דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
טורים

חילוץ חושים

זו בסך הכול הייתה אי הבנה מצערת שנבעה מהרצון להישאר מאחור כדי להיות בראש המחנה. באמת לא ברור על מה ולמה הביקורת

פחות לנצח, יותר לחבר את יהודי התפוצות לארץ. טקס פתיחת המכביה. צילום: דני מרון, פלאש 90 
פחות לנצח, יותר לחבר את יהודי התפוצות לארץ. טקס פתיחת המכביה. צילום: דני מרון, פלאש 90 

יכול להיות שהכול התחיל בשעת ערב מוקדמת, כשמשלחת של בני גד ובני ראובן התדפקה על אוהלו של משה רבנו וביקשה פגישה דחופה.

"בבקשה רבותיי", יצא אליהם העניו מכל אדם, "במה אני יכול לעזור?"

"עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון", אמרו ראשי המשלחת.

"מה הפשט?"

אולי יעניין אתכם

אחד מנכבדי שבט גד פסע צעד אחד קדימה. "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום", ציטט האיש, "ואפילו עטרות ודיבון".

"אני מכיר את הגמרא הזאת", השיב משה, "אבל מה אתם רוצים להגיד?"

"שאנחנו צריכים לשבת וללמוד תורה".

"שכוייח", אמר המנהיג הדגול, "בשביל זה באתם?"

ראשי המשלחת הביטו אלה באלה. "קרתה אי הבנה מצערת", כחכח בגרונו אחד מנציגי שבט ראובן, "שמועה עקשנית טוענת שאדוני רוצה לגייס אותנו לצבא".

"נכון, יהושע הורה על גיוס כללי לקראת הכניסה לארץ".

"או", אמר נציג שבט גד, "על זה בדיוק רצינו לדבר איתך".

"אין פרוטקציות", עצר אותו משה, "אם אתם רוצים יחידות מובחרות תצטרכו לעבור גיבושים כמו כולם".

"אז זהו", אמר נציג שבט ראובן, "לגבי ה'כמו כולם'…"

"אנחנו לא רוצים לעבור את הירדן עם כולם", אמר הגדי.

"למה?"

"כי אנחנו לומדים תורה. רוצים להישאר בעטרות ודיבון בלי שיפריעו לנו".

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

"איזה צירוף מקרים", התרגשו בני גד ובני ראובן, "זה בדיוק הפסוק שהדפסנו על הפשקווילים".

"אילו פשקווילים?"

"נגד אלה שנשארים בבית במקום להיכנס איתנו מתחת לאלונקה במאבק נגד גזרת הגיוס. זו הרי מלחמת מצווה".

"גזרת הגיוס?" נחרד משה, "תגידו, אתם נפלתם על הראש? הגזרה האמיתית הייתה בגלל המרגלים שהסיתו את העם נגד הכניסה לארץ. גם אתם רוצים לזרוע פלגנות ולהמיס את לב אחיכם?"

"אנחנו רוצים שיעזבו אותנו בשקט".

"ומה יגידו שאר השבטים?"

"אדרבה, שלא יתגייסו".

"ומי יכבוש את הארץ?"

"שלא תיכבש".

"זה בדיוק מה שהמרגלים אמרו".

"זה לא אותו הדבר", אמרו בני גד ובני ראובן, "אנחנו לא מוציאים את דיבת הארץ רעה, רק מבקשים לשמר את הסדר הישן".

"זה בדיוק מה שהמרגלים רצו".

"הגיוס אסור מהתורה".

"אתם רוצים ללמד אותי מה כתוב בתורה שקיבלתי בהר סיני?"

"אתה רוצה ללמד אותנו מה ההשקפה שקיבלנו מרבותינו?"

"תגידו", הביט בהם משה בעיניו היוקדות, "יכול להיות שאתם עושים את התורה קרדום לחפור בה כי אתם אוהבים להיות בבית, עם הצאן והבקר וההרגלים הישנים?"

"אנחנו רוצים ללמוד תורה להצלחת עם ישראל", התנדנדו הנציגים בדבקות, "אנחנו הלב של העם, נושאי הבשורה ההולכים בראש המחנה".

"יפה, אז היחלצו חושים".

"כדי להיות בראש המחנה חייבים להישאר מאחור".

"איך זה מסתדר?"

"במופלא ממך אל תחקור".

"תקשיבו ותקשיבו לי טוב. עברנו ארבעים שנות נדודים, תלאות, ייסורים, נלחמנו ואנחנו עדיין נלחמים נגד האויבים שמקיפים אותנו. הלוחמים שחוקים, העם מותש, הצבא מתוח עד קצה גבול היכולת, ואתם מבקשים לשבת בנחת בזמן שאחיכם כורעים תחת הנטל? איך אתם לא מתביישים?"

"תראה", אמרו אנשי המשלחת, "אם לא נקבל פטור מוחלט נעבור לפסים אלימים. למען התורה כמובן".

"כמו קורח ועדתו שפירקו את העם בשם הדמוקרטיה? עוד לא הבנתם לאן מובילה סרבנות?"

"חס ושלום, אנחנו לא מסרבים".

"אלא?"

"לא מתנדבים לשרת".

"למלחמת מצווה הכול יוצאים", פסק משה, "תצטרפו או שתישאו בתוצאות".

בעיני הנציגים השתקפה ההבנה שהגיע הזמן לחתוך הפסדים. "כמו שאמרנו", אמר נציג שבט ראובן, "חלה אי הבנה מצערת, פשוט קצת התבלבלו לנו החושים".

"אנחנו ניחלץ חושים", הבטיח נציג שבט גד, "נלך בראש המחנה, אין שאלה בכלל".

"רק שיהיה ברור", אמר משה, "אנחנו נקבע את זה בתנאי בני גד ובני ראובן לעיני כל העם – תיתנו, תקבלו. לא תיתנו, לא תקבלו".

"בוודאי, זה מה שהתכוונו", אמרו הנציגים והלכו לשפצר ציוד כדי להיחלץ חושים ולהיות החלוצים ההולכים בראש המחנה. אבל רק בינתיים, עד שיגיע יום שבו לעם לא יהיה מנהיג בשיעור קומתו של משה ושני הצדדים הפוליטיים ממש יצטרכו אותם בקואליציה. כשזה יקרה, הם יחושו להיחלץ מהאילוץ להיחלץ חושים ולחוש חלוצים. ממילא חלוצים כבר לא כובשים את הארץ, רק שערים במונדיאל.

מסי רץ, מוסי רז

חמש הערות לשבוע הרביעי של המונדיאל:

  1. כדורגל, וספורט בכלל, אמור לשקף הוגנות, קבוצתיות, כבוד הדדי. כמה מאכזב לראות שחקנים שביחד עם הכדור בועטים גם בערכים הספורטיביים. למשל מסי ששחרר בעיטת עונשין כשהשוער של כף ורדה עדיין סידר את החומה שלו. או אמבפה שלעג לשוער של פרגוואי רגע אחרי שהכניע אותו. לא אלו הערכים שצריך להנחיל לדורות הבאים. אולי בגלל זה המשחקים מתקיימים מאוחר בלילה, כשהילדים כבר ישנים.
  2. אגב ספורטיביות, המתמודד הנצחי לכנסת מוסי רז יצא בביקורת נוקבת על זה שאף אחד לא דיווח שאלופת איטליה, אינטר מילאנו, מוכנה לשלם 30 מיליון אירו כדי לצרף אליה את ענאן חלאילה מסכנין. בגלל שהוא ערבי וכולנו גזענים כמובן. יש רק בעיה פצפונת: לשחקן המוכשר קוראים ענאן חלאילי, והוא לא שיחק בסכנין אלא במכבי חיפה, בנבחרת ישראל ובשיר של חנן בן ארי. וכתבו עליו בהרחבה ובאהדה למרות שכולנו גזענים. יש בסכנין חלאילה אבל קוראים לו חאלד, הוא משחק היום במכבי טמרה מליגה א' צפון ובו, למרבה הצער, אינטר פחות מתעניינת. בקיצור חלאילה לא חלאילי, מוסי לא מסי, ושוב מסתבר שבשמאל לא רוצים אמת, רוצים להתעמת.
  3. אורי לוי מ'כאן 11' שאל בערבית את מוחמד סלאח מי יותר גדול, הוא או מוחמד טריקה? שזה יפה, כי מדובר בשני שחקני כדורגל מצרים שמתחרים ביניהם מי יותר מתעב אותנו. בגלל זה לוי לא אמר שהוא מישראל, אחרת סלאח היה מנפנף אותו. טוב לדעת שהשידור הציבורי משתמש במאות המיליונים שהוא מקבל מאיתנו כדי להתחנף לאויבינו, ואפילו לא מתיימר לייצג אותנו.
  4. ארצות הברית זה ככה: פותחת חזק, מאיימת, תוקפת, מתחזקת משבוע לשבוע, ואז בבת אחת קורסת בתצוגה מביכה והולכת הביתה עם הזנב בין הרגליים. האם דיברתי עכשיו על התבוסה הכואבת לבלגיה, או על ההשפלה העצמית מול איראן?
  5. בשקט בשקט מתקיימת פה כבר שבוע המכביה, שמארחת ספורטאים יהודים מהעולם בתחרויות שהמטרה בהן היא פחות לנצח ויותר לחבר את יהודי התפוצות לארץ. אז נכון, זה לא מסעיר כמו השאלה הגורלית האם מלך השערים יהיה מסי, אמבפה או מישהו בלתי ספורטיבי אחר. אבל אולי, רק אולי, זה טיפ־טיפה יותר חשוב לעתיד העם היהודי.

לתגובות:

[email protected]

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו