ראש החץ במאבק התודעתי נגד הציונות הדתית הוא כידוע עיתון 'הארץ' וכל מה שהוא מסמל. לכן, ברגע שמגיע מישהו מלב האצולה המשפחתית של אותה אליטה פרוגרסיבית קנאית ומושיט את ידו לציבור הדתי, ועוד תוך כדי השמעת ביקורת נוקבת על בית הגידול שלו, הדבר מרגש רבים. ובצדק, לכאורה.
אך מכיוון שמדובר בתופעה רוחנית עם משקל ציבורי ולא רק באירוע תקשורתי, יש מקום להעמיק בצמא ובכמיהה של חלקים בציבור הדתי ל"מסע של דוד שוקן" דווקא, לעומת מסעות רבים ואחרים שעוברים יהודים שונים ומגוונים בחברה הישראלית. האם באמת הרקע המשפחתי והרעיוני של שוקן הוא שיוצר את רמת העניין וההתרגשות? מדוע למשל, לא מרתקים באותה מידה מסעות תשובה של יהודים אחרים המרואיינים בערוץ הידברות? מדוע אין התרגשות דומה לנוכח מסעם של לוחמים המתחזקים ביהדותם בעיצומה של המלחמה, שבה אנו נלחמים איתם כתף אל כתף בכל יחידות הצבא? היכן העניין הציבורי בבני נוער בתיכונים חילוניים שדורשים להניח תפילין בפרהסיה וללבוש ציצית?
האם המסעות הללו פחות מרגשים רק משום שאותם יהודים לא פתחו דף פייסבוק ויראלי, או משום שאין להם שם משפחה שהיה בו משום איום במשך שנים על הלגיטימציה שלנו כציבור דתי־לאומי? מה באמת קובע את רמת העניין שלנו בתופעות חברתיות ובזרמי העומק של הדור? האם זהו מצבנו הסוציולוגי והמנטלי, או הדגל של התורה הגואלת שאותו אנו לכאורה מניפים?
נראה כי בעוד כל הסקרים ומחקרי העומק מלמדים בשנים האחרונות על צמא אדיר של דורנו, ובעיקר של הצעירים שבו, ליהדות, לתורה ולמצוות, הרי שבתוך חלקים לא מבוטלים בציבור הדתי־לאומי קיים צמא מסוג אחר לגמרי: צמא להכרה, להערכה, לשיח ולמפגש מכבד, רצוי עם חתימה תקשורתית שתיצור אווירה פוטוגנית של פיוס ואחדות. כך, סבורים חלק מהדתיים, יפסיקו סוף סוף לראות בנו משיחיים, קנאים והזויים. כך יראו כמה אנו יפים, ציונים, מלח הארץ ומוסרי נפש. כך השמאל פחות יחשוש מאיתנו, ותרבה האחדות בישראל.
אולי יעניין אתכם
אלא שכאן בדיוק מגיע הבלבול הגדול בין שני ערכים חשובים: ערך האחדות ושלום הבית, שהוא הבסיס לקיומו הפיזי והלאומי של עם ישראל, וערך התשובה, שהתורה כולה מלאה בו כחלק בלתי נפרד מתהליך גאולת ישראל. מדובר בשני ערכים שונים. הם אומנם מפרים זה את זה, אך טשטוש הגבולות ביניהם עלול להפוך לגורם מעכב ומסרס. הדבר נכון במיוחד אם מי שאוחז בתורה ובמצוות אינו רואה עוד כיעד שכל עם ישראל יקיים את התורה, ומנגד, מי שאינו רואה עצמו מחויב לתורה אינו חש כל צורך לתקן את דרכיו.
דוד שוקן מכריז מצידו כי הוא דוגל ב"יהדות חילונית", ואף מצטט דתיים שאומרים לו שעליו להישאר בדיוק כפי שהוא ולא להשתנות. אמירה זו מנוגדת לחלוטין לתורה, לרעיון התשובה ולאמת הנצחית שעל פיה בסופו של תהליך "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אומנם אין לנו יכולת ואף לא רצון לשפוט אדם עד שנגיע למקומו, ויש להעריך מי שהולך נגד הזרם העכור של 'הארץ' ומשלם מחירים. אך עדיין עלינו לקחת אחריות על הדרך שבה אנו מלווים מסעות של יהודים, כולל המסע של עצמנו, לעבר גאולת ישראל החומרית והרוחנית. גאולת הרוח שלנו כוללת גם נטישת פרדיגמות ישנות, שלפיהן החילון המתבולל הוא הריבון הנצחי ואנו רק מתבוננים בו בהערצה גלויה.
הן האפשרות לקדם אחדות אמיתית סביב זהות, והן היכולת לקבל וללוות בעלי תשובה, תלויות בעמדה הנפשית שלנו. עבדות מנטלית אינה תלויה בגודלו הפיזי של הציבור. ציבור גדול ומשפיע כמו הציונות הדתית, שהקים מוסדות מפוארים ומפעלים לאומיים אדירים, יכול עדיין ללקות ברגשי נחיתות עמוקים ובחוט שדרה כפוף. כל זה קורה כל עוד החזון הברור של תשובת הדור, שעל אודותיו כתב ולמענו פעל הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אינו בוער בנשמתו. מסע המושבות המפורסם של הרב קוק לא היה מסע של "מפגש אחים" ניטרלי וסנטימנטלי. הוא היה מסע של תשובה מעשית: ייסוד מקוואות, הקמת בתי כנסת וחיזוק מעשי בשמירת השבת ובטהרת המשפחה.
"הסיפור הישראלי השלם" איננו קוקטייל של מפגשי מגזרים פוליטיקלי־קורקטיים. הוא מסע המחנות לעבר גאולת ישראל, להיות לממלכת כוהנים וגוי קדוש מקצה לקצה. בלי לוותר על אף יהודי, בלי לוותר לאף יהודי, ובעיקר בלי לוותר לעצמנו.
אל לנו לכבות את אש האהבה ואת הרצון הכן לאחדות ולשיח. אך בד בבד אסור לנו לכבות את אש התשובה ואת הזרימה החזקה של עם ישראל לכיוונה באמצעות השטחת האחדות. זוהי סוגיה מורכבת שמחייבת בירור עצמי נוקב. אולי אפילו מסע ציבורי של מגזר שלם, שעד כה עסק מעט באופן מערכתי בעבודת הקירוב לתורה ומצוות (להוציא מפעלים חלוציים וחשובים כמו 'מכון מאיר' או 'ראש יהודי'), ולא בכדי. הציבור הזה יכול ועשוי לעשות זאת בצבא, באקדמיה ובמקומות העבודה פי כמה וכמה.
נייר הלקמוס שיגלה היטב היכן הלב והתודעה הדתית שלנו נמצאים, טמון בשאלה פשוטה: האם יש לנו רצון מעשי, שהוא רצון ה', שכל עם ישראל יזכה לטוב התורה? או שמא נבחר להמשיך להביע ביקורת תמוהה נגד דוכני תפילין בבתי ספר (שבהם המוני בני נוער מתקרבים לראשונה בחייהם למצוות שנגזלו מהם במערכת החינוך הממלכתית), תוך כדי העברת מסר לחילונים שאין להם מה להשתנות? עלינו לראות בכל יהודי ובכל החברה הישראלית את סגולת ישראל המבקשת ביתר שאת כיום לשוב אל מקורה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם – מדינה יהודית על סדר היום
