בתחילת השבוע שעבר בישרה אשתי שביום שישי היא נוסעת למסיבת סיום בגן של הנכד. "מה?" התלבטתי אם להיעלב שלא הזמינו אותי או לברך את מזלי הטוב, "זאת מסיבת סיום עם סבא וסבתא?"
"לא", היא אמרה, "אני מחליפה".
"את מי?"
"את אמא שלו, היא עובדת בשישי בבוקר".
אולי יעניין אתכם
"למיטב זיכרוני יש לילד אבא, אם אני לא טועה הוא אפילו הבן שלנו", אמרתי.
"כן", היא אמרה, "אבל הוא גבר".
התברר שהגננת המשקיענית הזמינה למסיבה את כל ההורים, בלי יוצא מן הכלל, בתנאי שרק האימהות יבואו כי המסיבה לנשים בלבד. זאת אומרת יהיו שם כמה גברים, הנכד שלי למשל, שמכיוון שהוא בן ארבע הגננת באופן חד־פעמי מוכנה למחול לו על זה שהוא בן, ובלבד שאבא שלו לא יראה את פניו בגן. בזמן המסיבה, זאת אומרת.
"לא הבנתי", מחיתי, "מה היא מתכננת לעשות שבגללו אסור לגברים להיות שם?"
"לא יודעת".
"זאת אפליה".
"אתה רוצה לבוא?"
"לא באמת".
"אז זאת כנראה אפליה מתקנת".
בעיניים מצועפות נזכרתי בעצמי בימים הרחוקים ההם כשהילדים שלי היו בגן, יושב במסיבות על כיסא קטנטן בחלל לא ממוזג (השלט של המזגן אצל הגננת ולנשים תמיד קר) כשהמוני אבות מעולפים מטפסים לי על הראש כדי לצלם את הילדים בזמן שהאימהות הנרגשות מנשקות אותם ללא הרף. מנשקות את הילדים, אני מתכוון. האבות לא היו מנשקים כי א. הם גברים, ב. הם מצלמים, ו־ג. הם מזיעים בטירוף מאז שאמא של עילאי אמרה לגננת "קפוא פה, יש מצב לכבות את המזגן?" וחבל למרוח את הזיעה על הילדים.
כן, אמרתי לעצמי, נראה לי שהנכד יסתדר גם בלי נוכחותי המיותרת. מה עוד שאני שונא ללכת למקומות שמזמינים אליהם אנשים כמוני, לכן אף פעם לא מזמינים אותי וזה קצת מעליב. אפילו להכתרה של הבת שלי בכיתה י"ב באולפנה לא הרשו לי להגיע, כדי שהבנות יוכלו לשיר ולרקוד וכל הדברים האלה שאסור לי לדעת שהן יודעות לעשות. אם כי מקנן בי חשד מסוים, שהסיבה שלא מאפשרים לגברים לבוא היא כדי שהנשים יוכלו להגיד שהכתרות באולפנות הן ברמה הרבה יותר גבוהה מהכתרות בישיבות, ואנחנו לא נוכל להתווכח כי אף פעם לא הרשו לנו לראות מה הן באמת עושות שם.
אבל בגן? מה כבר הגננת הולכת לעשות שבגללו היא מקפחת את האבות, לשמחתם?
"תיהני", איחלתי לאשתי, "ואני מצפה לדיווח מפורט אחרי שתחזרי".
"אל תבנה על זה".
"למה?"
"אם אסור לכם לדעת, אז אסור".
אמרתי לכם, זה הכול כדי להתנשא עלינו.
המפנה הגיע בחמישי אחרי הצהריים, כשהבן התקשר וסיפר שלנכד יש חום, אולי מהתרגשות, אולי הגננת נתנה להם משהו כדי לדלל את מספר הבנים במסיבה, לך תדע. בכל אופן אבחנו לו דלקת גרון ולכן הוא יישאר בבית, וגם אשתי.
"מסכן", היא אמרה, "בטח הוא ממש מתבאס שהוא לא יהיה במסיבה".
"כן", אמרתי, "וגם את".
היא דווקא אמרה שהיא חושבת שהיא תתגבר. טוב, היא הרבה יותר בוגרת.
"אולי בכל זאת תיסעי?" הצעתי באבירות.
"בשביל מה?"
"כדי לספר לי מה הפסדתי".
"תשכח מזה".
שכחתי. אבל למחרת בשבע בבוקר הבן צלצל ובישר שהרופאה אמרה שמכיוון שהילד מקבל אנטיביוטיקה הוא יכול ללכת למסיבה. אז סבתא יצאה מהכלים (היא בדיוק התחילה להכין שבת), קפצה אל הרכב כמו חיילת מיומנת, ואני נשארתי בעורף ובירכתי בשם ובמלכות ברוך שלא עשני אישה.
במשך כל הבוקר לא יכולתי להשתחרר מהשאלה הטורדנית מה למען השם קורה שם, בגן, שמצדיק הדרת גברים. מה הן עושות שם? רוקדות על השולחנות עם הילדים המבוהלים? צופות בבלט עם רקדניות מבלארוס שהובאו למסיבה במסווה של עובדות זרות? עורכות סדנת קרמיקה רגשית שעושה לגברים אלרגיה?
ואולי, לחש המוח הגברי שלי, אולי מה שמניע את הגננת זה לא צניעות אלא פמיניזם פרוגרסיבי? אולי היא מנצלת את האירוע הנשי הסגור כדי ללמד את הילדים שהגברים הם יצורים שעירים ומיותרים, מי בכלל צריך אותם, תראו איזה כיף פה כשהם לא נמצאים?
לקראת הצהריים, כשאשתי חזרה מהחזית, נפלתי על פניי ואחזתי בשולי גלימתה. "תספרי לי מה היה במסיבה", התחננתי, "אני מבטיח לא לגלות לאף אחד, אפילו לא לכתוב על זה בעיתון".
"כלום", היא צנחה על הספה באפיסת כוחות, "קצת שירים, קצת סיפורים, כמו תמיד. מסיבה נחמדה בסך הכול".
"אז…" גירדתי בראשי הקרח מכאן ומכאן, "למה הגננת אמרה לגברים לא לבוא?"
"לא כל דבר צריך להבין", היא אמרה, ושלחה אותי לשטוף כלים. העיקר שהכול בא על מקומו בשלום: המשימה הוכתרה בהצלחה, אמא של הילד סיימה ללא הפרעה את המשמרת הרפואית של יום שישי, וגם אבא שלו יצא ביום ראשון לסבב נוסף של שלושה חודשי מילואים מכאן ועד בכלל. מי יודע, אולי גם מילואים הם קונספירציה שמטרתה להרחיק את הגברים מהגן.
מה שכן, השבוע שוחחתי במקרה עם מישהי שמבינה במערכת החינוך, ושאלתי אותה אם היא מכירה את הטרנד הזה של מסיבה בלי אבות. היא הסתכלה עליי בפליאה.
"אתה באמת לא יודע?" היא אמרה, "כל הגננות יודעות – לא מזמינים לגן גברים בתקופת מונדיאל".
הולנד הפסידה פעמיים
חמש הערות לשבוע השלישי של המונדיאל:
- נבחרת איראן הודחה ברגע האחרון, בעולם האמיתי איראן חזק בתמונה. באופן אישי הייתי מעדיף שזה יהיה הפוך, אבל כרגיל, מי שואל אותי.
- גם יפן עפה וחבל, הייתה לה נבחרת מצוינת. הבעיה עם השמות היפניים היא שאם שדר המשחק אומר "סיומת נקייה של סנו" אתה לא יודע אם הוא מתאר את השער המדויק שהשחקן היפני קאישו סנו השחיל לרשת של ברזיל, או מנצל את השידור לפרסומת סמויה של חומרי ניקוי.
- במונדיאל הקודם, כשמרוקו הדיחה את ספרד מהגרים ממרוקו שרפו את אמסטרדם כדי להביע את שמחתם. לעומת זאת, כשמרוקו הפסידה לצרפת המהגרים קיבלו את ההפסד בהבנה ושרפו את אמסטרדם כדי להביע את תסכולם. כי אוהדי מרוקו מצטיינים בספורטיביות, מבחינתם לא משנה אם מנצחים או מפסידים, העיקר ההשתתפות. השבוע, אחרי שמרוקו הדיחה את הולנד בפנדלים, אפשר לומר בוודאות שני דברים: אחד, מרוקו היא כוח עולמי עולה. שתיים, הולנד הפסידה. פעמיים.
- בגלל שהגדילו את המונדיאל, 32 נבחרות עלו לשלב הנוק־אאוט. העניין הוא שאפשר להגיד חצי הגמר, רבע הגמר, שמינית הגמר, אבל לא שש־עשרית הגמר כי זה נראה גרוע אפילו יותר מצורת המשחק של בלגיה. לכן קוראים לזה שמינית הגמר, ומי שמנצחת עולה לעוד שמינית גמר. שזה הגיוני כמו לקום בשלוש לפנות בוקר כדי לראות את אוזבקיסטן נגד הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. כן, זה השם שלה, למרות שהיא דמוקרטית אפילו פחות מישראל.
- אז מי הכי גדול, מסי או רונלדו? מראדונה או פלה? ביבי או זה, איך קוראים לו? אולי הגיע הזמן להפסיק כבר עם פולחן האישיות הזה ולהתחיל לשחק קבוצתי?
לתגובות:
