תופס פיקוד

בשביל ארז תדמור, הניסיונות ליישר קו עם הקונצנזוס הסתיימו עוד כשהיה נער. מי שגדל כחילוני בקריית ארבע ומצא את עצמו בתיכון ירושלמי מתווכח לבדו מול כיתה שלמה ומורה, הבין מהר מאוד מה המחיר של הליכה נגד הזרם. אבל אצל תדמור המחיר לא הרתיע אותו מלהשמיע את עמדותיו: הוויכוחים בכיתה הפכו לקמפיינים ארציים, ותדמור היה לאחד ממקימי תנועת 'אם תרצו' ולמי שמזוהה עם תקשורת הימין, מגלי ישראל ועד ערוץ 14. כעת, עשור אחרי שפרסם את הספר 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?' שזכה לפופולריות רבה במחנה הלאומי, התיישבנו לשיחה איתו לרגל צאת ספרו החדש, 'מרד הגנרלים' (בהוצאת 'סלע מאיר'). הספר ממשיך את הקו האידאולוגי ההוא, אבל לוקח אותנו הפעם אל חשיפת מה שהוא מגדיר כפסגת המחדל של מערכת הביטחון, כפי שבא לידי ביטוי ב־7 באוקטובר.

בספרו החדש קובע תדמור קביעה נחרצת: הכשל העיקרי שהוביל לאסון 7 באוקטובר לא היה מקצועי אלא דמוקרטי. לשיטתו, המידע הדרמטי שזרם בלילה ההוא לא היה אוסף של "אותות חלשים" אלא נחשול של תמרורים אדומים. למרות זאת, המערכת נמנעה בכוונת מכוון מלהרים טלפון קריטי אחד לראש הממשלה – שיחה שהייתה יכולה למנוע את האסון. הספר חושף את שורשיו של "אתוס שומרי הסף", תפיסה מעוותת הרואה בנבחרי הציבור סרח עודף. תדמור משרטט את המנגנון הזה, החל מכתבי עת צבאיים הקוראים להוליך את הדרג המדיני שולל, דרך תרגילי הונאה והדלפות שנועדו לשבש את ניהול המלחמה, ועד למערכת התמריצים של ה"דיפ־סטייט" שמטרתה לנטרל את יכולתו של הציבור לשלוט בגורלו.

ב־246 עמודי הספר מתאר תדמור את עוצמתו של שלטון הפקידים. לשיטתו, הממסד הביטחוני ניסה לכפות על הדרג המדיני אג'נדה של כניעה. "הם רצו לכפות עלינו תבוסה במלחמה הזאת באמצעות 'עסקה בכל מחיר', אבל הממשלה קבעה יעד של הכרעת חמאס והשבת החטופים. הם עשו כל מניפולציה אפשרית כדי לכפות את האג'נדה שלהם – ולא הצליחו. כל מה שישראל השיגה ברצועת עזה ובלבנון נעשה על אפם וחמתם של הגנרלים. במקום להיות מנוע, הם היו משקולות שניסו למנוע מזה לקרות".

בשביל תדמור, המונח "מרד הגנרלים" הוא לא רק כותרת שיווקית, אלא תיאור מצב מדויק של מה שהתרחש מאחורי הקלעים. "זו לא בגידה במובן של סיוע מכוון לאויב, אלא מרד בעצימות משתנה שמנוהל פה כבר זמן רב", הוא קובע. "כל אתוס 'שומרי הסף' הוא פיקציה אנטי־דמוקרטית שהמציאה ההגמוניה כדי להגן על האינטרסים של הפקידות מפני הממשלה הנבחרת". לטענתו, השיא הגיע ערב הרפורמה המשפטית. "ראשי מערכת הביטחון איימו על הממשלה. כשהרצי הלוי בא לדרג המדיני ואומר שהקו האדום של הצבא הוא 'משבר חוקתי' שבו הוא לא ידע למי לציית, זה איום ברור בהפיכה צבאית. חוק יסוד הצבא קובע חד־משמעית שהצבא נתון למרות הממשלה. מי אתה בכלל, הרצי הלוי, שתחליט למי אתה נשמע?"

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

"הפקירו את האזרחים לשחיטה"

לשיטתו, הגישה הזאת היא שהובילה ישירות לאסון 7 באוקטובר, בשני היבטים עיקריים. "ראשית, הם אפשרו את פירוק הצבא במשמרת שלהם כשלא אכפו את הדין הצבאי על סרבנים וממרידים, והאויב זיהה את זה. שנית, בלילה של 7 באוקטובר הם מינו את עצמם לממשלת־על של ה'דיפ־סטייט' והחליטו למדר את הממשלה ממידע מודיעיני", הוא חושף. "הם טוענים שהם מסרו 'התראה למלחמה' ביולי 2023, אבל כשהגיע נחשול של מידע מודיעיני בליל הטבח – הם חזרו לישון כי חששו מ'מיס־קלקולציה'. הם פשוט שקרנים. בשם החשש המטורף מ'מיס־קלקולציה', מאי־הבנה שתגרום לערבי הרציונלי והשלו לצאת מאיזון, הם הפקירו את אזרחי ישראל להישחט במידור מוחלט של הדרג המדיני. כמו שאמר לי אמיר אביבי, ששירת כראש לשכת הרמטכ"ל: על אחוז אחד מהמידע שהגיע באותו לילה היו מעדכנים מיד את ראש הממשלה. מי הם שלא יעדכנו את הדרג המדיני? זו חבורה של פושעים".

"הם טוענים בתקשורת שבלילה ההוא התקבלו רק 'אותות חלשים', אבל זה שקר מוחלט שנועד לעצב את התודעה הציבורית", הוא קובע בחריפות. "הפעלת 45 סימים ברחבי הרצועה, ירידת בכירי חמאס למנהרות והתאספות אנשים במסגדים – אלו לא אותות חלשים, אלא אור אדום בוהק. הם פשוט לקו בטמטום ובהפקרות קיצונית. בשם התאוריה המטומטמת של מניעת מיס־קלקולציה – החשש שחמאס יפרש לא נכון את הצעדים שלנו וניגרר למלחמה – הם שמו את כל הביצים בסל אחד והפקירו את האזרחים להישחט".

ההאשמה העיקרית של תדמור נוגעת להסתרת המידע מהדרג המדיני: "ראש השב"כ רונן בר החליט למדר את נתניהו, כי הוא פחד שנתניהו יעשה את המיס־קלקולציה ויפתח במלחמה. לכן הוא החליט גם לא להקפיץ כוחות וגם להסתיר את המידע מראש הממשלה. הם תמרנו ותחבלו את נתניהו בדיוק כפי שלימדו אותם באתוס המעוות של שומרי הסף".

תדמור מסביר כי מדובר בשיטה מושרשת: "זה לא אירוע נקודתי, אלא תרבות ארגונית חולה. החל ממאיר דגן שהדליף ל־CIA ב־2010 כדי לטרפד תקיפה באיראן, ועד לבכירים שניסו לאחרונה לטרפד את מבצע הביפרים בצפון באמצעות הדלפות לתקשורת כדי שביידן ילחץ עלינו לעצור. הציבור חייב להבין: הגנרלים האלה חינכו דורות של קצינים על התפיסה שתפקידם לתמרן את נבחרי הציבור ולחתור תחתיהם. זה דור שלם שחייבים להחליף אותו".

עם כל זה, צריך לזכור ששלטון הימין הוא זה ששימר את הסכמי אוסלו והמשיך לכבד אותם.

תדמור מבקש להסתכל על ההיסטוריה במאקרו. "נתניהו קבר את הסכמי אוסלו. מול מטרת העל של השמאל הישראלי והקהילייה הבינלאומית להקמת מדינה פלשתינית וחזרה לקווי 67', הימין עמד וניצח במערכה הזאת".

"אי אפשר להסתכל רק על פשרות טקטיות בדרך", הוא מוסיף, "אלא על מבחן התוצאה בגדול. המהלכים הללו דרשו ויתורים ותמרונים, אבל אם היה לימין מנהיג של 'ראש בקיר' שאומר 'אף שעל' מול הלחץ האמריקני, הוא היה מפרק את הרוב הפוליטי שלו ומפסיד את השלטון לשמאל. נתניהו ויתר בטקטי כדי לנצח באסטרטגי, ובעיניי מגיע לו ציון 100 על ניהול המאבק הזה. כל עוד הוא יתמודד, אני אתמוך בו. אין אף אחד שמגיע לקרסוליו, נתניהו הוא נס".

יש לך גם ביקורת על נתניהו?

"יש לי הרבה ביקורת, אבל אני אגיד לו אותה בארבע עיניים. הימין מטומטם כשהוא רץ לתקשורת לפגוע במנהיג שלו בזמן שצריך לנצח בבחירות. לאורך השנים ראינו את נפתלי בנט משתלח בנתניהו וקורא לו 'לא ימין'. חשבתי בתמימותי שהוא פשוט טיפש שלא מבין את הנזק למחנה. הוא לא היה טיפש, זה פשוט לא עניין אותו. עניין אותו רק להדיח את נתניהו ולתפוס את מקומו. הוא היה ערמומי".

כיצד יוצאים מהלופ שבו האורוות אינן מנוקות, והמחליפים מגיעים לרוב מאותו המילייה?

"תלוי איפה מסתכלים", הוא מסתייג. "אני חושב שהיום בצה"ל, כשמביטים על רוב אלופי־המשנה ותתי־האלופים, מדובר בדור אחר של מפקדים. זה כבר לא המילייה של חבר מביא חבר מאליטת הגנרלים של בני גנץ ואביב כוכבי, שרובם היו בינוניים וכושלים חד־משמעית. מי שמכיר את הנפשות הפועלות בדרגים הללו, כמו למשל המינויים של מפקדים דוגמת רומן גופמן או דוד זיני, מבין שצומח פה משהו אחר לגמרי".

לדבריו, התיקון דורש אורך רוח, חוט שדרה, והפקת לקחים מטעויות העבר של הימין במינוי בכירים. "זו מערכה, וצריך למנות בזהירות ולא לפשל. בעבר, כשהימין רצה לעשות שינוי במשטרה ומינויו של גל הירש סוכל, הביאו את רוני אלשיך במה שנתפס אז כהברקה, בגלל הרקע שלו כדתי ומתנחל. אבל אלשיך, שהצהיר עם כניסתו שיילחם בקשר המושחת בין הפיקוד הבכיר לתקשורת, נשבר בתוך חודש. ברגע שהתקשורת צלבה אותו והציגה אותו כתימהוני ומשיחי, הוא הבין שאם ילך נגדם הקריירה שלו תיגמר. הוא אולף בשנייה והפך לכלבלב שלהם".

הלקח של הימין, לשיטת תדמור, צריך להיות חד וברור: "הרבה יותר משצריך למנות אנשים בעלי דעות ימניות, חייבים למנות אנשים עם חוט שדרה שלא ימכרו את הערכים שלהם בשביל ליטוף מהאליטה. היום, אחרי שראינו כמה רחוק המערכת מסוגלת ללכת, הימין כבר מבין את כללי המשחק ולא ייכנע לייאוש". כדוגמה חיובית למשילות שקטה הוא מציג את שר האוצר. "מה שבצלאל סמוטריץ' עושה כיום ביהודה ושומרון, ובמיוחד פרויקט החוות, זו מהפכה אדירה שקובעת עובדות בשטח. הוא לא מקבל על זה מספיק קרדיט בתקשורת, וטוב שכך, כי כדי שזה יצליח צריך לפעול בשטח ולא לרוץ לעשות פסטיבלים והכרזות בומבסטיות".

כדי למנוע מצב של מבוי סתום במאבק באליטות, מציע תדמור בספרו פתרון חוקתי מקורי: "במקרה הגרוע ביותר, שבו ננסה לתקן את יחסי הרשויות והמערכת תנסה לייצר משבר חוקתי או הפיכה, יש לנו מנגנון שיכריע אותם: משאל עם. ברגע שתביא את הרפורמה להכרעת הציבור במשאל עם, אתה תנצח בסבירות גבוהה מאוד, כי רוב העם מתנגד לסמכויות הדרקוניות של בית המשפט".

שרון עשה משאל למתפקדי הליכוד, ודרס אותו בלי למצמץ.

"משאל של מתפקדי המפלגה אינו דומה למשאל עם. בהתנתקות, רוב הציבור דווקא תמך במהלך, כפי שהוכח בריצתה של מפלגת קדימה ובקריסת הליכוד ל־12 מנדטים בבחירות 2006", הוא מאבחן.

תדמור משוכנע כי נוכח תוצאות מפורשות של משאל עם, שומרי הסף ייאלצו להיכנע. "ההיסטוריה העולמית מוכיחה שבכל פעם שמדינה הגיעה למבוי סתום על סף מלחמת אזרחים והלכו למשאל עם – כמו בברקזיט בבריטניה או בתקופת דה־גול בצרפת – כל מוקדי הכוח נאלצו להרכין ראש. לא יהיה רמטכ"ל או מפכ"ל שיגיד שהוא לא מקבל את תוצאות משאל העם ומציית לאהרון ברק. ואם יהיה רמטכ"ל מורד כזה? רוב החיילים, שהם אזרחים דמוקרטיים ואנשי ימין, פשוט לא יישמעו לו אלא לרמטכ"ל החדש שהממשלה תמנה. בזה האירוע ייגמר".

להיות חילוני בקריית ארבע

ארז תדמור (45), נשוי לשרון ואב לשלושה, תושב אפרת זה 18 שנים. "לגדול כחילוני בקריית ארבע זה משהו שמעצב את האישיות", הוא חוזר לימי נעוריו. המגורים בקריית ארבע מוכת הטרור עיצבו את השקפתו הימנית, והיותו חילוני חיזקה את עמידתו מול החברה השמאלנית במוסדות החינוך שבהם למד. "קריית ארבע זה מקום קשוח, עם הרבה חוויות קשות של טרור ושל פיגועים, וזה משפיע. חלק גדול מהבחירה שלי ללכת לחיים הציבוריים נובע מכך שאתה רואה בעיניים מהן התוצאות של מדיניות שגויה. פרט לכך הייתה החוויה של להיות חילוני בקריית ארבע, ולאחר מכן בחטיבת הביניים ובתיכון בירושלים. למדתי בתיכון חילוני ירושלמי, המורים ברובם היו אנשי שמאל. כשאתה נמצא מחוץ לסביבה הטבעית שלך ואתה קצת שונה, זו חוויה טובה שבסופו של דבר מעצבת את האופן שבו אתה רואה את הדברים".

לאחר שירותו הצבאי היה ממקימי היישוב שדה בועז שבגוש עציון, שם התגורר במשך שש שנים. בשנת 2003 החל לעבוד בתקשורת, תחילה במקומון 'ידיעות ירושלים' ובהמשך ב'מקור ראשון'. בין לבין שילב לימודים אקדמיים וסיים תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני בבר אילן. באוניברסיטה העברית הוא פגש מקרוב את מה שהוא מגדיר "משטרת מחשבות". "בעיקר באוניברסיטה העברית ראיתי את זה מקרוב, שם התחלתי להבין מה יהיו ההשלכות של הדברים".

התובנות הללו, לצד הטלטלה הלאומית של הגירוש מגוש קטיף, הובילו אותו להקמת תנועת 'אם תרצו' בשנת 2006, שאותה הוביל במשך שש שנים. "הניצנים של התנועה הגיעו מתישהו אחרי ההתנתקות, במלחמת לבנון השנייה", מסביר תדמור. "חיפשנו דרכים להשפיע, וראינו שלא הייתה אז תקשורת ימין וכמעט לא היו ארגוני ימין. 'אם תרצו' נולדה כמענה לצורך שחיפשנו. אהוד אולמרט דיבר אז על תוכנית ההתכנסות ורצה להקים מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון. אמרנו לעצמנו: אם מועצת יש"ע תהיה זו שתוביל את המאבק נגד מדינה פלשתינית – יהודה ושומרון ייפלו כמו גוש קטיף. כך הקמנו את 'אם תרצו'. ברוך ה' אולמרט נחלש מבחינה ציבורית מהר מאוד, למרות שהוא נשאר ראש הממשלה, ולכן תוכנית ההתכנסות ירדה מהפרק. בעקבות זאת התנועה קיבלה את האופי שלה: להיאבק נגד האנטי־ציונות באקדמיה, נגד הפוסט־ציונות, ונגד הבריונות ומשטרת המחשבות של המרצים במוסדות האקדמיים".

לאחר שש שנות פעילות בשטח, בחר תדמור לחזור לזירה העיתונאית וההסברתית. "עוד לפני 'אם תרצו' הייתי עיתונאי כמה שנים. הקמת התנועה נבעה, בין היתר, מכך שלא הייתה תקשורת ימין. הגעתי די מהר למסקנה שבתקשורת השמאל אי אפשר להשפיע. הניסיונות העקרים הללו להשתלב כאיש ימין בתוך תקשורת השמאל פשוט לא עובדים".

מה לגבי עמית סגל?

"הוא אכן יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. חוץ ממנו, מסתבר שכל היתר לא מצליחים להשפיע", טוען תדמור. "וגם במקרה שלו, אני לא יודע אם ההשפעה שלו גוברת על התועלת שהוא מביא להם בשימור קהל ימני שצופה ב־99 אחוזים מהזמן בתעמולת שמאל. לקח לו הרבה מאוד שנים להגיע לעמדת השפעה. כשעיתונאי ימני בכלי תקשורת של השמאל מביא חשיפות וסקופים שאיכשהו לא מתאימים לאג'נדה שלהם – הם קוברים לו את הסיפורים ואין להם שום פולו־אפים".

התובנה הזאת הובילה אותו למסקנה שהפתרון הוא בניית אלטרנטיבה עצמאית, "בין אם ארגונים חוץ־פרלמנטריים ובין אם כלי תקשורת ימניים. הניסיונות להשפיע מבפנים הם חסרי תועלת", הוא מאבחן. "לדעתי, עמית סגל תורם היום לערוץ 12 יותר בשמירה על נתח צופים ימניים מאשר ביכולת שלו להביא לקדמת הבמה עמדה ימנית. בעיניי, הוא היה יכול להביא תועלת הרבה יותר גדולה בערוץ 14".

גם המעבר של קלמן ליבסקינד לעריכת 'מקור ראשון' נתפס בעיניו כצעד נכון שנוגע בליבת ההשפעה הציבורית. "זה נכון חד וחלק. מה שמשפיע בכלי תקשורת זה לא תבלין פה ושם או תחקיר מדי פעם. מה שקובע זה על מה המערכת שמה את כובד משקלה והכותרות שלה יום אחרי יום. יש לי ביקורת על קלמן לאורך השנים, ואני חושב שהוא עשה דברים שלא ייעשו כשיצא נגד נתניהו בעניין תפירת התיקים, או כשיצא נגד עיתונאים שתמכו בנתניהו וכינה אותם 'עשבים שוטים בימין'. אבל הוא קול חשוב, ומה שהוא עושה עכשיו במקור ראשון גורם לכך שהעיתון מקבל סוף סוף את הצורה שהייתה אמורה להיות לו. זה הרבה יותר אפקטיבי כשאתה משפיע על כיוון של ספינה ומערכת שלמה, מאשר על עמוד או כפולה שקבורים בתוך הררים של תעמולת שמאל".

נסיכי הימין – משרתי השמאל

מתוך התפיסה הזאת המשיך תדמור לתחנות הבאות שלו, במה שהוא מגדיר כלא פחות ממהפכה תודעתית. "אחרי 'אם תרצו' הייתי שותף להקמה של אתר 'מידה', שהיה אז משפיע ובועט. למדתי בארצות הברית בקרן תקווה והתחלתי לעבוד על הספר 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'. כשחזרתי, המשכתי ב'מידה' והתחלתי להגיש ברדיו 'גלי ישראל'. 'גלי ישראל' וערוץ 14 הן שתי מהפכות חשובות בתקשורת הימין שמצליחות לדבר עם קהל שהוא לא רק הבייס. אלו שני כלי תקשורת שהצליחו להיות משפיעים ברמה הלאומית, וזה לא היה קיים קודם. זכיתי להיות חלק מהדבר הזה".

ההבנה כי שלטון הימין אינו מתורגם בהכרח למדיניות בשטח התגבשה אצל תדמור בעקבות קמפיין שהוביל בשנת 2010 נגד הקרן החדשה ודוח גולדסטון. תובנות אלו הולידו כעבור כמה שנים את ספרו המשפיע 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?', שהפך למניפסט מכונן בשביל מחנה שלם, ובו פירק לגורמים את המנגנונים המשאירים את מוקדי הכוח בידי האליטות הישנות ואת הדרכים שבהן השלטון הפוליטי של הימין מנוטרל בשטח. "עשינו קמפיין אפקטיבי שחשף שארגונים ישראליים הם המנוע העיקרי של עלילת הדם נגד חיילי צה"ל", הוא משחזר. "ואז, כשאף אחד לא מעז כמעט להגן על הקרן החדשה, ראית שמי שיוצא להגן עליהם הם דווקא בני בגין, דן מרידור וציפי לבני. ראינו שדור הנסיכים הזה – אנשים שהתיימרו להיות מנהיגי ימין – יוצאים באופן שיטתי להגן על השמאל הכי קיצוני שיש, מתוך איזשהו תסביך".

בעיניו, התנהלות זו חשפה שבר עמוק שחזר על עצמו לאורך השנים. "הם מפנים עורף לעמדות שלהם, למחנה שלהם ולבוחרים שלהם. יש להם צורך עלוב לקבל לגיטימציה מאליטות ישנות שדרסו את ההורים שלהם. זה היה דור בטראומה. האנשים האלה העבירו עשורים בפוליטיקה והם לא חתומים על שום הישג ימני. כשהם יוצאים מהמערכת ומפסיקים להשתמש בקולות של מצביעי הימין, אפשר לראות שהם בזים למצביעים האלה ורוצים לקבל ליטוף מהשמאל, פינה בתוכנית או חברות בדירקטוריון. האנשים האלה מעולם לא ראו את עצמם באמת כימנים. לכל היותר, חלקם היו אנשי ימין בנושא ארץ ישראל, אבל מחויבות לפתוח את מוקדי הכוח, להיאבק בהפיכה השיפוטית, לדאוג לקריירה אקדמית לסטודנט ימני או לתקשורת ותרבות ימנית – זה לא עניין אותם אף פעם. הם לא ספרו את הבוחרים שלהם".

לדבריו, בלי מאבק על מוקדי הכוח, העמדות האידאולוגיות נעשות חסרות אונים. "בסוף, כל ההגמוניות נשלטות על ידי השמאל. חלק מהנסיכים הללו כבר הפכו בעצמם לתומכים במדינה פלשתינית. אפילו בני בגין שמתיימר להיות איש ארץ ישראל השלמה – אם כל מוקדי הכוח נשלטים על ידי השמאל, הם ידרסו אותך. אם אתה לא דואג שבית המשפט יהיה בגודלו הטבעי וייצג את הערכים של עם ישראל, ואם לא תיאבק על התקשורת והאקדמיה – העמדה התאורטית של בני בגין למען ארץ ישראל השלמה לא רלוונטית בכלום, כי לא היה לה שום סיכוי לנצח".

מדוע הפוליטיקאים הללו פועלים כביכול בניגוד לתפיסת העולם שלהם?

"חלק מזה טמון אולי בהיעדר חוט שדרה אידאולוגי, חלק בהיעדר ידע, וחלק בחוסר יכולת לעמוד מול העוצמה של המערכת. אצל חלק מהאנשים מדובר ברגשי נחיתות, ואצל חלק זה פשוט נובע ממערך המקלות והגזרים של השמאל", הוא מסביר. לטענתו, הכללים בזירה הציבורית ברורים לכל שחקן מתחיל: "אם תדקלם מנטרות מסוימות ואם תקדם עמדות מסוימות – יאתרגו אותך, יאדירו אותך ותזכה לקרדיט, לשבחים ולראיונות מלטפים. אבל אם תלך נגד הזרם, אתה פותח על עצמך את שערי התחקירים העיתונאיים, ההשמצות והסילופים, ומגיע עד אפילו תפירת תיקים".

אולי האשמה נעוצה גם בשיטה הפוליטית בישראל ובשיטת הפריימריז הפתוחים בליכוד, המאפשרת כניסה של פעילי שטח שאין להם מחויבות אידאולוגית עמוקה?

"יש אנשים מסוימים שהם כאלה, ולכן מתפקדי הליכוד צריכים לגלות בעיניי הרבה יותר בגרות ותבונה כלפי האנשים שהם בוחרים", הוא מאבחן. "מצד שני, תסתכל על נפתלי בנט. הוא הגיע עם איילת שקד, 'משהו חדש מתחיל', 'ימין לא מתנצל' – בסוף, מתוך מפלגה שלמה, היחידים שעמדו על הערכים של הימין הם בהתחלה עמיחי שיקלי, אחרי זה הצטרפה עידית סילמן, קצת ניר אורבך. אתה רואה את כל ההבטחות האלה ומה נשאר מהן".

השאלה מה גרם לכל הערכים המוצהרים של בנט להיעלם ברגע האמת, והאם הכול היה מלכתחילה מצג שווא לטובת תאוות כבוד וכיסא ראש הממשלה, נותרת בעיני תדמור פתוחה ברמה האישית, אך ברורה מאוד ברמה הפוליטית. "אני לא יודע אם היו לו ערכים. זו שאלה טובה. אין לי מושג ממה הבן־אדם הזה עשוי", מודה תדמור בכנות. "מה שברור לי הוא שאדם הוא לא רק הדעות שלו או הערכים שלו. לאדם יש גם אופי, ויש דברים נוספים שמניעים אותו. גם אם נניח תאורטית שיש לו עמדות ימין, ואני בכלל לא בטוח שזה נכון, בבחירה שבין האידאולוגיה של נפתלי בנט ובין קידומו לעמדת כוח הוא תמיד יבחר לקדם את עצמו".

שתי קבוצות על המגרש

ממשלת "ימין על מלא" מצליחה לסדוק את הנוסחה של "מצביע ימין ומקבל שמאל"?

"יש פה מערכה שאנחנו מנהלים כבר עשור כדי שהימין יתבגר ויתחיל להשפיע על מוקדי הכוח. זו מלחמת תרבות. פוליטיקה זה לא רק לנצח בבחירות. היא נקבעת בתקשורת, בפקידות, במשפט, באקדמיה, בתרבות ובזירה החוץ־פרלמנטרית", הוא מזכיר. "הימין בכל העולם מבין כעת שהוא הזניח את המוסדות. השמאל ביצע במשך עשורים חדירה הדרגתית כדי להשתלט עליהם ולדחוף עמדות שמאל. אנחנו בארץ התעוררנו באיחור גדול מאוד, אבל התהליך כבר בעיצומו. כשהקמנו את 'אם תרצו' ב־2006, לא היה כלום. היה את 'מקור ראשון' כעיתון חלש בלי משאבים, ולא היו 'גלי ישראל', ערוץ 14, רשתות חברתיות או ארגוני ימין. מה שהיה זה מועצת יש"ע ועוד ארגון פה ושם. היום אנחנו בעולם אחר לגמרי. יש תקשורת ימין, רשתות חברתיות וארגונים חזקים. נכון שלקבוצה השנייה יש עדיין הרבה יותר גופים ותקציבים, אבל היום יש שתי קבוצות על המגרש".