ואם מצעד הגאווה לא היה מניף את דגל הסטיות המיניות? אם במקום להצעיד בראש חוצות גברים הלבושים כנשים, או אנשים המפרסמים את אהבתם לבני מינם, היו שם גברים ונשים המשתבחים ומתפארים במשיכתם הטבעית אלה לאלה? האם אז היינו שמחים בו וחושבים שזה אירוע ראוי?
ואם צה"ל יקצה אוגדות או חטיבות לדתיים שיתנהלו על פי כל כללי ההלכה, אבל בכל מסגרותיו האחרות יערב נשים וגברים, האם אז ננשום לרווחה ונהיה מרוצים?
נקלענו למגננה: במקום להילחם על זהותה היהודית של המדינה, במקום להשמיע ברמה את אמונתנו וערכינו, להיות החלוץ ההולך לפני המחנה הגדול הרוצה שיהדות המדינה תבוא לידי ביטוי, אנחנו מתחננים שישאירו לנו את כבשת הרש הדלה, זכר למקדש, זכר למורשת הדורות הנפלאה.
אנחנו לא מעלים בדעתנו בכלל להזכיר מושגים כמו צניעות וקדושה, לומר שאלוקי ישראל שונא זימה; שכוחות החיים של היצר מקומם הוא בתוך אוהלי יעקב הטובים, ואילו רשות הרבים צריכה להיות גדורה ושמורה מפריצות ומהוללות. אנחנו מתקוממים על הצגת הנטיות המיניות המבולבלות כנורמה שיש להתגאות בה, כאילו בשורת התורה היא ש"גבר ואישה הם משפחה", בשעה שהיינו צריכים לומר בפשטות ובבהירות שהמשיכה המינית, נורמלית או חריגה, אין לה מקום בפרהסיה היהודית. לא חג האהבה ולא חודש הגאווה. אנחנו לא אומה של קרנבל ופסטיבל, של בימות קולניות ופרוצות, של תהלוכות החוגגות את כל דרכי היצר. אנחנו אומה של בית ובית כנסת ובית מדרש, ובעזרת השם גם בית מקדש, ובהם אנחנו מבטאים את רוחנו ואמונתנו, את נוכחות השכינה בתוכנו, בביטוי מעודן ונאצל, היודע לשלב צניעות ועוצמה.
אולי יעניין אתכם
אנחנו לא מעיזים לומר שאין מקום לשירות של גברים ונשים ביחד בצבא, לא מדברים על חשיבות קדושת המחנה כולו, על הבטחת התורה שננצח את מלחמותינו בזכות הליכת ה' עימנו, בזכות ארון הברית ההולך לפנינו. אנחנו דורשים שיאפשרו לבנינו לשרת במסגרות שיתנהלו על פי ההלכה, כאילו מקובלת עלינו חס וחלילה פריצות בכל המחנה הגדול של צבא ההגנה לישראל. כאילו זה רק אינטרס מגזרי, בעיה מקומית של הדוסים שרוצים לשרת, ומסבירים שזה כמו הדרישה למזון כשר, איזשהו תנאי הכרחי להשתתפותנו. במקום לומר בתקיפות ובבהירות שאם יש צורך אמיתי בגיוס נשים לצה"ל, יתכבד הצבא ויקים מחדש חיל נשים, שבו בנות ישרתו רק עם בנות, ורק תחת פיקודן של בנות. שכוחו הייחודי של צבא ישראל ברוחו ובהתנהלותו בדרך של נקיות וקדושה.
אנחנו לא נותנים את דעתנו על מקומו של לימוד התורה בחברה הישראלית – לא דורשים שלימודי הליבה יכללו גם תנ"ך, משנה וגמרא, הלכה ומחשבה, בצד אנגלית וחשבון. לא עומדים על כך שהמדינה תתקצב לימוד תורה לפחות כשם שהיא מתקצבת את מדעי הרוח באקדמיה. רק כשאנחנו נדחקים לפינה הקואליציונית, רק כשהיועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ מייצרים מציאות מופרעת של רדיפת הציבור החרדי, אנחנו נזכרים לחוקק חוק יסוד: לימוד התורה. חוק יסוד! הרי אם יש חוק יסוד שראוי היה לחוקק מיד כשקמה קואליציה המשקפת את הרוב העצום בעם, המוקיר תורה ומבין את ערכה, זהו החוק. אבל אנחנו במגננה, מרדדים את מאבק האיתנים הרוחני המתקיים כאן לפיסות קטנות של זעיר פה, זעיר שם, מושכים ונגררים, הודפים וכושלים.
אלוקי ישראל קיבצנו לכאן מארבע כנפות הארץ, ומקיים אותנו כאן שנות דור בניסים גלויים, ובפרט בזמן האחרון. האם לא ראוי שנצא כבר מעמדת ההתגוננות החרישית, ונשמיע בגאון את החזון שעל כנפיו הגענו לכאן? האם איננו מחויבים לתת ביטוי הולם לאמיתות התורה? היהודים השואפים לחלן את עם ישראל, להחניק את קול יעקב, עושים מאמץ אדיר, עתיר משאבים, כדי להכריע ולהכות מכה ניצחת את שמירת המצוות בפרהסיה הישראלית. האם לא הגיע הזמן שנפסיק לנהל קרב בלימה, ונתחיל להתמודד באמת על נפש העם ועל דרכה של המדינה?
הרוב איתנו, יש ברשותנו כל הכלים, ואנחנו באמת משתדלים ללמוד את התורה ולקיימה. הגיע הזמן שנפסיק למלמל ולהתגונן, כאילו התורה היא איזשהו תחביב מוזר שלנו, מיעוט תימהוני שכמונו. התורה והדרכותיה שייכות לכל עם ישראל, ורובו מייחל לחדש את היכרותו איתה. הגיע הזמן שנפסיק לעמוד על זכויותינו, ונתחיל ליזום ולהוביל במערכה למען זכותו של עם ישראל לחיות בארצו על פי מורשתו.
