משנים את הנוף

כשמנחם גנדל, חבר מועצת העיר נוף הגליל, הגיע אליה לראשונה לפני כעשרים שנה, כשעוד נקראה בשם נצרת עילית, הוא פגש מציאות שבה היו "יותר יהודים, אך פחות יהדות". כיום, שני עשורים מאוחר יותר, המצב התהפך לחלוטין: ברחובות העיר יש הרבה יותר יהדות – אך הרבה פחות יהודים. גנדל משחזר כיצד לפני 13 שנים, כשהלך ברחוב כבעל משפחה צעירה עם בת קטנה, ניגשו אליו תושבים ותיקים עם דמעות בעיניים. בשבילם, עצם המראה של זוג דתי צעיר נתפס כמעט כאות של גאולה ובשורה לעתיד יהודי בעיר.

אלא שמאז, כאמור, המאזן השתנה. רבים מהתושבים היהודים עוזבים את העיר, בעיקר נצפית נטישה מדאיגה של צעירים לא דתיים שמתקשים למצוא סיבה להישאר בפריפריה המורכבת. אל הוואקום הזה נכנסו לאורך השנים המוני תושבים ערבים, בעיקר מהערים ומהכפרים שעוטפים את נוף הגליל – נצרת, יפיע, ריינה, כפר כנא, עין מאהל, אכסאל, דבורייה, עיילוט ומשהד.

בשביל רובם לא מדובר בהכרח בצעד אידאולוגי אלא יותר ברצון לשיפור איכות החיים. משפחה ערבית מבוססת מהסביבה, שמבקשת לברוח מתשתיות לקויות, מחוסר פיתוח ומאלימות גואה של כדורים תועים ביישובי המקור, מוצאת בנוף הגליל עיר נורמלית, מפותחת ובטוחה. סיור קצר ברחובות חושף וילות מפוארות ורכבי יוקרה בשווי מיליונים – נכסים שברובם אינם שייכים לתושבים היהודים, אלא לשכבה מבוססת של בעלי מקצועות חופשיים מהמגזר הערבי, בהם רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, נוצרים ומוסלמים כאחד. לצד אלו, חלק לא מבוטל מהנכסים ומהדירות נרכשים באמצעות הון שחור ואפור ובכספים שמקורם בעסקי פשיעה ופרוטקשן.

תמונת המצב הדמוגרפית בעיר מציגה כיום נתונים בעייתיים. בעוד שהמספרים הרשמיים מצביעים על כ־39 אחוזים תושבים ערבים, שקלול שיעור התושבים הנוספים המוגדרים כחסרי לאום ואינם יהודים וכן תושבים שאינם רשומים בה, מעלה כי למעשה יותר מ־50 אחוזים מתושבי העיר אינם יהודים. מגמת הגידול המהירה הזאת נבלמה אומנם בשנים האחרונות, בעיקר הודות להקמתה של השכונה החרדית הר יונה ג'. השכונה החדשה אומנם משנה את מאזן המספרים היבש בדוחות הלמ"ס ובמשרד הפנים, אך בחיי היומיום של השכונות הוותיקות בעיר הנוכחות הזאת עדיין כמעט אינה מורגשת.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

דווקא מתוך המציאות המורכבת הזאת, החלה העיר לחוות בשנים האחרונות עדנה מחודשת הודות לריכוז מאמצים ושיתוף פעולה חסר תקדים בין הקהילות הדתיות והחרדיות בעיר. לצד תהליך מיתוגה מחדש של העיר תחת השם נוף הגליל, חברו יחד הגורמים השונים למשימה כפולה: בלימת ההגירה השלילית של האוכלוסייה היהודית מחד, ומשיכת משפחות חדשות מאידך. במאמץ משתתפות כל הקהילות – מקהילת חב"ד הוותיקה, דרך ישיבת ההסדר בראשות הרב דני סיגליס שהוקמה לפני כ־16 שנים, במקביל להגעתה של קהילת 'תורת החיים' לעיר. לצידן ישנן הקהילה החרדית־ליטאית שהחלה להתגבש בעיר לפני תריסר שנים, הקהילה החסידית שהתיישבה בשכונת הר יונה ג' לפני כשמונה שנים, והגרעין הציוני־דתי המתחדש שפועל בעיר בשנתיים האחרונות בשכונת הר יונה הוותיקה.

לקראת תנופת הקליטה הצפויה בקיץ הקרוב, כינסנו כמה מנציגי הקהילות התורניות בעיר, במטרה להבין מה משך אותם אל העיר הצפונית, כיצד הם מתמודדים עם האתגרים הדמוגרפיים והרוחניים, ומהו סוד הקסם העומד מאחורי שיתוף הפעולה הייחודי ביניהם. סביב השולחן התיישבו: יהודה לוי מהקהילה החרדית־ליטאית, הרב יאיר ויצמן מהגרעין הציוני־דתי המתחדש, שלמה ברלין מקהילת חסידות תולדות אברהם יצחק, ומנחם גנדל, חסיד חב"ד וחבר מועצת עיריית נוף הגליל.

משא־נור למועצת העיר

גנדל, הוותיק בחברי הפאנל, מכיר את העיר עוד מימיה כנצרת עילית. הוא הגיע לכאן לפני כעשרים שנה, כמעט ישירות מהטלטלה של הימים ההם. "הגעתי לפה מיד אחרי הגירוש מצפון השומרון", הוא מספר, "הייתי בשא־נור בזמן הגירוש, ואחרי הגירוש חבר אמר לי: 'יש משימה מעניינת. מקימים ישיבה במקום מעניין'".

המקום המעניין היה ישיבת חב"ד המקומית, וגנדל השתלב במחזור התלמידים הראשון שלה. "היינו קבוצה קטנה של חברים טובים שעושים משהו טוב. אף אחד לא הסביר לי בהתחלה מה המשימה הגדולה, פשוט אמרו שמקימים ישיבת בוטיק", הוא נזכר. אחרי שנה נוספת שבה למד בחצר הרבי ("קבוצה"), התשובה שקיבל באיגרות קודש לא השאירה לו מקום לספק: הוא חייב לחזור לצפון. "חזרתי לפה מיד להיות מדריך, לא הייתה בכלל התלבטות. התחתנתי, הבאתי את אשתי מרחובות לפה, ומאז אני כאן".

קהילת חב"ד בעיר מונה כ־200 משפחות, מתוכן כמה עשרות משפחות ותיקות שהגיעו מיד לאחר ייסוד העיר. "הם לא באו כי מישהו הבטיח להם שבעוד 40 שנה תקום פה שכונה חרדית, הם באו מתוך תחושת שליחות". אל הזירה הפוליטית המקומית הוא נכנס כמעט בעל כורחו. המנוע למהלך היה פורום רבנים ייחודי שהוקם בעיר עוד לפני פריצתה של שכונת הר יונה ג'. בפורום הזה יושבים כל מנהיגי הקהילות: ראש ישיבת ההסדר, ראש ישיבת חב"ד (שנבחר לאחרונה לרב העיר בהסכמת כולם), נציגי הקהילה הליטאית וקהילת 'תורת החיים'. פורום הרבנים מקבל החלטות מהותיות, ואחת מהן הייתה הקמת רשימה מאוחדת של הציבור הדתי.

בעבר רצו נציגים דתיים ברשימות אחרות, אך הפורום ביקש ליצור כוח אורגני שייתן מענה אמיתי לקהילות. "הוויכוח אצלנו לא היה לגבי המיקומים ברשימה, אלא מי יעשה את העבודה טוב יותר. זה לא משנה אם הקהילה שלך גדולה או קטנה", הוא מדגיש. בתחילה הוביל את הרשימה נציג מ'תורת החיים', ובהמשך, כשהרבנים ביקשו לרענן את השורות, הם פנו אל גנדל שניהל באותם ימים את הישיבה. כיום הוא מכהן כבר בקדנציה השנייה שלו, כאשר בבחירות האחרונות השותפות התרחבה עוד יותר וכללה גם את נציג ש"ס, הרב חיים אמרון, שמייצג ביחד איתו את הבלוק הדתי־חרדי המאוחד במועצה.

"שלושה אברכים? המשיח בטח הגיע"

יהודה לוי, נציג הקהילה החרדית־ליטאית בעיר, גדל בהמולה של בית שמש. שנה לאחר חתונתו, לפני כ־12 שנים, החליט לחפש מקום רגוע יותר למשפחתו הצעירה. "באנו לסיור וראיתי את השקט שיש פה. זו עיר מחוז עם שקט של כפר, בקושי ראו אנשים ברחובות. בבית שמש, שבה גדלתי, הרחובות תמיד עמוסים בילדים ובאנשים, וכדי להגיע מהבית לבית הכנסת צריך ממש לתמרן ביניהם. פה מצאתי אווירה אחרת לחלוטין".

כמו שאר חברי הפאנל, גם לוי זוכר היטב את קבלת הפנים החמה של התושבים הוותיקים. "האנשים פה מאוד כיבדו ושמחו לראות בחור צעיר. אני זוכר שפעם עמדנו שלושה אברכים בכניסה לכולל, וניגש אלינו תושב ואמר בהתרגשות: 'המשיח הגיע? שלושה אנשים עם זקנים, כובע וחליפה בנוף הגליל – זה חייב להיות המשיח'. זו הייתה התחושה והמסר שקיבלנו מהרחוב ומהרשות המקומית".

כשהגיע לעיר, מצא לוי קהילה קטנה של עשר משפחות שחבריה רכשו דירות בשכונת הר יונה ג' המתוכננת, והמתינו במרכז העיר לקבלת טופס 4. לוי ואשתו היו המשפחה ה־11, אלא שכאשר בניית השכונה החדשה הושלמה – חברי הקהילה עזבו אליה בזה אחר זה. "נשארנו יחד עם עוד משפחה אחת בלבד במרכז העיר", הוא משחזר. "פרסמנו אז כתבה בעיתונות המקומית והצהרנו: גם אם הר יונה נבנית – אנחנו נשארים פה".

ההחלטה להישאר במרכז העיר הוותיק ולא לעבור לשכונה החרדית החדשה נבעה מהחיבור למקום ומהמחירים הנוחים, אך היא הציבה בפניו אתגר של בניית קהילה מאפס. "היו כאלה שעזבו כי הילדים שלהם היו בגיל גן והם נאלצו לנסוע הלוך וחזור. לי היו עוד שלוש שנים עד שהילד יצטרך גן, אז אמרתי לעצמי: יש זמן, אפשר ליצור קהילה. פרסמנו מודעות בעיתונים, והתחלנו לאסוף משפחה ועוד משפחה בתהליך ארוך. היום אנחנו כבר 60 משפחות, ובחודש אלול הקרוב יגיעו עוד 20 משפחות חדשות".

הקהילה הליטאית במרכז העיר מותגה בשנים האחרונות תחת חסותם של רבנים בולטים, בהם הרב שרגא שטיינמן מבני ברק, כקהילה שמורה ומיוחסת מאוד. "מדובר בציבור של דור שלישי לאברכים", מסביר לוי את סוד המשיכה. "מצד אחד, אין להם כסף והם זקוקים למקום עם דיור זול. מצד שני, הם מחפשים מקום שמור מאוד מבחינה רוחנית. לא אכפת להם שיהיה שכן ערבי בבניין, אבל חשוב להם שהקהילה עצמה תהיה הומוגנית ומדויקת. ברוך ה' הצלחנו להביא אברכים יראי שמיים שמחפשים את השכנות הזאת, ובתוך הקהילה ובית הכנסת נוצר קשר מיוחד מאוד בין המשפחות".

איך השמרנות הזאת משתלבת עם שיתוף הפעולה בעיר? אין חשש מהשפעות זרות?

"הניתוק בינינו ובין קהילות חרדיות אחרות מבחינת הילדים הוא ברור לנו, ואין לגביו שאלה. הילדים שלנו לא הולכים לשחק בבתים של קהילות אחרות, ובקהילה שלנו מקפידים על הגדרות ברורות מאוד בלבוש ובאורח החיים. אבל יחד עם זאת, כולנו מתפללים באותו בית כנסת – יחד עם חב"ד, 'תורת החיים' והגרעין, ויש בינינו שיתוף פעולה מדהים של כבוד הדדי".

"הרעיון הוא שכשהילד שלי ישיר בשמחת תורה 'והבדילנו מן התועים', הוא לא יחשוב חלילה על השכן שלו לתפילה מקהילה אחרת. כשהוא רוצה לראות מי הם 'התועים', יש לו ערבים בבניין. המציאות הזאת יוצרת אצלנו מבט אמיתי ומזוקק יותר: יש גויים ויש יהודים, וההבדל הוא חד וברור. בכל יהודי, מכל חוג, אנחנו שמחים ויודעים לכבד אותו".

יש לקהילה עניין עקרוני דווקא בנוף הגליל, מתוך מניע של ייהוד המקום?

"ברור שיש חשיבות עצומה למגורים בארץ ישראל, אבל מעבר לזה המקום מעניק מרחב נשימה אמיתי. בירושלים, למשל, אנשים רבים מצטופפים בדירות קטנות וחנוקות. פה יש לנו מרחב, נושמים אוויר נקי וחיים בלי דקדוקי עניות. יחד עם זאת, אין ספק כי הצלת דירות ויצירת נוכחות יהודית הן בהחלט משימות חשובות של יישוב הארץ. אנחנו קונים המון דירות, ומראים נוכחות יהודית גאה ברחובות. התושבים שמחים בזה מאוד. בסוף, הכיבוש האמיתי שלנו הוא בעצם העובדה שאנחנו חיים פה ומקימים כאן דור ירא שמיים. האנשים שמגיעים לכאן אולי מחפשים קודם כול מקום תורני וזול לגדל בו את הילדים, אבל הם זוכים במצוות יישוב הארץ ובהצלת העיר, לפעמים כמעט בלי לכוון לכך מראש".

היעד המועדף לציבור החרדי

שלמה ברלין, חסיד תולדות אברהם יצחק, התגורר במשך 35 שנה בירושלים עד שהחליט לפני כשבע שנים לארוז את חפציו ולהצפין לנוף הגליל. "הגענו לעיר בראש ובראשונה בגלל מצוקת הדיור", הוא פותח בכנות. "החיים בירושלים ובבני ברק צפופים, ואנשים נאלצים להצטופף ביחידות דיור תת־קרקעיות בתנאים קשים מאוד. ברגע שנחשפנו לאלטרנטיבה של נוף הגליל החלטנו לעשות את הצעד, ומהר מאוד התחברנו גם לשליחות הגדולה של ייהוד המקום".

המעבר הדמוגרפי הזה דרש חלוציות של ממש. כשברלין ומשפחתו הגיעו לשכונת הר יונה ג', השטח נראה רחוק מאוד מלהיות שכונת מגורים תוססת. "לא היה פה עדיין אספלט, לא היו חנויות ולא תחבורה ציבורית. לא היה כאן כלום – לא מוסדות, לא חינוך ולא בית כנסת. הקמנו את הכול מההתחלה".

בימים ההם פעלו במקום גרעינים ראשוניים של חסידי בעלז והקהילה הליטאית, אך בלי כל תשתית. "ברגע שהקהילה שלנו הגיעה, והאדמו"ר דחף ועודד מאוד את המעבר לכאן, המקום כולו הרים ראש. זו הייתה מעין חותמת לכך שנוף הגליל היא הבית שמש או הירושלים הבאה". ואכן, כיום השכונה כבר שוקקת חיים וכמעט בלתי אפשרי למצוא בה דירה פנויה להשכרה. לאחרונה יצאו יזמים במכרזים לבניית כ־3,000 דירות חדשות, ומספר הנרשמים החרדים עולה בהרבה על היצע הדיור הקיים.

ברלין מציג בגאווה את המודל שבו שכונת הר יונה ג' משמשת כעוגן החברתי והכלכלי לכל התושבים הדתיים בעיר. "השכונה הזאת היא עמוד השדרה של העיר – בחינוך, בתעשייה, בתעסוקה ובקניות. הילדים הליטאים שמתגוררים בשכונות הוותיקות בעיר מגיעים ללמוד אצלנו, והמשפחות מגיעות לכאן לצורכי היומיום. השכונה מקדמת את העיר כולה".

איך זה מסתדר עם ההשקפה האנטי־ציונית של תולדות אברהם יצחק?

"אנחנו אולי בעלי השקפה אנטי־ציונית, אבל הארץ הזאת לא שייכת רק לציונים או רק לדתיים – היא שייכת לכולנו", הוא מוחה. "אנחנו לא נמצאים במאבק מול אף אחד. הדרך שלנו היא פשוט לקנות עוד בית ועוד בית, להתבסס ולקדם את הנוכחות היהודית במקום בשקט ובמעשים".

בעיניו, אחד המאפיינים המרתקים ביותר של נוף הגליל הוא האחדות הייחודית של הקהילות, מודל שלדבריו כמעט אינו קיים בריכוזים חרדיים קלאסיים. "יש פה בעיר שיתוף פעולה מופלא שלא מוצאים כמעט בשום מקום אחר. בבית הכנסת בשכונה הצפונית, למשל, יכול לעבור לפני התיבה חזן חסיד, ליטאי, חב"דניק או בן הציונות הדתית – והכול נעשה מתוך הבנה, כבוד ואהבה גדולה. לצערנו, החיבור הזה נולד אולי בגלל שנאת המן והאתגרים הדמוגרפיים המשותפים ולא רק מאהבת מרדכי, אבל הקדוש ברוך הוא זימן לנו מציאות שמאחדת אותנו. כל קהילה שמחה בהצלחה של חברתה ומעוניינת בבואן של משפחות חדשות, וזה מה שיביא את הפתרון למצב הדמוגרפי של העיר, שהוא כיום מורכב מאוד".

אין חשש שבמצב כזה הילדים ייחשפו להשקפות שונות משל הקהילה?

"העולם היום בכל מקום הוא קטן, והפתרון לשמירת הילדים הוא לא להסתגר או להימנע מלגור כאן. הילדים שלנו גדלים פה על מצע נפלא, ואנחנו גאים בזה". את היתרון הגדול ביותר של המהפך בנוף הגליל מגדיר ברלין במילה אחת: לכתחילה. "יש משהו נפלא בהר יונה ג'. היא פריפריה רחוקה מירושלים ומבני ברק, אבל כל הקהילות שהגיעו לכאן הגיעו באווירה של לכתחילה, לא בדיעבד. בניגוד למקומות אחרים, שבהם משפחות מגיעות לפריפריה עם גב כפוף ותחושת התפשרות כי אין להן כסף – לכאן הגענו בגב זקוף. עובדה שהמחירים בהר יונה זינקו וכמעט הכפילו את עצמם בשנים האחרונות, ובכל זאת הציבור ממשיך לנהור ולרצות להגיע. הגענו לפה כדי להישאר, ובעזרת ה' אנחנו כבר רואים ונמשיך לראות פירות עצומים".

"דווקא השקט פה מטעה יותר"

הרב יאיר ויצמן, שהגיע לנוף הגליל לפני כשנתיים מישיבת ההסדר ברמת גן, מייצג את רוח ההתחדשות הצעירה של הציונות הדתית בעיר. "הבנו שאנחנו מחפשים את השליחות הבאה שלנו", הוא מספר על ההחלטה לעזוב את גוש דן. "הרצון העיקרי מבחינתנו היה להקים מקום של תורה ולפתוח בהקמה של קהילה חדשה, עם הבנה שאנחנו רוצים שהמרכז יהיה בית מדרש קהילתי אמיתי לגברים, לנשים ולילדים".

מי שסימן בשבילם את היעד היה הרב חגי שילת, שמשפחתו הייתה המשפחה הדתית־לאומית היחידה בשכונת הר יונה הוותיקה במשך 15 שנה. "בעקבות המפגש איתו הגענו לכאן. התחלנו לגייס משפחות להצטרף, ובהתחלה הגיעו חמש משפחות. כיום הקהילה שלנו כבר מונה עשר משפחות, ובעזרת ה' נקווה שבקיץ הקרוב נכפיל את המספר הזה".

הרב ויצמן מסביר את הגאוגרפיה המורכבת של העיר, ואת הייחודיות של שכונת הר יונה. "הר יונה היא שכונה מבודדת יחסית משאר העיר, ואינה נמצאת במרחק הליכה מהשכונות האחרות. מי שמגיע כאן לבתי הכנסת הם בעיקר תושבים ותיקים מהפריפריה, ממוצא ספרדי. השכונה החרדית הר יונה ג' נבנתה ממש מעבר לכביש, אך בפועל תושביה לא משפיעים על חיי היומיום אצלנו והתושב הממוצע לא מרגיש אותם ברחוב". החלוציות של הגרעין המתחדש הפיחה חיים חדשים בבתי הכנסת בשכונה, שבעבר היה קשה להשיג בהם מניין.

בתוך המפה הציונית־דתית בעיר, הקהילה החדשה פועלת תחת מטריית הגרעין התורני הקיים, הכולל כמה תת־קהילות שלכל אחת גוון ייחודי משלה: "יש את הקהילה בשכונה הדרומית, שהיא יותר בסגנון דתי־לאומי קלאסי. יש את הקהילה בשכונה הצפונית, שהם אנשים טיפה יותר מבוגרים, יותר תורניים בגישתם, ושם נמצאות גם ישיבת ההסדר בראשות הרב דני סיגליס וקהילת 'תורת החיים'. ואילו אנחנו, הקהילה של הר יונה, מהווים קבוצה צעירה ועצמאית יותר. למרות המרחק הפיזי, החיבור בינינו ובין הגרעין הקיים הוא טבעי לגמרי. אנחנו שותפים מלאים במוסדות החינוך, באירועי הקיץ, וסביב יום העצמאות ויום ירושלים".

הממשק היומיומי של חברי הגרעין עם הקהילות האחרות בעיר, ובפרט עם קהילת 'תורת החיים' התורנית, מוכיח לדבריו שהחיבור בשטח חזק מכל תיוג מגזרי. "אם שמים בצד את הסוגיות האידאולוגיות היבשות, הממשק הוא מדהים. מדובר באנשים צדיקים ומתוקים", מתאר הרב ויצמן, המשמש כיום גם כר"מ בישיבת ההסדר בעיר. "בבית המדרש שלנו בהר יונה מתקיימים כעת שני ערבי לימוד בשבוע – ערב אחד מוקדש לתוכנית הלכה, והערב השני לתוכנית בפנימיות התורה. אנשי 'תורת החיים' שותפים מלאים לזה, הם ממש שמחים וגאים בתוכנית הזאת, שמחברת ומקשרת בין כל הזרמים".

השילוב הייחודי מגיע לשיאו במרחבים המשותפים של העיר. "החיבור פה הוא פשוט וטבעי", מדגיש הרב ויצמן. "בית הכנסת המרכזי בשכונה הדרומית הוא הדוגמה הכי טובה לכך – שם אתה פוגש את כולם, בקיבוץ גלויות מופלא. בסופו של דבר, כשמקלפים את ההגדרות, זה מפגש פשוט וישיר של אנשים שאוהבים את ארץ ישראל, אוהבים את התורה, ואוהבים זה את זה באמת".

המציאות הזאת של חיים משותפים מולידה פתרונות יצירתיים, ויהודה לוי מדגים זאת דרך הנעשה בבית הכנסת המרכזי ביום העצמאות, כאשר תחת קורת גג אחת מתקיימים במקביל שלושה מניינים שונים: אחד עם תחנון, שני בלי תחנון ושלישי עם הלל. "הכותרת היא שכולם נותנים רשות זה לזה, ואנשים פשוט לומדים לחיות יחד בכבוד", מחדד לוי ומודה שההרמוניה הזאת דרשה מאמץ לא מבוטל. "זה עלה בדם וביזע, אבל זה שווה את זה. עם השלום הזה שנבנה אצלנו, אנחנו ננצח את כל האתגרים".

בשלב זה של השיחה, הרב ויצמן מבקש לחדד את חשיבות המעבר להר יונה, ומודה שרק לאחר שהשתקע במקום הבין את גודל האתגר ההתיישבותי. "לפני המעבר התייעצנו עם הרב יהושע שפירא מרמת גן, שדחף אותנו מאוד להקים את הקהילה דווקא פה. הוא אמר שבנוף הגליל זהו הסיפור האמיתי ומכאן תצמח הגאולה. אבל רק כשהגענו לשטח, הבנו את עוצמת האירוע".

הרב ויצמן משחזר את החוויות הראשונות בשכונה, שכללו גם הן מפגשים מרגשים עם תושבים ותיקים, כמו אלו שחוו גנדל ולוי, אך לצידן התעורר משבר חברתי וזהותי עמוק. "אחד המשברים הגדולים שלי בשנה הראשונה נבע מחוסר הבהירות ברחוב. אתה הולך ושואל את עצמך מי יהודי ומי לא. אין עוד מקום כזה בארץ. אפילו בתל אביב, במקומות שנחשבים הכי מנותקים, אתה מביט באדם ויודע לזהות  מי הוא. בערים מעורבות כמו רמלה, לוד או עכו, הערבים מציגים לאומנות גלויה וברורה מאוד, כך שכולם מבינים שיש שם מאבק. הניגודיות חדה. דווקא פה, בנוף הגליל, יש שקט מטעה".

את המורכבות הזאת הוא פוגש מדי יום בבניין שלו. "יש לי שכנים מוסלמים, במקור מכפר כנא, שעברו לכאן כדי להתרחק מהאלימות שם. ברמת היומיום הם אנשים חמים ונחמדים מאוד, מחלקים שוקולדים לילדים שלנו בכל פעם שהם נפגשים במדרגות. כשרק חשבנו על מגורים ליד ערבים, עלו שאלות וחששות – זה מסוכן? איך אשתי תלך לבד לגינה? אבל בפועל זו בכלל לא סוגיה. אין פה תחושת פחד או איום. אנחנו הולכים לפארק דליה, מוקפים בעשרות משפחות ערביות, ומרגישים ביטחון מוחלט. זה גם אחד היתרונות הגדולים של המקום: באמת נעים, שקט וכיף לגור כאן, והנוף פשוט מטורף. אבל השקט הזה יוצר טשטוש".

הטשטוש הזה, לדבריו, חורג בהרבה מגבולות המגזר הערבי ונוגע גם באוכלוסייה המקומית יוצאת חבר המדינות. "בחנוכה הראשון שלנו כאן הזמנו שכנים ומכרים מהשכונה להדלקת נרות משותפת. הגיעה משפחה שקשורה לאחד הגנים, ואיתם חברה שהילד שלה היה נראה יהודי לכל דבר. הזמנתי אותו בחום להדליק איתנו נרות, ורק אחרי חודשיים גיליתי שהם בכלל אינם יהודים. בעיר הזאת יש סיפורים מורכבים מאוד של התנצרות ונישואי תערובת, לצד ערבים בהירי עור שדוברים עברית רהוטה ואינם משדרים שום עוינות".

כשהתחושות הללו הלכו והצטברו, חזרו חברי הקהילה הצעירה אל הרב יהושע שפירא. בעוד הם חשבו שיצאו למשימה קהילתית רגילה בפריפריה, שכוללת הקמת גרעין וקהילה סביב בית מדרש, התברר להם כי עיקר הכובד של המשימה הוא עצם הנוכחות היהודית בעיר שהולכת ונכבשת בידי ערבים.

"אמרנו לו שזה גדול עלינו. מה זה יעזור אם נביא עוד 50, 100 או 200 משפחות לשכונת הר יונה? הרי זה לא יתקן אירוע דמוגרפי בסדר גודל כזה. הרב שמע את הדברים, חייך ואמר לנו משפט שתפס אותנו חזק: 'הקדוש ברוך הוא עבד עליכם'. הוא הסביר לנו שחשבנו שאנחנו יוצאים למשימה קהילתית מסוימת, ורק כשהגענו גילינו את השליחות האמיתית שמחכה לנו כאן. זה היה רגע המפנה שבו הבנו עד כמה המשקל ההתיישבותי פה הוא קריטי. אם בהתחלה ידענו שזה חלק מהעניין, פתאום נפקחו לנו העיניים להבין שזו משימה לאומית מהמעלה הראשונה".

גם בממשלה נפל האסימון

מנחם גנדל מוסיף כי הייחודיות של נוף הגליל היא שהאידאולוגיה של הגברת הנוכחות היהודית מגיעה ארוזה במעטפת של איכות חיים. "בשבילנו כחב"דניקים, במקום לצאת לשליחות בקוסטה ריקה או בהודו – השליחות שלנו היא כאן. כיום הקהילה שלנו מונה מאות משפחות ויש לנו תשתית רוחנית מלאה, ממעונות יום ועד ישיבה גדולה, כולל וסמינר לבנות".

מבחינתו, המשימה ההתיישבותית אינה באה על חשבון הנוחות האישית. "חוץ מהשליחות, יש פה פשוט איכות חיים גבוהה. לאנשים טוב פה. הילדים גדלים כאן באוויר הרים מצוין, בעיר שיש בה שילוב של מרחב עירוני וטבע, מוסדות חינוך מעולים ואנשים טובים". לדבריו, תחושת הביטחון הזאת עמדה למבחן גם בימי שומר החומות. "בזמן שערים מעורבות אחרות בערו, והכפרים סביבנו רעשו – בתוך נוף הגליל נשמר השקט. רוב האוכלוסייה פה, משני הצדדים, לא מחפשת לריב, ויש גם השקעה עירונית עצומה באכיפה ובביטחון".

לצד הדינמיקה המקומית, גנדל מצביע על שינוי מגמה אסטרטגי ברמה הארצית, שמעניק רוח גבית חסרת תקדים להתיישבות היהודית בצפון. "הגליל מתעורר, וגם בממשלה נפל האסימון", הוא קובע. הדוגמה הראשונה לכך היא המאבק הכלכלי על הטבות המס. "השגת הטבות מס בגובה של 12 אחוזים לתושבי העיר הייתה מלחמת עולם שהוביל שר האוצר בצלאל סמוטריץ', וזהו כלי דרמטי למשיכת אוכלוסייה חזקה. אני מכיר באופן אישי משפחות לא דתיות שהיו על סף עזיבה והחליטו להישאר בזכות התמריץ הזה, שמשאיר עוד אלפי שקלים בחודש בכיס, לצד משפחות ששוקלות כעת לחזור".

השלב הבא במהפך הממשלתי התרחש לאחרונה בישיבת ממשלה מיוחדת שנערכה בנוף הגליל, שבה עברה החלטה היסטורית לעידוד הצמיחה הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בעיר. "בפעם הראשונה ממשלת ישראל קיבלה החלטה שלא עוסקת רק בסלילת כבישים, אלא מעניקה כלים ישירים להבאת משפחות יהודיות לגליל. כל מי שיבחר לעבור לגור פה רק ירוויח – הוא יחיה טוב, וידע שהוא עושה משהו היסטורי חשוב למען עם ישראל".