בשבועות האחרונים אנו עדים לעליית מדרגה בקמפיין של גורמי שמאל שונים נגד מסלול ישיבות ההסדר, תחת הדרישה החד־משמעית: "שירות מלא לכולם, ללא יוצא מן הכלל". מה שהחל כמתקפה פוליטית ותקשורתית ממוקדת נגד הציבור החרדי, הופך כעת במהירות לקמפיין אגרסיבי המופנה ישירות אל לב ליבה של הציונות הדתית. ואולם מי שעוקב באמת אחר הדינמיקה הציבורית בשנה האחרונה, מבין שהכתובת הייתה על הקיר באותיות קידוש לבנה. הבעיה היא שאת הכתובת הזאת ציירו, לצערנו הרב, גם חברי כנסת, עיתונאים ומובילי דעת קהל מתוך חלקים מהמגזר הדתי־לאומי עצמו.
בתחילת המערכה, חלקים בציונות הדתית, ובעיקר האגפים הליברליים שבה, בחרו להוביל קו תקיף, מתנשא ובלתי מתפשר נגד הציבור החרדי ולומדי התורה שבו. ראינו מראות חסרי תקדים ומכאיבים של דתיים־לאומיים המגיעים להפגין בצומת בני ברק-גבעת שמואל, מטיחים בחרדים האשמות קשות על השתמטות, וזועקים לעברם ברוח הימים ההם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?".
באותם ימים ממש הזהרנו בצורה ברורה וחד־משמעית: ההצטרפות לקמפיין הזה היא מלכודת אידאולוגית מסוכנת. הבהרנו כי ברגע שההנהגה הפוליטית והרוחנית של הציונות הדתית נותנת יד לשיח שמטשטש את ערכי הקודש, ומעמידה את השירות הצבאי כחזות הכול וכערך העליון היחיד, החיצים יופנו בסופו של דבר אלינו, אל ישיבות ההסדר ואל עולם התורה הציוני. לצערנו, הנבואה הזאת הגשימה את עצמה במלואה. ברגע שכל השיח הציבורי סובב סביב המושג החילוני והרדוד "ברית המשרתים", התרומה למדינה ולחברה נמדדת אך ורק במשקפיים מטריאליסטיים ופיזיים. בקמפיין הזה, השירות בצבא הפך ל"קודש הקודשים" הבלעדי, בעוד ערך לימוד התורה וחשיבותו הרוחנית לקיומו של עם ישראל בארצו פשוט נמחקו מהמשוואה הציבורית.
התוצאות ההרסניות של הטשטוש הערכי הזה כבר ניכרות היטב בתוך הבית פנימה. ברשתות החברתיות אנו רואים כיום לא מעט קולות, המגיעים דווקא מתוך הציבור הדתי עצמו, שקוראים בריש גלי לבטל את מסלול ההסדר בטענה ש"אחרי אירועי המלחמה הכול השתנה וצריך שירות מלא". הקמפיין הזה הצליח במשימתו המסוכנת ביותר: הוא הרס וסדק את היחס הפנימי של המגזר אל הקודש ואל ערכי הנצח.
אולי יעניין אתכם
חוסר האונים האידאולוגי של המגזר התגלה דווקא בניסיונות להגן על ישיבות ההסדר מפני המתקפות. במקום להניף בגאון את דגל התורה הגואלת ולהסביר את החיוניות של השילוב בין ספרא לסייפא, רוב המגיבים והדוברים מטעם המגזר בחרו להתגונן באמצעות נתונים סטטיסטיים יבשים: כמה אחוזי קצונה יש בהסדר, כמה ימי מילואים הבחורים עושים, וכמה חללים, למרבה הכאב, נפלו בקרב.
מעט מן המעט העזו להזכיר את חשיבות לימוד התורה כערך שמגן על עם ישראל ומחיה אותו, ולדבר על חשיבות הפחת הרוח בעם ישראל ובצבא. הציונות הדתית נקלעה למצב שבו היא פשוט אינה מסוגלת להשתמש בטיעון של חשיבות התורה וגידול תלמידי חכמים, משום שחלקים מתוכה זלזלו בטיעון דומה כאשר הוא הושמע מצד הציבור החרדי.
כאן מגיעה הנקודה העיקרית, הכי כואבת והכי מושתקת בשיח הציבורי הנוכחי. הסיבה ההיסטורית והמהותית לקיומו של מסלול ההסדר המקוצר, המרוכז במחלקות הומוגניות, היא לא רק לאפשר זמן ללימוד תורה, אלא גם לשמור על הבחורים מפני קלקול רוחני בצבא. שירות צבאי ארוך וממושך במסגרות רגילות כרוך באתגרים רוחניים ומוסריים עצומים, וכמות הדתל"שים הגבוהה שנפלטת מהשירות הצבאי היא סוד גלוי שכולם מכירים אך מפחדים להציף.
אלא שבמהלך הקמפיין נגד החרדים, אותם חלקים בציונות הדתית חזרו והצהירו ש"אין שום בעיה להתגייס", ש"אפשר להישאר דתי בכל מקום" ושאין לחרדים ממה לחשוש. כעת, כשהשמאל בא ושואל בצדק: "אם הכול כל כך פשוט, למה אתם צריכים מסלול מקוצר ומחלקות נפרדות? למה הבנות שלכם הולכות לשירות לאומי ולא לצבא?" – לציונות הדתית אין מענה אמיתי. לא לחינם אנו גם רואים נהירה של נשים דתיות לצבא, גם לתפקידים קרביים. אותם חלקים אינם יכולים להשתמש בטיעון הקלקול הרוחני, כי הם עצמם ביטלו ורמסו אותו בשם "ברית המשרתים".
השאלה הזאת, שמופנית כעת גם כלפי בנות המגזר המשרתות בשירות לאומי, היא עדות נוספת לאפקט הבומרנג. ברגע שהערך היחיד שקיים הוא השירות הפיזי בצבא, אין שום הצדקה רציונלית או ציבורית לשירות הלאומי של הבנות הדתיות. המגזר שהתגאה בנתינה שלו, מוצא את עצמו מתגונן מול מערכת ערכים שהוא עצמו עזר לטפח, מערכת שאינה מכירה בשום קדושה מלבד מדי הצבא.
בשורה התחתונה, הציבור החרדי ועולם התורה שלו לא נפגעו מהמהלך הזה. מי ששילם וישלם את המחיר הכבד הוא הציונות הדתית. המגזר נשאב לקמפיין פוליטי זר, התמקד אך ורק בערכי ההווה (מלחמת הקיום הפיזית) והפקיר את ערכי הנצח (התורה והקודש).
על הציונות הדתית להפסיק להיות האידיוט השימושי של השמאל. יש לנו אחריות לאומית וחינוכית לדורות קדימה. ברגע שמצטרפים לקמפיין פוליטי רדוד, יש לכך השלכות ארוכות טווח שיביאו בסופו של דבר למיעוט בתלמידי חכמים במגזר, לירידה דרסטית במוטיבציה להגיע לישיבות, ולקלקול רוחני רחב ועמוק של צעירים רבים.
הגיעה העת להשיב את ערכי הקודש אל המרכז, להבין שלימוד התורה הוא ערך מקודש העומד בפני עצמו, ולהפסיק לבוז וללעוג לחרדים בשם אינטרסים פוליטיים. רק מתוך הבנה שהצבא והלאומיות יונקים את כוחם האמיתי מהתורה ומהקודש, נוכל לשמור על זהותנו כציונות דתית אמיתית העוסקת בבניין הרוח של המדינה והצבא, ולא נהפוך חלילה לציונות חילונית שרואה ביהדות פולקלור שאינו מחייב.
הכותב הוא יושב ראש ארגון 'תורת לחימה'
