הפרשנים מתעקשים שאליפות העולם בכדורגל (או כמו שקוראים לה בטעות אצלנו – מונדיאל) שתיפתח הלילה בארצות הברית (ובמקסיקו, וקנדה גם) לא באמת מעניינת את טראמפ, כי התחרות המתישה הזאת הולכת להימשך חמישה שבועות וחצי, וטראמפ אחרי שתי דקות ממילא מאבד עניין. מה שחשוב מבחינתו זה שביום ראשון הקרוב הוא יהיה בן 80, ילד במושגים של המדינה שלו שבארבעה ביולי תהיה בת 250. אבל בבקשה לא לדבר על זה, כי הוא לא יודע על מסיבת ההפתעה הגרנדיוזית שהוא מכין לעצמו.
בכל אופן, הלילה מתחילה פסגת הכדורגל העולמית שמפגישה ראש בראש נבחרות אימתניות כמו סקוטלנד והאיטי, מזמנת דרבי מוסלמי לוהט (מצרים נגד בלגיה, תוניסיה נגד הולנד), ומחרבת לחלוטין את השעון הביולוגי, כי המשחקים יימח שמם מתנהלים לפי השעון המשובש של צפון אמריקה. השנה מספר הנבחרות במונדיאל עלה מ־32 ל־48 אז גם הפעם לא הצלחנו להגיע, אבל בעוד ארבע שנים אולי יגדילו ל־72 נבחרות וגם אז ישראל תישאר בבית, ולא בגלל ששונאים אותנו. טוב, אולי קצת. מה שכן, אחרי שפיפ"א החליטה על הרחבת הטורניר התברר שאין מספיק נבחרות בעולם, אז כדי למלא את המכסה המציאו מדינות שלא באמת קיימות כמו קורסאו, כף ורדה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ואיראן. בסך הכול 104 משחקים כפול 90 דקות (עם אופציה ל־120), בשתיים בלילה ו־30 מעלות צלזיוס. מה הפלא שהמונדיאל לא מעניין את קצה השיער של טראמפ הצבוע. זאת אומרת השיער צבוע. וגם טראמפ, קצת.
הוא הרי הבטיח לאזרחי איראן שהעזרה בדרך, הם יצאו לרחובות ונטבחו בהמוניהם אבל העזרה לא הגיעה. בסוף הוא תקף בחמת זעם ואיים בהשמדת הציוויליזציה האיראנית, רק שאז הוא החליט פתאום על הפסקת אש ונתן למשמרות המהפכה להבין שהוא נואש. וכל זה לא בגלל המונדיאל, אלא בגלל שבנובמבר יש לו על הראש בחירות לקונגרס ולסנאט והוא צריך להוריד את מחיר הנפט, אחרת הבוחרים ינקמו בו.
זה נכון, אבל זו הסיבה המשנית. הסיבה העיקרית לרפיסות המדאיגה של טראמפ נובעת מזה שהוא, וכל העולם, משחקים ביניהם כדורגל. גם אנחנו, למרות שאין לנו דריסת רגל במונדיאל ואפילו לא ביורו. כמאמרו הידוע של ויליאם שייקספיר: כל העולם מגרש וכולנו שחקנים. או בלשונו הזהב של השדר המיתולוגי זוהיר בהלול: אנחנו שועטים באיטיות להתקפה מתפרצת.
אולי יעניין אתכם
התקפה משולבת מהאגפים
בגדול, משחק כדורגל מתנהל כמו החיים שלנו: יש מטרה, יש חוקים, יש שופטים שמתעלמים מהחוקים, יש שופטי קו (דווקא לא מהר המור), ויש שתי קבוצות שמנהלות ביניהן מאבק הוגן וספורטיבי, חוץ מהקבוצה שלא. נגיד, קבוצה אחת מאמינה שאדם הוא אדם הוא אדם, בסופו של דבר באנו ליהנות מהמשחק, הכי חשוב שנשחק ספורטיבי ובסוף נלחץ ידיים. גם הקבוצה השנייה מאמינה שאדם הוא אדם הוא אדם, אלא אם כן הוא לא מקבל את מערכת הערכים של הקבוצה ואז אפשר – זאת אומרת צריך – לתקל אותו, לדרוך עליו ולהכניס לו קטנה עם השפיצים של הנעל, תוך כדי פזילה אל השופט במבט תמים של "מה, לא עשיתי לו כלום".
ארצות הברית היא לא בדיוק מעצמת כדורגל, אבל היא בהחלט מעצמה כלכלית וצבאית. כשהיא עולה למגרש היריבים נזהרים ממנה, מנסים לגנוב שער ולחזור מהר להגנה. גם איראן מחזיקה מעצמה מעצמה (שמתם לב מה עשיתי פה?), אבל בגלל שהיא וארצות הברית זה לא באמת כוחות היא משחקת בונקר, מנסה למשוך זמן כדי להתיש את היריבה ומדי פעם שולחת את שחקני החוד שלה לנסות לעקוץ את האמריקנים בחצי הכדור שלהם. זאת אומרת חצי המגרש שלהם. שחקני החוד האלה, המכונים גם פרוקסי, לא בוחלים בשום אמצעי כדי לכבוש. לכבוש שער, זאת אומרת. הם משחקים מלוכלך, הולכים על הרגליים של שחקני הקבוצה היריבה, ואם אלה דוחפים אותם בחזרה הם מיד נשכבים על הדשא ומתפתלים וצועקים כדי שדעת הקהל תרחם עליהם ותדרוש להעניש את הישראלים. תמיד המטרה היא להעניש את ישראל, ומה זה משנה שאנחנו בכלל לא במונדיאל.
כל השנים האמריקנים משתדלים לאיים על האיראנים ויחד עם זאת לפייס אותם, כדי להרגיע את המשחק. האיראנים משתפים פעולה, כי בתור הקבוצה הנחותה המטרה שלהם היא באמת להרגיע, כדי שהאמריקנים יירדמו ולא ישימו לב איך השחקנים של איראן מכינים בינתיים מהאגפים התקפה גרעינית משולבת.
ככה מתנהל המשחק בעצלתיים – האיראנים מבזבזים זמן, האמריקנים מגביהים כדורים סתמיים שההגנה האיראנית מרחיקה בלי קושי, הקהל מנמנם על הטריבונות, ורק כמה ישראלים מנסים מדי פעם להתפרץ למגרש כדי להזהיר מהמזימה האיראנית ולגעת בחולצה של מסי, אבל הסדרנים גוררים אותם החוצה וגם מסי בכלל לא משחק בארצות הברית. זאת אומרת הוא משחק בליגה בארצות הברית, אבל לא בנבחרת. כלומר כן, הוא בנבחרת ארגנטינה, אבל לא בנבחרת ארצות הב… מה זה כל השאלות האלה, את מוכנה להפסיק להפריע ולזוז כבר מהטלוויזיה?
ביבי נותן וולה לחיבורים
הכול טוב ויפה וכולם מבסוטים (חוץ מהישראלים, אבל הם לא במונדיאל), עד שהאמריקנים מחליטים לערוך חילוף ומכניסים למגרש את דונלד, ווינר עצבני שמבטיח להפוך את ארצות הברית מעוד קבוצת צמרת לאלופת העולם הבלתי מעורערת. יחד עם הישראלים הוא תוקף את השער האיראני בחמת זעם, דוחק את שחקני הפרוקסיז להגנה, פוצע את מוג'תבא ומוציא אותו מהמשחק. האיראנים הלחוצים בועטים טילים מרחוק ומשגרים כטב"מים (ראשי התיבות של כדורים טועים ובעיטות למסגרת) ולא נשברים, כי ככה זה פונדמנטליסטים – גם אם יפסידו 6-0, כל עוד הם עומדים על הרגליים מבחינתם הם ניצחו.
גם האמריקנים רוצים לנצח, אבל לא בכל מחיר כי המחיר של הדלק חשוב להם יותר. האיראנים כבר על סף התמוטטות, אבל הדקות נוקפות והאמריקנים מתחילים לשכנע את עצמם שניצחון זה כל כך המאה ה־20, העיקר ההשתתפות ואדם הוא אדם הוא אדם, גם שחקני הקבוצה השנייה הרי בסך הכול רוצים לחיות את חייהם בשלום ולמרר את החיים למתנגדי המשטר שמתחממים על הקווים.
אפילו טראמפ מתחיל להתעייף (ביום ראשון הוא בן 80, לא פשוט לשחק התקפה בגילו), ומורה לשחקנים לעבור למסירות ארוכות לרוחב המגרש ולשאוף לתיקו. במונדיאל הקודם ארצות הברית ניצחה את איראן 0-1, אפשר גם הפעם להסתפק בניצחון סמלי שכולו הפסד. לכן הוא מכריז על הארכה, ועוד הארכה, ועוד אחת, כדי להימנע מפנדלים שיכריעו את המערכה ויקפיצו את מחירי הדלק בוויסקונסין. זה עובד לא רע, עד שהחלוץ הישראלי ביבי נותן פתאום וולה לחיבורים ומוציא את האיראנים להתקפת נגד פרועה שמאפשרת לדונלד להגיד "גאייז, אינאף, תיקו זו תוצאה מצוינת". זה לא נכון, כי תיקו מעלה את איראן לשלב הבא, הופך את אמריקה לקבוצת מרכז טבלה בינונית ומשאיר את ישראל בנבדל. גם טראמפ יודע את זה, אבל הראש שלו כבר במשחק הבית הקשה שצפוי לו מול המפלגה הדמוקרטית, קבוצה פרוגרסיבית ששונאת לכבוש שערים אבל משתוקקת לכבוש את שני בתי הנבחרים.
כי החיים הם כדורגל: האמריקנים והאיראנים מושכים זמן בטיקי־טקה אין־סופי, ואנחנו מנסים לתמרן בין הגנה להתקפה, בעדינות, כדי לא לגרום לאיש הכתום להוציא לנו כרטיס אדום. אם כי יכול להיות שבאיזשהו שלב נצטרך לשחק שכונה – לקחת את הכדור, לבעוט אותו לשמיים, ולפוצץ את המשחק.
לתגובות:
