחון ליישובי הצפון. היא גם דקלמה שוב ושוב מילים כמו "פאתוס", "מרגמות", "מטענים", ועוד ניבים שמעבירים צמרמורת בגוום של מי שזוכרים את רצועת הביטחון של שנות ה־90 מהמאה הקודמת.
משווקת בלתי מורשית
את כרמלה מנשה פגשתי ממש בימים אלה לפני 32 שנה. אני הייתי חייל שפוף, היא כתבת צבאית נערצת מעצם היותה אישה בתחום שנחשב מאוד גברי. היא הצטיינה בדיווחים מונוטוניים בקול חרוך מסיגריות, ונודעה במיוחד בזכות אייטמים על חיילים פשוטים שהמערכת הצבאית התעללה בהם או סתם התעלמה מהם. זה היה חידוש גדול בימים שלפני האינטרנט והסמארטפונים, כשצה"ל נחשב קדוש וכל המידע עבר בלעדית בערוץ טלוויזיה בודד, שני ערוצי רדיו וארבעה או חמישה עיתונים. הסיפורים האמפתיים על חיילים שלא מקבלים אוכל חם, או על חיילת שנשפטה על לא עוול בכפה, זיכו את מנשה בתואר "האמא של החיילים".
יום אחד, ביוני 1994, יצאתי הביתה מרצועת עזה. הימים היו ימי אוסלו העליזים, הרשות הפלשתינית המתהווה עמדה לקבל לידיה את עזה ואת יריחו. מחלון האוטובוס שהסיע אותנו ראינו במעבר כיסופים איך בונים גדר אלקטרונית שתגשים את הפנטזיות המתוקות של השמאל ואת הסיוטים המרים של שאר אזרחי המדינה. לא הצלחנו להבין איך מישהו מאמין שאוסלו יביא שלום וגדר תביא ביטחון, אבל היינו חיילים פשוטים אז אף אחד לא שאל לדעתנו. לא כמו היום, כשאנחנו כבר אזרחים מנוסים ועדיין אף אחד לא מתעניין מה עמדתנו.
בתחנת הדלק של צומת יד מרדכי עצרנו להפסקה קצרה, ולאוטובוס עלתה חבורת כתבים צבאיים עולצים ובראשם כרמלה, מלקקת ארטיק ומריצה דאחקות עם העמיתים שלה. בתמימותנו חשבנו שכתבים הם יצורים סקרנים שרוצים לחוש את השטח, ומה יותר שטח מחיילים מאובקים שהרגע הגיעו משם. אבל הם התיישבו במושבים הקדמיים והתעלמו מאיתנו כל הדרך לתל אביב. אפילו "האימא של החיילים" לא קפצה לרגע לשאול מה שלומנו, איך מתייחסים אלינו, לרחרח אחרי סיפור טוב או לבדוק אוף דה רקורד האם מה שאנחנו חווים בפועל תואם לדיווחים האוטופיים שדובר צה"ל מאכיל אותה, והיא מלעיטה בהם את המאזינים השבויים שלה ברדיו.
אחר כך, ב־1997, היא הפכה למשווקת בלתי מורשית של רעיון הנסיגה החד־צדדית מלבנון שהובילה תנועת 'ארבע אימהות'. יחד עם שלי יחימוביץ', מגישת התוכנית 'הכול דיבורים' ברשת ב', הן השתמשו בלי שום בושה בשידור הציבורי כדי לקדם את הטירוף הזה מדי יום, ראיינו באמפתיה את מובילות התבוסתנות, והעצימו אותה בכל פעם שנפל חייל.
באמת לא היה כיף ברצועת הביטחון. השירות היה מסוכן, התנאים קשים, חיזבאללה לא בחל באמצעים. אבל לאזרחים היה שקט, ילדי הצפון לא ישנו במקלטים ולא הסתתרו מתחת לשולחנות בפחד. הבריחה מלבנון הפכה את החיים בצפון הארץ לבלתי אפשריים. כמו החיים בעוטף עזה, אחרי שאריק שרון הכניס גם את תושבי הדרום לטראומה שרודפת דור שלם.
למתנחלים לא אכפת
והנה עוד סיפור, הפעם ממרכז הארץ.
חבר שעשה מילואים בחורף אחד לפני 15 שנה בערך, אולי קצת יותר, מצא את עצמו עם עוד כמה חיילים בקרוואן מט לנפול אי שם בשומרון, עם מקלחת אבל בלי מים חמים. כל יום הם פנו למפקדים והתלוננו שאין מים חמים, כל יום אמרו להם שידוע וזה בטיפול, עד שיום אחד בישרו להם בהתרגשות שזה מה שיש ואין מה לעשות.
בסוף התקופה הייתה שיחת סיכום עם מח"ט הגזרה והחבר'ה העלו בפניו את הבעיה. המח"ט האזין בקשב רב והנהן בהבנה. "מה נראה לכם, שזה בית מלון פה?!" הוא צרח עליהם, "אתם חיילים, תעשו את העבודה שלכם ותפסיקו להתלונן, בכיינים".
מבוישים ומקוררים הם פשטו את המדים וחזרו לחייהם הרגילים שאומנם אין בהם תהילה, אבל יש בהם מים חמים. ואז, כמה ימים אחר כך, אותו חבר נתקל בידיעה קורעת לב על מילואימניקים ששוכנו בקרוואן מט לנפול על איזה פיסטין בלי מים חמים והם קופאים מקור. והמח"ט – כן, אותו מח"ט – מתראיין לכתבה ואומר שהאחריות היא על המתנחלים מהיישוב הסמוך שפשוט לא אכפת להם מהמילואימניקים ששומרים עליהם, אבל הוא באופן אישי עושה הכול כדי לפתור את הבעיה במהירות וחבל שלא סיפרו לו על זה קודם.
אז מה אני רוצה להגיד בעצם? שלקצינים בכירים יש נטייה ידועה למצוא חן בעיני התקשורת. ולרוב אנשי התקשורת כבר מזמן אין עניין לדווח בהגינות אלא רק לקדם רעיונות, אתם כבר יודעים אילו. כשאלה המסרים שאזרחי ישראל שומעים יום יום, שעה שעה, לא פלא שכשאומרים להם שהשטח מדרום לנהר הליטני הוא חלק מארץ ישראל הם נמלטים על נפשם ורצים להסניף חדשות.
שם, ברוב הערוצים, אומרים שאי אפשר. עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. כבר היינו בסרט הזה וכבשנו את הבופור ואת עזה, והארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם אז מה יש לנו לחפש שם. חייבים לסגת, להיכנע, ניתנה ראש ונשובה מצרימה.
אחר כך, כשהאסון הידוע מראש מתרגש עלינו, הם אומרים אתה הראש אתה אשם, למה לא מנעתם, למה לא פעלתם. וכשההנהגה אומרת צודקים, עלֹה נעלה וירשנו אותה, הם שוב חוזרים לזמירות הישנות של אין פתרון צבאי ומה האסטרטגיה. 40 שנה אנחנו מסתובבים במדבר הזה. מתי ניכנס לארץ המובטחת?
לתגובות:
