כשהוא היה בכיתה ו' החלו להתפשט שמועות מוזרות על נגיף מסתורי שהסינים מפיצים בעולם באמצעות אלי אקספרס. כשמערכת החינוך הושבתה בניסיון להשבית גם את התפשטות המחלה הוא שמח על החופשה הבלתי צפויה מלימודים, אבל כשהסגר איים על ההכנות למסיבת הסיום זה כבר היה פחות שמח. וחוץ מזה, בסופו של דבר בן אדם צריך שגרה, על אחת כמה וכמה אם הוא ילד. כמה אפשר להיות סגור בבית עם אחים גדולים שמנשלים אותך מהמחשב ועם הורים חמורי סבר (או שאולי לא, קשה לראות הבעות פנים מאחורי המסכה של הקורונה) שדורשים ממך להיכנס לזום עם מורה שלא יודעת לתפעל אותו?
אחר כך הסגר הומתק למאסר על תנאי והוא חזר ללימודים, אבל אז אחד הילדים בכיתה נדבק וכל הכיתה נשלחה לבידוד. בנפרד, לא כולם ביחד. חשבתי שלסגור ילד לבדו בחדר במשך עשרה ימים, כשמדי פעם מכניסים לו קצת אוכל מתחת לדלת, זו מציאות שעברה מהעולם עוד בימי הביניים. מי היה מאמין שזה יכול להתרחש גם בעולם המוטרף של ימינו.
בכיתה ז' הוא התחיל ללמוד בחטיבת הביניים של הישיבה התיכונית. טוב, לא בדיוק ללמוד, יותר להעביר את הזמן בגוגל־מיט, המכונה ככה בגלל שהוא ממיט חורבן על המורים שלא מוצאים בו את הידיים ואת הרגליים אפילו יותר מאשר בזום. אבל משרד החינוך התעקש, אז בכל בוקר הוא היה פוקח חצי עין, לוחץ על הקישור ומחכה שמורה שהוא מעולם לא פגש יצליח לחבר לכיתה הווירטואלית את כל החברים שהוא בקושי הספיק להכיר.
באותה שנה האוכלוסייה חוסנה, הקורונה חוסלה (בערך), והוא החל בהתרגשות ללמוד את פרשת הבר־מצווה שלו. שבוע וחצי לפני האירוע פרצו מהומות 'שומר החומות', המדינה בערה, חמאס הכניס אותנו למקלטים בפעם המי יודע כמה. שוב הוא מצא את עצמו בחדר סגור עם חמורי הסבר המכונים לעיתים הורים, שוב התחילו החישובים המסובכים של משרד הבריאות שמרשה 20 אנשים בחלל סגור ו־50 במרחב פתוח, בעוד פיקוד העורף מתיר 10 בחוץ ו־50 בתוך מבנה. אם במקרה הוא לא הוצת עדיין על ידי המון ערבי משולהב. האם במצב כזה הבר־מצווה תיערך ברוב עם וקלאסה, או עם המשפחה הגרעינית בבאסה?
אולי יעניין אתכם
בסוף, ממש ברגע האחרון, חמאס נרגע ופיקוד העורף התרצה. המשפחה והחברים הורשו להגיע, והוא קרא את הפרשה וגם עלה לתורה ברוב עם והדרת מלך. במניין חצרות כמובן.
בכיתה ח' הקורונה עוד ביקרה אצלם בישיבה מדי פעם וגם השר מתן כהנא (פעמיים), עד היום לא ברור מה יותר טראומטי. גם בני גנץ הגיע פעם, התלמידים הוזהרו להתנהג יפה וסוללת מאבטחים עמדה מולם בהיכון למקרה שמישהו יצייץ, למרות שאף אחד לא העלה על דעתו להפריע. בכיתה ט' התחלפה הממשלה, ופתאום התברר שזה דווקא סבבה לצור על שרים ולצרוח עליהם עם מגאפונים. תלוי כמובן מי השר ומי הצר.
אבל בישיבה התנהלה באותו זמן שגרת לימודים פורייה, שרק דבר אחד קטן העיב עליה: התלמידים התקשו להבין את הקונספט המוזר הזה של לקום בבוקר, להגיע לישיבה, ויום שלם לעשות את הדבר המוזר הזה, נו, איך קוראים לו… אה, כן, ללמוד. הם פשוט לא הצליחו להבין איך מתנהלים בלי בידודים, בלי סגרים, ובלי להגיד בגוגל־מיט "בוקר טוב המורה, אני פה" ולחזור לישון עד הצהריים כדי לא להפריע למהלכו התקין של השיעור.
אבל זה היה בכיתה ט'. קצת אחרי שהם התחילו את כיתה י' פרצה המלחמה. מאז ועד סוף השנה המורים גויסו, התלמידים התנדבו ויכולות הלימוד התנדפו. השנה של כיתה י"א הייתה עוד מאותו הדבר, בכיתה י"ב המורים אמרו חלאס, חייבים לתת פוש כדי שהם יעברו את הבגרויות איכשהו.
"את מה?" שאלו התלמידים, שעוד בכיתה ז' התבגרו בטרם עת.
"נסביר לכם אחרי המבחנים", אמרו המורים הלחוצים והתחילו לדבר על מכינות וישיבות גבוהות. אבל אז היו בגרויות חורף, אחר כך הכנות לפורים, ובבוקר שבת זכור נפתח מבצע שאגת הארי או יבבת הסנאי או משהו, קשה לדעת אחרי שטראמפ חירב הכול. בכל אופן משרד החינוך שוב שלח אותם הביתה, ההכתרה בוטלה, הישיבה נסגרה, או כמו שקוראים לזה אצלנו – שגרה.
אז השמיניסט שלנו אמר יאללה, לפחות ננצל את הזמן לחפש ישיבה לשנה הבאה. הוא ועוד חבר סגרו עם אחראי שבו"שים שיבואו למחרת להתרשם מהישיבה, ועוד באותו לילה אחראי השבו"שים התקשר לעדכן ששיעור ד' וה' גויסו מעכשיו לעכשיו, החבר'ה של שיעור ב' ממילא בדרכם לבקו"ם ושיעור ג' כבר מזמן בצבא, אז אין באמת טעם להגיע.
אחרי פסח הם חזרו ללימודים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. ביום של הבגרות האחרונה איראן תקפה כי תקפנו את חיזבאללה שתקף אותנו כי תקפנו את איראן שתקפה אותנו, אז הבגרות בוטלה. כלומר נדחתה להיום, אלא אם לא יקרה משהו חריג. זאת אומרת היא תיערך אם לא יקרה כלום, שזה חריג.
בשבת האחרונה הם עשו שבת פרידה מהישיבה, למרות שלאור מה שעבר עליהם בשש השנים האחרונות היו צריכים לקרוא לזה שבת היכרות. ביום שני השבוע נערכה במפתיע מסיבת סיום, ואני אומר במפתיע כי זה מה שתוכנן מראש. מי היה יכול לחזות ששום דבר לא יפריע למסיבה לצאת לפועל?
הילד הזה, הנער, הבחור הבנוי לתלפיות, הוא הבן שלי. והוא שייך לדור מופלא. גם הדור הזה מתעניין בסדרות אמריקניות ובאליפות ההיסטורית של הניקס, בדיוק כמו הדור שלי. בעצם אנחנו התעניינו במייקל ג'ורדן, הניקס היו סתם לוזרים. בזמן האחרון הם מתחילים לדבר על פוליטיקה, בבחירות הקרובות רובם הגדול כבר יהיו בני 18 ויצביעו, אולי גם יכריעו, לפי המספרים הם שווים שני מנדטים. מתישהו אחר כך הם ילבשו מדים ויצטרפו רשמית לחבורה האיכותית, אך לא מספיק גדולה, של גיבורי העל ששמים הכול בצד ומתייצבים כדי להילחם על זכותנו לחיות כאן, ובלי טובות מטראמפ.
זה דור לא שגרתי של עם לא שגרתי, שבכל פעם שהוא מחפש קצת שגרה המציאות משדרת לו שעוד לא הגיע הזמן. ואז הדור הזה מתייצב ואומר: הנני, שלחני. שתיים שלוש, שגר.
יש לנו הרבה מה ללמוד ממה שהם למדו בשש שנים ללא לימודים.
העולם שואף לתיקו
חמש הערות לשבוע הראשון של המונדיאל:
- אוסטרליה ניצחה את טורקיה 0-2. קטע, זו הפעם הראשונה שהאוסטרלים לא מורידים את הראש מול מוסלמים שרוצים להביס אותם.
- אבל ברזיל בקושי הוציאה תיקו ממרוקו, קטאר סחטה תיקו משוויץ, בלגיה ניצלה בקושי מהפסד למצרים, אורוגוואי לא הצליחה לנצח את ערב הסעודית. מצד אחד, זה קצת מסמל את הקושי של העולם להתמודד עם ההתקפות של אתם יודעים מי. מצד שני, ניימאר לא שיחק. מצד שלישי, בזכות זה ברזיל הצליחה לסיים בתיקו.
- ארצות הברית ניצחה (את פרגוואי), איראן הייתה פעמיים בפיגור מול ניו זילנד ובסוף השיגה תיקו שמשאיר אותה חזק בתמונה. ואנחנו? היינו במוקדמות, אבל את החלק החשוב אנחנו שוב רואים מהבית. כדורגל הוא לא רק ספורט, לפעמים הוא פשוט שיקוף של המציאות.
- לשוער של יפן קוראים ציון, על שם הר ציון בירושלים. יפה שההורים שלו קראו לו ככה, אבל עם כל הכבוד – ציון סוזוקי זה לא שם של שחקן כדורגל, זה שם של מוסך מורשה.
- בסך הכול עד כה הרמה במונדיאל לא משהו. הקצב איטי, השחקנים שומרים על הרגליים, רוב הבעיטות חלשות ומגיעות היישר לידיים של השוער. כן, כמו שטראמפ משחק לידיים של האיראנים.
לתגובות:
