ללמוד מזלנסקי: כך מחזירים את טראמפ לצדנו

על בני ברית קל יותר ללחוץ, ועל אויבים קשה הרבה יותר. זהו כלל שחוזר על עצמו שוב ושוב במדיניות החוץ האמריקאית, ובמיוחד אצל נשיא הנוטה לפעול לפי תחושת בטן ולפי מאזן כוחות נראה לעין, ולא לפי נאמנות היסטורית. רבים עדיין זוכרים את הסצנה הקשה והמביכה שהתרחשה בחדר הסגלגל ב-28 בפברואר 2025, כאשר הנשיא טראמפ ולצדו סגנו לחצו בפומבי על נשיא אוקראינה זלנסקי, נזפו בו לעיני מצלמות העולם כולו, והציעו לו במרומז להניח את נשקו ולקבל את תנאי רוסיה. “אין לכם קלפים”, אמר אז טראמפ לזלנסקי באוזני העיתונאים, “איתנו יש לכם קלפים, ובלעדינו אין לכם דבר”. זלנסקי לא נכנע ולא התכופף, ושילם על כך מחיר מדיני כבד באותם שבועות.

והנה, פחות משנה וחצי לאחר אותו משפט מבזה, מי שמחפש כיום קלפים יכול פשוט להביט לעבר רוסיה עצמה. העולם כולו צופה במיכלי דלק רוסיים מתפוצצים לגובה השמים, בעשרות בתי זיקוק רוסיים שיצאו מכלל פעולה, ובתורים ארוכים לדלק שנוצרו אפילו בחצי האי קרים שעליו רוסיה כה גאה. דווקא מוסקבה, ולא קייב, היא שמבקשת כעת הפוגות מסוגים שונים, הפוגה אווירית כאן, הפוגה אנרגטית שם, ובקשה שלא לפגוע בקרים. מי שנדרש כעת לחזר אחר קלפים אינו זלנסקי. ולא רק קווי האספקה נפגעו. ב-1 ביוני 2025 ביצעה אוקראינה את מבצע “פאוטינה”, מבצע שתוכנן בסבלנות של שנה וחצי, ובמסגרתו הוברחו לעומק שטחה של רוסיה רחפנים שהוסתרו בתוך בתי עץ ניידים שהוטענו על גבי משאיות אזרחיות. ברגע היעוד נפתחו הגגות מרחוק, והרחפנים זינקו אל עבר מפציצים אסטרטגיים מסוג טופולב, חלק מהמשולש הגרעיני הרוסי, באתרים הנמצאים אלפי קילומטרים מקו החזית.

מבצע כזה, החודר לעומק שטחה הריבוני של מעצמה גרעינית ופוגע בנכסיה האסטרטגיים ביותר, לא בוצע מעולם בתולדות הלחימה המודרנית. מעניין לציין כי כעבור פחות משנים עשר יום בלבד פתחה ישראל במבצע “עם כלביא” נגד איראן, מבצע שנשען אף הוא על חדירת מודיעין עמוקה וסבלנית אל תוך שטח האויב. הסמיכות המדהימה והדמיון המבצעי מעוררים, באופן טבעי, תהיות רבות בקרב מומחי מודיעין. קשה שלא לזהות במתווה האוקראיני את מה שנראה כטביעת האצבע המוכרת של תורת הלחימה הישראלית, מה שמעלה מיד את הסברה (הקונספירטיבית, יש שיאמרו) שאולי קייב שימשה כשטח ניסויים ראשוני ליישום הטקטיקה הייחודית. האם מדובר בחילופי תפיסות שקטים שבהם יצוא ידע ישראלי פילס את הדרך למבצע בטהרן, או שמא זהו רק מקרה מפתיע של "מוחות גדולים חושבים באופן דומה"? מי שרוצה להאמין בצירופי מקרים מוזמן לעשות זאת, אך בכל זאת התשובה האמיתית כנראה תישאר חסויה עוד שנים רבות…

זלנסקי המשיך להילחם, וצבאו הוכיח בשטח את מה שמילים בחדר הסגלגל לא הצליחו להוכיח. הרחפנים האוקראיניים שיבשו את קווי האספקה הרוסיים, הכלכלה הרוסית נשחקה, ואוקראינה הצליחה לראשונה מאז 2023 לכבוש יותר שטח משאיבדה. התוצאה לא איחרה לבוא. בוועידת המדינות המתועשות בעיר אוויאן בצרפת ביוני 2026, טראמפ עצמו הודה כי האוקראינים הם המנצחים כיום, ולא פוטין, והפתיע את כל בעלות הברית כשהכריז על החזרת סנקציות חריפות על מגזר הנפט הרוסי. ההישגים הצבאיים המרשימים של קייב מול רוסיה היו חסרי משמעות ללא מאמץ דיפלומטי אגרסיבי, עיקש ורציף, שידע לתרגם את תמונת המצב הריאלית מהחזית לשפה של אינטרסים עבור השחקנים הבינלאומיים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת לאוניד ברץ זלנסקי בדרך למטה? פיטורי פדורוב מציתים מחדש את הרחובות

עוד מאת לאוניד ברץ תמלוגים גרעיניים: הידע הרוסי שזולג לאיראן

זהו בדיוק הלקח שעל ישראל להפנים כעת, במיוחד לאחר שכוחותינו השלימו ממש החודש את כיבושה המחודש של מצודת בופור בדרום לבנון. למרות שמדובר ביעד סמלי שבו שילמנו שוב מחיר יקר בדמם ובחייהם של לוחמינו, ולמרות ההבטחות המפורשות של ראש הממשלה ושר הביטחון כ"ץ שלא לנטוש את אזורי החיץ, כלי התקשורת בישראל, בהם ערוץ 11 וערוץ 12, מציפים בימים האחרונים דיווחים מדאיגים ומחשידים על נסיגה אפшרית לקראת דרישתה הצפויה של לבנון בשיחות וושינגטון שייערכו בסוף החודש. ההדלפות הללו חושפות מכבש לחצים אמריקאי כבד המופעל על ירושלים. דווקא משום כך, אין כאן מקום להטחת אשמה פזיזה בממשלה, אלא להפך, חובה עלינו, כציבור, להעניק להנהגה גיבוי ציבורי נחרץ ועמידה איתנה כדי שתוכל להדוף את התכתיבים הללו ולא להיכנע לרוחות הוויתור המנשבות מהאולפנים.

קשה שלא לראות מי מרוויח מתרחיש כזה, שכן תפקידה ההיסטורי של ישראל באזור מעולם לא נשען רק על עוצמתה הצבאית, אלא בעיקר על תדמיתה כשחקן האזורי היחיד שמסוגל להכיל את הציר האיראני, תדמית שעליה במידה רבה התבססו הסכמי אברהם. ברגע שנשיא ארצות הברית מצהיר שישראל אינה מסוגלת לסיים את משימתה ומציע להעביר את התפקיד לסוריה הנתונה להשפעה טורקית, התדמית הזו סופגת פגיעה אנושה. כל פעם שדמשק או אנקרה נתפסות כמסוגלות לבצע את מה שירושלים נמנעת ממנו, מתערער היסוד שעליו נשען מעמדה של ישראל, ולכן אין זה מקרה שדווקא ציר קטר וטורקיה הוא המרוויח העיקרי מתרחיש שבו אנו מוותרים על אחריות ביטחונית באזור שעליו שפכנו דם.

ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה לסגת כעת ולשמח את איראן ואת הלובי הקטרי-טורקי, ולכן עליה ללמוד מהדוגמה האוקראינית. בפרספקטיבה היסטורית, נראה שדווקא זלנסקי התגלה כמנהיג "יהודי" ו"ישראלי" הרבה יותר בנחישותו, ואין לנו שום סיבה להתבייש לקחת ממנו דוגמה.

אין די בהבהרות דיפלומטיות ואין די בהסברים מנומסים. יש לסיים את הניקוי המבצעי של מורסת חיזבאללה בדרום לבנון עד תום, ולא להשאיר משימה זו בידי איש זר, ולהראות לאיראן בעוצמה שאינה משתמעת לשני פנים מי שולט בזירה. רק כך, בדיוק כפי שקרה לאוקראינה, יתהפך זעמו הזמני של הנשיא טראמפ לחיבה מחודשת, שכן נשיא זה מכבד בסופו של דבר רק תוצאות, ולא תחנונים.

ייתכן שלא במקרה יום העצמאות האחרון, שנחגג מיד אחרי מבצע "שאגת ארי", עורר ציניות מרירה בקרב רבים ותהיות נוקבות בשאלה האם אנו באמת מדינה עצמאית. הרי המבצע הזה, שנפתח בקול רעש גדול בדיוק בחג הפורים, הביא להישג היסטורי עם חיסולו של האייתוללה האיראני – אירוע שגרם לכולנו להבין כי עמדנו בהצלחה מול עמלק המודרני שקם לכלותנו. אך אם כבר העזנו לקרוא לאויב בשמו, ואם כבר הכרזנו עליו כעל עמלק, חלה עלינו החובה המוסרית וההיסטורית לפעול לפי הציווי המוחלט שניתן למלכי ישראל: "וְנִלְחַמְתָּ בָּם עַד כַּלּוֹתָם". עמלק לא משאירים חצי פצוע, את המלחמה הזו אסור לעצור באמצע, ועל קיומנו לא חותמים בהסכמי כניעה זמניים. כי אפילו גורמים בכירים במפלגה הרפובליקנית ובמערכת הביטחון האמריקאית עצמה הם אלו שמכנים את המדיניות הזו כניעה מביכה.

מהלכים אלו מייצרים אופוריה חסרת תקדים בטהרן ומרחיבים את מרחב התמרון שלה, כאשר המשטר האיראני מפרש את הלחץ הבינלאומי כאור ירוק להמשך התוקפנות. פייסנות זו לא רק שמחבלת ביציבות העולמית ומסכנת את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית עצמה, אלא מעניקה לאייתוללות רוח גבית מסוכנת לפרוץ קדימה אל עבר נשק גרעיני תחת מטריה של חולשה מערבית. הרי זהו אבסורד מוחלט, הממשל האמריקאי נגרר לוויתורים בדיוק בשעה שאיראן משפילה ומבזה אותו פומבית, ומבהירה לכל העולם שבאמצעות סחיטה ואיומים אפשר לכופף את המערב כולו ולסכן את שלום העולם.

והנה, בעודנו תולים בגאווה את דגלי אמריקה ברחובות, המציאות המדינית מוכיחה שוב שאינטרסים של מעצמה אינם חופפים תמיד לאינטרסים הקיומיים שלנו. הניסיונות האמריקאיים להוביל להסדר מהיר בלבנון, תוך התעלמות מהפרותיה החוזרות ונשנות של חיזבאללה, עלולים ליצור מצג שווא של שוויון בין התוקפן לבין המדינה המגינה על אזרחיה. משוואה מעוותת זו, המציגה את ישראל כמי שמפעילה כוח מתוך גחמה, מחבלת באופן ישיר במאמצים העיקשים של הדיפלומטיה הישראלית שמנסה לשמר את לגיטימציה של המדינה בעולם. הלחץ הפומבי וההשוואות הללו נופלים על קרקע פורייה של תעמולה עוינת, ומזינים ישירות את גלי האנטישמיות ברחבי העולם. בזמן שהדיפלומטים שלנו נלחמים בחזית ההסברה בכלים מוגבלים, ההצהרות והציוצים הללו מצד הממשל האמריקאי פוגעים קשות בכושר ההרתעה שלנו, דווקא בשעה שאיראן ממשיכה לאתגר את המערב כולו.

תחושת העלבון הזו מצטרפת להפסקת האש שנכפתה עלינו אז בלחץ אמריקאי, בדיוק כפי שקרה שנה קודם לכן בקיץ 2025. קשה לשכוח את אותם ימים באמצע מבצע "עם כלביא", כאשר טיל איראני רצח ארבעה אזרחים בממ"ד בבאר שבע באותו יום אחרי שטראמפ הכריז על סיום המלחמה. בזמן שמטוסינו כבר היו באוויר בדרכם לתקוף, פרסם הנשיא הוראה פומבית קשוחה לעצור ולהחזיר את הטייסים הביתה וכינה זאת "נפנוף ידידותי במטוסים". ישראל נאלצה אז להיכנע לתכתיב החיצוני ולעצור את המתקפה דווקא כשאיראן הייתה חלשה מתמיד, כשהיא מותירה אותנו לדמם ולהתמודד לבד עם השלכות הלחימה. זהו שיעור היסטורי כואב על המחיר הכבד שישראל משלמת כאשר היא עוצרת את המערכה באמצע בגלל אילוצים זרים.

משום כך, ביטחון אמיתי וכבוד לא יגיעו מדגל זר על הקיר או מתמונה של מנהיג זר בכיכר העיר, אלא מדגל כחול לבן שמתנוסס לבדו מעל מצדת בופור ומסמל את מאבקם של חיילי גולני וגבעתי משני דורות שונים – מראה שאומר הרבה יותר מכל תצלום חיבוק בבית הלבן. כפי שהוכיחה אוקראינה, עם שיודע לעמוד על שלו בשדה הקרב ולקנות את כבודו במו ידיו אינו זקוק לשום אישור חיצוני כדי לדעת שהוא חופשי וחזק.