בעוד שעות ספורות זה יקרה. השחקנים הגדולים בעולם, חלקם מועמדים אמיתיים לתואר הגדולים בהיסטוריה, יפתחו את טורניר הכדורגל הגדול בכל הזמנים. רונאלדו, מסי, אמבפה, האלאנד, הארי קיין, ויניסיוס, לאמין יאמל, ברונו פרננדז ודקלן רייס — רשימה שמרגישה כמו פוסטר של חלום — הם רק חלק מהשמות שילוו אותנו מדי יום בארבעים הימים הקרובים.
מבחינת איכות השחקנים, זה כנראה המונדיאל הטוב ביותר של העידן המודרני. אבל זה רק חלק מהסיפור. כי טכנית, רשמית, ובכל קנה מידה אפשרי, זהו הטורניר הגדול בהיסטוריה: 48 נבחרות, שלוש מדינות מארחות — ארצות הברית, קנדה ומקסיקו — ומספר משחקים שכמעט בלתי אפשרי לעכל.
וכדי להבין איך הגענו למפלצת הזו, צריך לחזור רגע לנקודת ההתחלה. אל דאגה, זה לא הולך להיות שיעור היסטוריה. אבל אי אפשר לדבר על הגודל של היום בלי להזכיר את הצניעות, או יותר נכון, את הבלגן, ואולי אפילו החלטורה, שממנו הכול התחיל.
שתי השריקות שיצרו היסטוריה
1930, מונטווידאו, בירת אורוגוואי. שתי שריקות — אחת בכל מגרש — הולידו היסטוריה שאיש לא שיער שתשרוד כמעט מאה שנה. זה היה המונדיאל הראשון. ואם להיות כנים, הוא היה כל כך חובבני, כל כך מאולתר, שאפשר היה לחשוב שהוא הופק כאן, אצלנו, בפינת רחוב עם גנרטור רועש.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אסף משניות
האיסור על הגעת אוהדי הפועל ב"ש לאלקמאר: נדבך נוסף במאבק המדיני נגד ישראל
עוד מאת אסף משניות
שבוע וחצי לבחירות: יותר נעלמים מערכים מוחלטים
עוד בתרבות
האדמה מירושלים נכנסת לציור, והחתימה הפכה ל"ב״ה"
עוד בתרבות
רוח השריון: הפצועים והלוחמים שרים את הפסקול של החיל
עוד מאת אסף משניות
השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה
עוד מאת אסף משניות
משרד התפוצות נגד מזכ"ל האו"ם: "הפך את האו"ם לאנטישמי"
הטורניר נבנה מהרגע להרגע, אחרי שהוועד האולימפי זרק את הכדורגל מהמשחקים. פיפ"א, שנעלבה עד עמקי נשמתה, החליטה להקים טורניר משלה. כזה שיקדש את המשחק שבאותם ימים לא זכה להערכה רבה. כדי להוכיח שהיא מסוגלת לארגן אירוע לא פחות מהאולימפיאדה, היא קבעה שהטורניר הראשון יתקיים שנתיים בלבד אחרי האולימפיאדה האחרונה. בלי זמן, בלי תשתיות, ועם הרבה יותר רצון מניסיון.
החובבנות ניכרה בכל פינה. אנגליה, מולדת הכדורגל, סירבה להגיע. איטליה, גרמניה וצרפת בחנו את העלויות וברחו. פיפ"א רצתה 16 נבחרות, הצליחה לגרד רק 13, ארבע בלבד מאירופה, כשרק צרפת משמשת כנציגת "אריות היבשת". אפילו כדור רשמי לא היה: כל נבחרת הביאה את הכדור שלה. בגמר שיחקו במחצית הראשונה בכדור של ארגנטינה ובשנייה בכדור של אורוגוואי, המארחת שגם זכתה.
תשעים ושש שנים אחרי, והטורניר החצי־אפוי ההוא הפך למפלצת ששווה מיליארדים. תעשייה שלמה סובבת סביבו. זה אחד האירועים הנצפים בעולם. אבל עם הגודל הזה מגיעים גם חששות כבדים שהמונדיאל יאבד את הקסם שלו, את האיכות שלו, את מה שהפך אותו לאירוע שבכל נקודה על הגלובוס עוצרים כדי לצפות בו.
בין הפחד לאבד את הקסם לחגיגה עולמית של תרבויות
הסיבות לחששות רבות, ורובן הגיוניות לגמרי. בעולם מתוקן, נבחרת כמו קוראסאו לא הייתה אמורה להתקרב למונדיאל. האיטי וכף ורדה היו אמורות לראות את הטורניר מהסלון. גם החלוקה החדשה, כשכמעט כל דרום אמריקה בפנים ורק 16 נבחרות מאירופה, הרימה לא מעט גבות. העובדה שכמעט כל המשתתפות יעברו את שלב הבתים ויגיעו לנוקאאוט הוציאה הרבה מהעוקץ של הטורניר. והבתים? בואו נאמר בעדינות: המונח “בית המוות” פרש לגמלאות.
פיפ"א מציגה את זה כאידיאל: מונדיאל שלא שייך רק לחזקות ולעשירות. בפועל, החשש של אוהדים רבים ברחבי העולם הוא פשוט: שהמשחקים בשלב הבתים לא יהיו מספיק טובים. אבל החשש הזה מפספס משהו מהותי. כי המונדיאל הזה לא יהיה טורניר אחד אלא שניים. שתי אליפויות עולם שונות, זו בתוך זו.
הראשונה היא שלב הבתים. נכון, כמעט כל אחת מהנבחרות תעבור אותו, בטח הגדולות והחזקות. מתוך 48 נבחרות, 32 ימשיכו לשלב הבא. במובנים רבים, שלב הבתים ירגיש כמו סדרת משחקי אימון. יהיו בו גם כמה שיאים היסטוריים שכנראה יישברו בלי מאמץ.
אבל מצד שני, שלב הבתים יהיה חגיגה. חגיגה של תרבויות, של צבעים, של אוהדים שבמציאות אחרת לא היינו רואים לעולם. דמיינו את מצעד המשלחות בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, רק כזה שנמשך שבועיים, ומתפרס על פני מאות משחקים.
בכדורגל תמיד יש מקום לבלתי צפוי
וגם אם על הנייר לא צפויות הפתעות גדולות, בסוף זה כדורגל. ספורט שבנוי על רגעים שאף אחד לא ראה מגיעים. ויש לנו על מה להסתמך: רק בשנה שעברה אופ"א הגדילה את ליגת האלופות ל-36 קבוצות, כולל כאלה שלא חלמו להגיע למעמד הזה.
והתוצאה? בשנתיים האחרונות ליגת האלופות פשוט פרחה. מטורניר שאיבד קצת מהעניין, במיוחד בשלב המוקדם, היא הפכה למפעל שמספק משחקי ענק כמעט בכל שבוע. ולא רק משחקים גדולים, אלא גם הפתעות. בודה/גלימט הנורבגית הגיעה לשלבים מתקדמים. פאפוס הקפריסאית וסן סילואז', הגרסה הבלגית למכבי נתניה, היו על סף העפלה לנוקאאוט. אפילו קראבח מאזרבייג'ן עברה שלב. כי ככה זה בכדורגל. תמיד יש מקום לבלתי צפוי. בגלל זה אנחנו אוהבים אותו.
ולא רק ליגת האלופות מוכיחה שהגדלה לא בהכרח פוגעת. גם המונדיאל עצמו יכול להעיד. זה בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת שהטורניר גדל, לקראת מונדיאל 98' בצרפת. עד היום מדובר באחד המונדיאלים הטובים בהיסטוריה, עם סיפורים ומשחקים שחוזרים אליהם שוב ושוב. והחששות שנשמעים היום נשמעו גם אז, לפני 28 שנה.
ובסוף, אולי זו כל המהות של המונדיאל הזה: הוא גדול יותר, רועש יותר, מפוזר יותר, ולצד זאת אחר מכל מה שהכרנו. הוא ייתן במה לנבחרות שלא חלמו להיות כאן, יכניס צבעים חדשים למסך, ויזכיר לנו שהכדורגל הוא לא רק של הגדולים. הוא של כולם. ואם יש משהו שההיסטוריה של המשחק הזה לימדה אותנו, זה שכששריקת הפתיחה נשמעת, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים יכול להתהפך ברגע.
אז כן, יש חששות. כן, יש סימני שאלה. אבל יש גם הזדמנות אדירה לראות את המונדיאל ממציא עצמו מחדש, בגרסה גדולה יותר, פרועה יותר, בלתי צפויה יותר. ועכשיו, כשהאורות נדלקים והעולם מתכנס שוב סביב המשחק האהוב בעולם, כל מה שנותר הוא לשבת, לנשום עמוק, ולתת לחגיגה הגדולה בעולם להתחיל
