בערב יום הכיפורים נרצח נתנאל שוקרון הי"ד, אב לשישה, שהגיע עם בנו למעיין סמוך לנווה צוף כדי לטבול לקראת היום הקדוש. שעות ספורות לאחר מכן נאלצו מתפללים בבית הכנסת Sons of Jacob בקנדה לתפוס מחסה לאחר שחמוש הגיע לאזור בית הכנסת ופתח באש לעבר שוטר שהוצב במקום. קשה להתעלם מהתמונה הרחבה: בשנת 2026 יהודים בארץ ובתפוצות שוב נדרשים לחשוב על אבטחה, מחסומים ודרכי מילוט, בייחוד ברגעים הקדושים ביותר בלוח השנה היהודי.
לכאורה מדובר בשני אירועים נפרדים, בזירות שונות, עם רקע שונה. זו בדיוק הדרך הקלה וההרסנית לפספס את הסיפור הגדול. בשנת 2026, יציאה של יהודי לבית הכנסת במניאפוליס, במונטריאול או בטורונטו שוב מלווה בחשבון נפש ביטחוני: איפה המחסום, מי השומר ומהי דרך המילוט. במילאנו סופג רב בן 60 בעיטות ויריקות בתחנת אוטובוס, בקופנגן שבתאילנד מסעדה מציבה שלט האוסר על כניסת ישראלים, ובניו יורק, דווקא בשנה שבה הפשיעה הכללית בירידה, האנטישמיות מזנקת כשרובם המוחלט של האירועים מופנים נגד מי ששיעורם כעשירית בלבד מאוכלוסיית העיר.
בדוח האנטישמיות של ההסתדרות הציונית העולמית הגדרנו את 2025 כ"שנת הנורמליזציה". מאז, הנתונים רק מחדדים את האזהרה. דוח J7, המאגד ארגונים משבע המדינות שבהן יותר מ־90 אחוזים מיהדות התפוצות, תיעד יותר מ־23 אלף אירועים אנטישמיים בשנת 2025. בהשוואה ל־2022, מספר האירועים עלה ב־136 אחוז ומספר האירועים האלימים ב־97 אחוז. 20 יהודים נרצחו באותה שנה במתקפות אנטישמיות במדינות שנבדקו. לב העניין הוא שינוי הסף: הנורמליזציה. הרגע שבו החברה המערבית מתחילה להתקפל, להתרגל ולהכיל את רדיפת היהודי כחלק מהנוף העירוני.
התהליך הזה לא קורה בחלל ריק. הוא נבנה ומוזן באופן שיטתי. כאשר בריטניה ו־11 מדינות נוספות מובילות חרם ומגבלות מסחר על יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, וכאשר "ביקורת פוליטית" הופכת לדה־לגיטימציה מוחלטת לזכות קיומו של העם היהודי בארצו, נוצר אקלים רעיל.
אולי יעניין אתכם
אין צורך בתאוריית קונספירציה כדי להבין את הקשר: מילים אומנם אינן כדורים, אך מילים והחלטות מדיניות קובעות את גבולות המותר והאסור. כשהמנהיגות במערב מעבירה מסר שמותר להחריג, לסמן ולהחרים חלקים מהעם היהודי או ממדינת ישראל, הרחוב מבין את המסר במהירות הבזק. הקו שנחצה בפרלמנט בלונדון או באולפן התקשורת בציריך, הופך למחרת לסירוב להכניס משפחה ישראלית למסעדה בתאילנד, ולפחד של סטודנט לחבוש כיפה או לשאת סממן יהודי בקמפוס בארצות הברית.
המאבק באנטישמיות אינו יכול להתחיל רק כששמשת בית כנסת מנופצת או כשיהודי מותקף ברחוב. המבחן האמיתי של ממשלות, של אקדמיה, של גופי תקשורת ושל מנהיגי ציבור איננו במכתבי הניחומים ובגינויים הרפים שהם מפרסמים לאחר האסון. המבחן שלהם הוא בקו האדום שהם מסרבים לאפשר לחברה לחצות לפניו. המאבק באנטישמיות הוא מבחן המוסר והחוסן של העולם החופשי כולו. ברגע שחברה מתרגלת לכך שיש קבוצה שמותר להוציא מן הכלל, היא מסמנת את תחילת ההתפרקות שלה. שם בדיוק, בעוז ובזקופת קומה, צריך לעצור אותה.
הכותב הוא יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית
