לקראת טקסי ואירועי יום הזיכרון לטבח שבעה באוקטובר קיבלנו תלונות מחיילים דתיים על שמחייבים אותם להשתתף בטקסים, אף על פי שתהיה בהם שירת נשים. את ההנחיה קיבלו החיילים ישירות מנציגי הרבנות הצבאית, ובה נאמר כי חיילים שמתעורר בהם קושי לנוכח ההוראות ירכינו את ראשם. לאחר ההתערבות שונתה ההנחיה, והחיילים הורשו לשבת בקצה ולצאת באופן מסודר בעת קטעי השירה שליוו את הטקסים.
שנים רבות אנו שומעים מדי כמה ימים על מחאתם של חיילים דתיים בצה"ל מול מה שהם רואים ככפייה חילונית. סוגיית שירת נשים בטקסים צבאיים היא דוגמה ותיקה לחיכוך הזה. אבל נדמה שהפעם, הסיטואציה הישנה מתרחשת בתוך מציאות חדשה לגמרי. במשך שנים המאבק סובב בעיקר סביב זכויותיו של החייל הדתי בצה"ל. המתח הוצג כמתח שבין צבא להלכה, בין פקודת המפקד להוראת הרב, ולעיתים אפילו כמאבק על עצם זכותו של חייל שומר מצוות לשמור על אורח חייו בתוך הצבא. משם קצרה הייתה הדרך לשאלה שהפכה במשך שנים לכלי פוליטי ותקשורתי: למי החייל הדתי יקשיב ביום פקודה – למפקד או לרב?
השאלה הזאת הוצגה כאילו היא חושפת בעיית נאמנות עמוקה, אך מבחן הנאמנות כבר התקיים. המציאות התבררה וסיפקה מבחן נאמנות גדול בהרבה מכל טקס צבאי. ביום הנורא של הטבח, ובמלחמה שבאה אחריו, התברר היטב מי רץ אל הקרב ומי נשאר מאחור. דווקא רבים מהחיילים הדתיים, שבמשך שנים נשאלו אם נאמנותם נתונה קודם כול לצה"ל או לרב, התגלו כלוחמים נאמנים ועזי נפש – דווקא מכוח תורתם הגואלת. הם נחלצו להצלת ישראל מיד צר ללא שאלות מיותרות, ומאז נלחמים חודשים ואף שנים, בסבבים ובמערכות, במסירות נפש ובמוטיבציה יוצאת דופן. הם עשו זאת בלי התנצלות אלא עם רוח אדירה, רוממות א־ל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
דווקא ברגע המבחן הגדול ביותר, התברר לכולם שהאמונה בה' לא מחלישה את הלוחם היהודי בצבא היהודי. היא מקור הכוח האדיר והיחיד שלו. מנגד, הורם המסך מעל שאלת הנאמנות הכפולה: משבר הסרבנות שקדם למלחמה והוביל לטבח. התנגדות למדיניות הממשלה לא הפכה לנאמנות כפולה, אלא לנאמנות לפרוגרס בלבד שהולידה קדיחת חור בספינה של כולנו.
אולי יעניין אתכם
אז איך דווקא עכשיו המבחן חוזר? איך אותו מבחן נאמנות נשלף שוב מארגז הכלים החלוד – דווקא כלפי לוחמים שהוכיחו את נאמנותם בשדה הקרב המדמם? הרי מי שנמצא בלב הלחימה, מי שמסתער, מסכן את חייו ומשרת במשך תקופות ארוכות, אינו זקוק למבחן נוסף כדי להוכיח שהוא חייל מסור ונאמן! איך צמרת הצבא היהודי היחיד בעולם צריכה לבקש מלוחמיו הדתיים להוכיח את נאמנותם באמצעות ויתור על עקרונות אמונתם? בדיוק מאותה סיבה שגנרלים הוכיחו נאמנות אחת בלבד לאג'נדה הפרוגרסיבית, על חשבון הצבא והביטחון. ובדיוק מאותה סיבה ממשיכה הפגיעה בלוחמים יהודים אותנטיים. אין זה עוד מאבק על זכויות, זהו השלב החדש.
החיילים הדתיים אינם עוד קבוצה קטנה המבקשת שיתחשבו בה, כאילו מדובר בבעלי צרכים מיוחדים המבקשים התאמות. הם נמצאים בחוד החנית. הם חלק עיקרי מכוח הלחימה ושדרת הפיקוד הבאה מתוך כלל המחנה האמוני המבקש יהדות מלאה. אלה לא לוחמים פצועים הנושאים רק את האלונקות, מסתערים, נפצעים, נופלים וחוזרים שוב לחזית. הם נושאים את הלפיד ואת הבשורה. הם לא ינהלו עוד את המאבק רק על זכויות דתיות. זהו לא מאבק על דמותו של צה"ל, אלא על נשמתו.
הדרך היחידה של צה"ל להיות צבא מקצועי וחזק היא להיות צבא בעל צביון יהודי. קדושת המחנה היא עוצמה צבאית כפי שהתורה מבטיחה ומוכיחה. אתוס הלחימה, הגבורה ומסירות הנפש מתקיים לאורך זמן וחרף אתגרים אצל מי שלא מאמץ באופן אוטומטי כל נורמה תרבותית שמגיעה מהעולם המערבי. דווקא משום כך, מצער כאשר נציגי הרבנות הצבאית לא מילאו באירוע הזה, של אירועי יום הזיכרון למלחמה, את התפקיד שלשמו הם נמצאים שם, ובמקום לתת לחיילים גב הלכתי ברור, הם ניסו לשכנע לוחמים המרימים ראשם בגאווה יהודית "לכופף את ראשם".
לכן יש לקוות שהלקח מהאירוע הזה יילמד גם שם. כפי שאת הקול הזה השמיעו הפעם החיילים עצמם, כמו גם ארגון נשות הלוחמים למען קדושת המחנה שהצטרף למאבק, וביחד נוצר קול ברור שדרש לשנות את המציאות ואת הפקודה.
זהו דור ניצחון. זהו דור אחר. דור עז בנמ"ר. דור שאינו מוכן להתבייש בזהותו. דור גיבור בשדה הקרב – וגיבור גם בשדה המאבק התרבותי. דור שמבין שהמלחמה על הבית איננה רק מלחמה על גבולות המדינה. היא מלחמה על גבולות ההלכה. האישית והציבורית. המלחמה על התורה היא גם מלחמה על המדינה היהודית והצבא היהודי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, והייעוד שלה, כפי שנאמר בתורה, הוא להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם
