בהצבעה הלא-חשאית על בחירתו של עורך הדין מיכאל ראבילו למבקר המדינה לא מתה הדמוקרטיה, אבל כן מתה המפלגה, וזה אמור להטריד אותנו הרבה יותר.
טראומות העבר מכוננות את הדפוסים הפוליטיים של ההווה. תוכנית ההתנתקות, כאחת הטראומות המשמעותיות ביותר של הימין, מעצבת עד היום את הפחד מפני שבירה פתאומית שמאלה של המערכת הפוליטית. ואמנם, השיעור שהימין הקואליציוני של ימינו נוטה ללמוד מההתנתקות הוא שאסור לצאת נגד מה שנתפס כ"מסרים של המחנה", משום שכל חריגה מהם עלולה להוביל לקריסת גוש הימין ולמהלכים שמאליים קיצוניים.
אלא שהשיעור הזה פשוט שגוי.
לא קריסת גוש הימין היא שהובילה להתנתקות, אלא דווקא קריסת המפלגה. לו מוסד המפלגה היה חזק יותר, הליכוד היה יכול למנוע את המהלך. אלא שאז, קצת בדומה להיום, מנהיג דומיננטי אחד הצליח לגבור על כל התנגדות, לטאטא שחקנים אידיאולוגים. ועל אפו וחמתו של מרכז המפלגה ומתפקדיה להוביל לנסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון.
אולי יעניין אתכם
אנחנו נוטים לבחון את הפוליטיקה המקומית במונחים פרסונליים, ולכן האירועים האלה נתפסים בעינינו כשונים בתכלית. אלא שראוי להביט עליהם דווקא בעין מבנית. ברמה המבנית, יש כאן קו ישיר אחד, אך עם שכלול אכזרי: אריאל שרון פנה בשעתו נגד מוסדות המפלגה שלו, הובס בהם במשאל המתפקדים ובמרכז, ובסוף נאלץ להתעלם וללכת מעל הראש שלהם כדי לבצע את זממו. בנימין נתניהו, לעומת זאת, כבר לא צריך לעקוף את המפלגה או לפרוש ממנה – הוא פשוט מכופף את מנגנוניה הפנימיים ביותר, הופך הצבעה חשאית למפגן נאמנות פומבי באמצעות צילומי סלפי מאחורי הפרגוד, ומרוקן את המוסד מתוכנו.
נסו לשכוח את השמות. מנהיג חזק שמסוגל בכוח רצונו, כשרונו הפוליטי והדומיננטיות התקשורתית שלו לטאטא התנגדות מפלגתית מוביל קו אישי ומוחק כל שחקן פוליטי חצי עצמאי שעומד בדרכו. עכשיו שאלו את עצמכם מה הוא יכול לעשות, גם אם לדעתכם הוא לא רוצה.
הריסתו של מוסד המפלגה לטובת שלטונו של המועמד היחיד אינה נחלת הליכוד בלבד. במדינת ישראל כבר לא קיימות מפלגות במובן המהותי של המילה. ישנן אך ורק רשימות, המונעות מכוח נאמנות מוחלטת לעומד בראשן ומתפקדות כזרועו הארוכה. המפלגה האחרונה שעוד שמרה על מבנה כזה נפחה את נשמתה ממש לאחרונה, שם, מאחורי הפרגוד. הקורבן הראשי של הדינאמיקה הזו הוא אחד – רצון העם.
אם אנחנו רוצים להבטיח שאידאולוגיות אכן יתממשו, ושפניות פרסה אנטי-דמוקרטיות יימנעו בעתיד, חובה עלינו להחיות את מוסד המפלגה, ולא ליפול שוב ושוב אל הפיתוי של המנהיג היחיד והכריזמטי.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז ריבוא
