מהפרוטקשן ועד החינוך, מהכלכלה ועד אמון הציבור – ישראל משלמת מחיר הולך וגדל על החלפת משילות בהסטת אחריות.
העימות המתוקשר בין השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לבין חברות הביטוח החל על רקע טענות כי חברות ביטוח מסרבות לבטח או מבטלות פוליסות לעסקים החשופים לאיומי פרוטקשן, בעיקר בצפון ובדרום הארץ. השר דרש מהן לגלות אחריות ציבורית ולספק מענה לאותם עסקים, ואף רמז כי אם לא יעשו כן יישקלו צעדים רגולטוריים נגדם. מנגד, חברות הביטוח טוענות כי אין באפשרותן לבטח סיכון שהפך כמעט ודאי, וכי פתרון הבעיה מצוי באכיפה ובחיזוק המשילות ולא בהטלת העלות על חברות פרטיות.
אלא שהוויכוח הזה אינו באמת על ביטוח. הוא גם אינו רק על פרוטקשן. הוא משקף תופעה רחבה ומדאיגה שהולכת ומעמיקה בישראל בשנים האחרונות לפיה קיימת נטייה להחליף משילות בהעברת אחריות.
כאשר בעלי עסקים נאלצים לשלם דמי חסות כדי להמשיך להפעיל את עסקיהם, מדובר בראש ובראשונה בכשל שלטוני. מדינה גובה מסים, מחזיקה משטרה, תביעה, בתי משפט ומנגנוני אכיפה משום שביטחון אישי ושלטון חוק הם תפקידיה הבסיסיים ביותר. לכן, כאשר הפתרון המוצע הוא לחץ על חברות הביטוח, קרנות פיצוי או מנגנוני שיפוי, מתעוררת שאלה עמוקה יותר: האם אנו מטפלים בבעיה, או רק מעבירים את החשבון למישהו אחר?
אולי יעניין אתכם
בעולם ניהול הסיכונים קיים עיקרון פשוט לפיו ניתן להעביר עלויות, אך לא ניתן להעביר סיכונים. כל עוד ארגוני הפשיעה ממשיכים לפעול, כל עוד בעלי עסקים חוששים להתלונן, וכל עוד המשילות בשטח אינה מספקת – הסיכון נשאר. השאלה היחידה היא מי ישלם עליו. וכנראה התשובה היא שכולנו משלמים ונשלם עליו יותר ויותר ככל שהאחריות תגולגל ולא תטופל בעיית השורש.
לצערי, הפרוטקשן אינו מקרה בודד. הוא חלק מדפוס רחב יותר. כאשר שיקולים פוליטיים קצרי טווח גוברים על השקעה בחינוך, במיומנויות, בתעסוקה ובפריון, החשבון אינו נעלם. הוא פשוט מועבר לילדינו ולנכדינו. באיכות החינוך ובהקניית מיומנויות ליבה, העלות אינה נעלמת. היא מועברת לדורות הבאים, לצמיחה נמוכה יותר, לפריון נמוך יותר ולנטל מס גבוה יותר על ציבור הולך ומצטמצם של עובדים.
כאשר מתקבלות החלטות תקציביות שנועדו בראש ובראשונה לשמר קואליציה במקום לקדם השקעה ארוכת טווח בחינוך, בתשתיות, בבריאות ובחדשנות, המחיר אינו נעלם. הוא נדחה לעתיד. כאשר נשחק מעמדם של מוסדות מקצועיים, של שומרי הסף ושל גורמי הבקרה, הנזק אינו מופיע מיד במאזן המדינה. הוא מתבטא בהיחלשות האמון הציבורי, בירידה באיכות קבלת ההחלטות ובפגיעה ביכולתה של המדינה להתמודד עם משברים.
כאשר ממשלות דוחות שוב ושוב החלטות קשות בתחומי החינוך, ההון האנושי, הפריון, התשתיות ושילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, לא משום שאין פתרון, אלא משום שלפתרון יש מחיר פוליטי, העלות אינה נעלמת. היא מצטברת כחוב סמוי לדורות הבאים. להערכתי, המעבר ההדרגתי מתרבות של אחריות לתרבות של גלגול אחריות מהווה למעשה את אחד האיומים המשמעותיים ביותר על חוסנה של המדינה. מנהיגות נבחנת לא ביכולת למצוא מי ישלם על הכישלון, אלא ביכולת למנוע אותו מראש ולטפל בבעיית השורש. לכן, במקום לחפש עוד גורם שיישא בעלות, נכון לחזור לעקרונות יסוד של משילות.
ראשית, יש להשיב את האחריות למקום שבו נמצאת הסמכות. המאבק בפרוטקשן חייב להיות יעד לאומי. הוא מחייב שילוב של משטרה, פרקליטות, מערכת המשפט, רשות המיסים, הרשות לאיסור הלבנת הון, חילוט נכסים ומנגנוני הגנה לעדים ולמתלוננים. אין קיצורי דרך.
שנית, יש לאמץ תפיסה ארוכת טווח בכלכלה ובחברה. השקעה בחינוך איכותי, בהכשרה מקצועית, בתשתיות ובפריון אינה הוצאה. היא מהווה "ביטוח לאומי" אמיתי מפני משברים עתידיים.
שלישית, יש לחזק את המוסדות המקצועיים ולא להחלישם. מדינות מצליחות אינן נשענות על מנהיג בודד, אלא על מוסדות חזקים, מקצועיים ועצמאיים המסוגלים לייצר רציפות, בקרה וחשיבה לטווח ארוך.
רביעית, יש להחזיר את ניהול הסיכונים למרכז קבלת ההחלטות הממשלתית. כל החלטה תקציבית, חברתית או רגולטורית צריכה להיבחן לא רק לפי התועלת המיידית שלה, אלא גם לפי השפעתה על הדורות הבאים, על החוסן הלאומי ועל קיימות המודל הכלכלי והחברתי של ישראל.
אפשר להעביר עלויות מחברות הביטוח למשלם המסים. אפשר להעביר אותן ממשרד ממשלתי אחד לאחר. אפשר אפילו להעביר אותן מהדור הנוכחי לדורות הבאים. אבל אי-אפשר להעביר את הסיכון עצמו. כל עוד ארגוני הפשיעה פועלים באין מפריע, כל עוד בעיות יסוד של חינוך, תעסוקה ופריון נדחות מטעמים פוליטיים, וכל עוד ממשלות מעדיפות פתרונות קצרי טווח על פני טיפול בשורשי הבעיות, החשבון רק הולך וגדל.
השאלה איננה מי ישלם על הכישלון. השאלה היא מדוע הכישלון התרחש מלכתחילה ומה נעשה כדי שלא יחזור על עצמו. זו השאלה שצריכה לעמוד במרכז הדיון על הפרוטקשן. זו השאלה שצריכה לעמוד במרכז הדיון על החינוך, על התעסוקה, על יוקר המחיה ועל אמון הציבור במוסדות המדינה. כל השאר הוא בעיקר ויכוח על חלוקת החשבון.
הכותב יאיר אבידן, דירקטור ופעיל חברתי; לשעבר המפקח על הבנקים
