כל ישראל אמיגוס: על ציונות, שליחות וכדורגל

הטור הזה נכתב אחרי שבועיים של חופשה רצופה מעבודת העיתון, חופשה שלקחתי לראשונה מזה 24 שנים, מאז הקמתו של 'בשבע'. בשבועיים הללו נקבע תקדים נוסף שעליו ארחיב בהמשך – לראשונה בחיי יצאתי מארץ ישראל. הטור הזה יהיה שונה מהרגיל גם בכך שהוא ייכתב כסיפור אישי, וגם משום שלא אעסוק בו בנושאים הרגילים והחשובים של ביטחון, פוליטיקה ויחסי יהדות-מדינה, אלא בנושא חשוב שאיני מרבה לעסוק בו ביומיום – יחסנו ליהדות התפוצות.

אחינו שבחוץ לארץ

לפני כמה שבועות השתתפתי ביחד עם אשתי בערב עיון מטעם הארגון הציוני־דתי 'מעלה' שעסק בנושא יהדות התפוצות. אחד הדוברים בכנס היה גאל גרינוולד, שכיהן בשורה של תפקידים בכירים בהסתדרות הציונית, וכיום הוא סגן יושב ראש ההסתדרות הציונית וראש מחלקת החינוך שלה. גרינוולד תיאר את חומרתה של בעיית ההתבוללות, וקבל על היקף ההתגייסות הלא מספק של הציבור הדתי־לאומי למשימה החשובה של יציאה לשליחות בקרב קהילות ישראל בתפוצות. הציבור הדתי־לאומי, אמר גרינוולד, יודע להירתם לשורה ארוכה מאוד של משימות לאומיות ולהניף המון דגלים, אבל איכשהו בנושא הזה הוא לא נרתם מספיק.

בתגובה, אשתי ואני שיתפנו את גרינוולד בסיפור המשפחתי שלנו. בת אחת שלנו יצאה בתחילת השנה עם משפחתה לשליחות יהודית־ציונית בקהילה יהודית בבואנוס איירס. בת נוספת עומדת לצאת בסוף הקיץ עם משפחתה לשליחות דומה בטורונטו, לאחר שבעלה סיים חמש שנות לימודים במסלול להכשרת רבנים לשליחות בתפוצות. ואוי, כמה שזה קשה לנו. גם אחרי שילדינו גדלו והקימו משפחות במקומות שונים, התרגלנו לראות אותם לכל הפחות פעם בחודש או חודשיים, וידענו שבכל מקרה של צורך שלהם או שלנו הם נמצאים במרחק של שעה־שעתיים נסיעה. הילדים שבגרו והנכדים המתוקים מדבש הם משוש חיינו. ברוך ה' המשפחה גדולה ולשמחתנו רובה נשארת איתנו בארץ, אבל קשתה עלינו הפרידה ולו הזמנית מכל אחד ואחת שיצאו לשליחות מעבר לים. והתהיות לגבי מה שצפוי לנכדינו, הילדים הרכים. איך יתמודדו עם השפה הזרה והתרבות השונה? איזו מערכת חינוך הולמת תעמוד לרשותם? איך יסתדרו חברתית עם חבריהם לגן או לכיתה שבאים מרקע שונה?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

היציאה של בתנו הגדולה לשליחות הייתה צפויה, לאור המסלול שבו למד בעלה. ההחלטה של אחותה הצעירה להקדים ולצאת לארגנטינה שנה קודם לכן התקבלה במהירות – בעקבות היכרות אישית של בעלה, שהוא דובר ספרדית מבית, עם שליח אחר – ונפלה עלינו בהפתעה. בשנה שקדמה ליציאתן לחו"ל, בתנו זו ובתה־נכדתנו הפעוטה גרו אצלנו בבית בעוד הבעל משרת בעזה כלוחם בחיל הנדסה. אך זה עתה עזבו הזוג הצעיר והנכדה שהייתה לנו כבת את ביתנו וחזרו לגור בביתם בבית אל, והנה הם נחטפו לנו לשליחות רחוקה.

ניסיתי למצוא נחמה פורתא במחשבה על שלוחי חב"ד שעוזבים את הוריהם ויוצאים לשליחות חסידית ברחבי העולם, לא לכמה שנים בודדות אלא לתקופות של עשרות שנים ואולי לכל החיים. האמת, גם קצת כעסתי בליבי על יהודי התפוצות ותהיתי האם באמת עלינו לשלם את המחיר הזה למענם. היום, לאחר שהרגשתי אותם מקרוב והסתכלתי להם בעיניים, התשובה החיובית הרבה יותר ברורה לי.

קהילה מעודדת עלייה

מבנה בית הכנסת ומרכז הפעילות של קהילת 'לה קאסה' ('הבית') בבואנוס איירס שוכן בשכונת בלגראנו, שרחובותיה נאים ורחבים וצמרות עצי הענק הרבים הנטועים לאורכם מטפסות לגובה שבע ושמונה קומות. לקהילה הזאת, שאליה יצאו חתננו ובתנו לשליחות לצידם של השליח הוותיק יותר הרב ידידיה סעייד ורעייתו יסכה, יש כמה מאפיינים בולטים ומיוחדים.

ראשית, מדובר בקהילה ציונית מעודדת עלייה. גם בימים שבהם רחובות בואנוס איירס מוצפים בדגלי ארגנטינה (מסיבות שיתוארו בהמשך), תקרת בית הכנסת 'לה קאסה' מעוטרת בדגלי ישראל. בתפילת שחרית של שבת נאמרים בחגיגיות תפילה לשלום מדינת ישראל ומי שבירך לחיילי צה"ל. בשבועיים שבהם התארחנו בקהילה התקיימו אירועי פרידה ממשפחה שהחליטה לעלות ארצה, ואחת מחברות הקהילה תרמה קידוש לרגל שחרורו של בנה, שעלה כחייל בודד ושירת בהתנדבות כלוחם בגולני, מצה"ל.

שליחים בקהילות ישראל בתפוצות השונות מוזהרים שלא לעודד עלייה באופן מפורש, על רקע חששן של הקהילות לאבד את המשפחות החזקות בזהותן היהודית, שבאופן טבעי נוטות יותר מאחרות לעזוב הכול ולעלות ארצה. בקהילת 'לה קאסה' הגישה שונה. כאן מבליטים את ערכה של ארץ ישראל בלי להתנצל. בתפילת קבלת השבת, לאחר שירת "מזמור לדוד", משתלב ריקוד מיוחד עם דגל ישראל ענקי תוך שירת אמרתו הידועה של רבי נחמן "לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל".

לחגוג את הזהות היהודית

מאפיין נוסף של קהילת 'לה קאסה' הוא היותה קהילה מקרבת ליהדות. הקהילה האורתודקסית, שהוקמה לפני כעשר שנים ובה גרעין של כמה עשרות משפחות, הציבה לעצמה מטרה מרכזית לקרב אליה יהודים ויהודיות, בדגש על צעירים וצעירות, שרוצים לחזק את זהותם היהודית. מדובר ביהודים ארגנטינאים מכל העדות ועם רמות משתנות של שמירת מצוות. חלקם מסורתיים שמבטאים את זהותם היהודית בעיקר בתפילת ליל שבת, וחלקם הולכים ומתחזקים עם השנים עד לכדי שמירת מצוות מלאה. כך למשל, בתפילת שבת פרשת פינחס עלה לתורה לראשונה בחייו בחור שנראה כבן עשרים.

בימים של שגרה, אירוע השיא בקהילה הוא תפילת קבלת שבת. בית הכנסת מתמלא משני צידי המחיצה, עם נוכחות מתוגברת בעשרות רבות של צעירים ובני נוער. קבלת השבת בסגנון קרליבך מלווה בשירים וריקודים ונמשכת שעה ארוכה. התבוננתי בצעירים היהודים הללו ואמרתי לעצמי שהמקום הזה מאפשר להם לא רק להתפלל אלא גם לחגוג את זהותם היהודית. מי שחוגג כך את זהותו היהודית, יש להניח שהוא מוגן יותר מאחרים מסכנת ההתבוללות שאורבת ליהודי התפוצות ומוציאה כה רבים מהם מהעם היהודי.

ההשתתפות בפעילות של קהילת 'לה קאסה' אינה מותנית בתשלום. הקהילה מוחזקת בעיקר מתרומות, שחלק נכבד מהן בא מכיסם של חברי קהילה בעלי אמצעים. אין ספק שיש עוד מה לחזק שם בצד הכלכלי, ובפעם הבאה שהם יתרימו – בעזרת ה' גם אנחנו נהיה בין התורמים (אני מעדיף לתמחר את התרומה במטבע המקומי. תודו שתרומה של מיליון פסו ארגנטינאי זה נשמעת מרשימה יותר מתרומה של אלפיים שקלים).

קהילה מחבקת

מאפיין נוסף, שגם הוא תורם לדמותה של 'לה קאסה' כקהילה מקרבת, הוא היותה קהילה מחבקת. גם במובן המטאפורי והרגשי, וגם במובן הפיזי הפשוט. בכל מפגש יומיומי טריוויאלי כמו תפילת שחרית של יום חול, חברי הקהילה מקבלים זה את זה לא רק בלחיצת ידיים חמה אלא גם בחיבוקים ולפעמים גם בנשיקות. למרות היעדר ההיכרות המוקדמת, ולמרות אופיי המאופק ומוצאי היקה למחצה, גם אני נסחפתי והשתלבתי באווירה הזאת, חובקתי וחיבקתי. השיעור היסודי שלימד רבנו הרב צבי יהודה קוק, להיות "אוהב את הבריות" כערך בפני עצמו, ומתוך כך גם "מקרבן לתורה", מתקיים שם באופן מוחשי.

את שיאה של הרוח האוהבת הזאת פגשתי בעת ברכת החודש שהתקיימה בשבת פרשת מטות־מסעי, אירוע שבעוצמתו הרגשית הזכיר מצד אחד את תפילת כל נדרי ומצד שני את עליית כל הנערים בשמחת תורה. כעשרים מתפללים שנותרו בבית הכנסת עד השעה אחת אחר הצהריים, כמו בראש השנה או בשמחת תורה, התקבצו לדבוקה אחת מסביב לבמה ולשליח הציבור, ושרו ביחד את תפילת "מי שעשה ניסים לאבותינו". את המילים "חברים כל ישראל" שרו שוב ושוב, תחילה בעברית ולאחר מכן בספרדית: "אמיגוס אודוס ישראל". תחושת החיבור והחברות הייתה חזקה כל כך, שבפעם הבאה שאשמע את הביטוי "כל ישראל חברים" אולי אחשוב שבספרדית זה נשמע יותר טוב.

בסעודה שלישית בסיום השבת האחרונה, בדברי פרידה שנשאתי בליווי תרגום סימולטני לספרדית, הזמנתי גם בשם אשתי את כל חברי הקהילה לבקר אותנו בישראל. הוספתי וסיפרתי שזו הפעם הראשונה בחיי שיצאתי מהארץ, ובדיעבד ברור לי שלא רק המפגש עם משפחתנו אלא גם החיבור אליהם הוא סיבה מספיק טובה שמצדיקה את מחירו של הצעד הזה. המסע הזה הוליד בי תחושות של אחווה ואחריות כלפי אחינו שבגולה, שגם עתידם הגשמי והרוחני ולא רק עתיד אחינו שבארץ צריך להיות חשוב לנו ולעמוד לנגד עינינו.

הפעם הראשונה בחו"ל

החינוך שעליו גדלתי בבית הוריי גרס שבאופן עקרוני לא יוצאים מהארץ. זה היה עיקרון ציוני והלכתי גם יחד. יש בהלכה סיבות ידועות שבגללן מותר לצאת מארץ ישראל, כמו ללמוד תורה, לשאת אישה או לצורך פרנסה. אותנו לימדו שיציאה לצורך נופש וטיול איננה אחת מהן. אנחנו נופשים בארץ, למרות שבמקרים רבים נוח וזול יותר היום לצאת לחו"ל.

כשגדלתי נחשפתי גם לדעות הלכתיות אחרות. שמעתי לא פעם מהרב אליעזר מלמד שלדעתו יציאה לנופש לזמן קצוב כשבידך כרטיס הלוך וחזור איננה היציאה שחז"ל אסרו. עובדתית, בציבור החרדי ההלכה הזאת איננה רווחת. אבל גם כשנכנס בליבי ספק אם אכן מדובר באיסור הלכתי, עדיין החזקתי בדבקות בארץ שחונכתי עליה, ולו כמידת חסידות.

תמיד אמרתי שאם במסגרת עבודתי יתעורר צורך גדול שאצא לחו"ל, לא אימנע מכך. כמו רבים מעמיתיי העיתונאים, קיבלתי לא פעם הצעות לטוס לחו"ל כדי לסקר אירוע כזה או אחר. תמיד עניתי שמימיי לא יצאתי מהארץ, ואעשה זאת רק לצורך חיוני. מכיוון שאינני כתב מדיני שצריך לסקר את פגישות ראש הממשלה בבית הלבן, וגם אינני יבואן או יצואן או מתרים כספים לישיבות, הצורך החיוני הזה לא התעורר עד היום. היו לי הזדמנויות לעשות דברים חשובים שמצדיקים יציאה מהארץ, אבל תמיד אמרתי לעצמי שזו מצווה שיכולה להיעשות על ידי אחרים, ולא חסרו קופצים על משימות שכרוכות בטיסה לחו"ל. אני שמח על כך שעברו עליי שישים שנה, מחצית ימיו של אדם, בלי לצאת מארץ הקודש.

כאשר בתנו וחתננו יצאו לשליחות הזאת, כשבאופק צפויה לידה בארץ זרה עם מערכת רפואית לא מוכרת, לאשתי היה ברור שהיא תטוס כדי להיות לצידה לאחר הלידה. ולי היה ברור שלא אשאיר את אשתי לבד בטיסה כה ארוכה ומפרכת. גם מצד עצמי חשבתי שביקור חולים ותמיכה בבתך היולדת ובשליחות רבת הערך שלה ושל בעלה היא סיבה מספיק טובה ומצווה שלא יכולה להיעשות בידי אחרים. כדי להיות בטוח בהחלטתי התייעצתי עם רב פוסק הלכה גדול, מזקני ובכירי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (שאיני מפרסם כאן את שמו משום שלא ביקשתי את רשותו לכך). אפילו לא הזכרתי את עניין הלידה, אלא שאלתי אם מותר לצאת כדי לבקר את בתך וחתנך שיצאו לשליחות. הרב השיב לי שלמטרה מוצדקת כזאת הוא היה יוצא בעצמו, אף על פי שלצורך טיול הוא אינו מוצא מקום להתיר.

גם לאחר שמצפוני ההלכתי נרגע, עוד נזקקתי לתהליך נפשי כדי להשלים עם היציאה התקדימית הזאת מהארץ. עדיין היה חשש שברמה הרגשית אהיה עצוב ומתוסכל ואהרוס לסביבתי ולמשפחתי את מצב הרוח. ברוך ה' זה לא קרה והרגשתי שלם עם ההחלטה לאחר שהתקבלה. כמובן, בתום שבועיים שמחנו מאוד לחזור מארגנטינה החורפית והזרה לארצנו הקדושה, החמה והיפה.

וזה לא אומר שמכאן ואילך תהיה היציאה מהארץ קלה בעיניי. אבי מורי הרב דניאל שילה בן ה־88, יאריך ה' ימיו בטוב ובנעימים, נולד בארץ ויצא ממנה רק פעם אחת בחייו, כדי להגיד קדיש על סבו ודודיו הי"ד שנספו בגטו ולהציב מצבה על קברם, לאחר שנודע מקום קבורתם בעיר לודז' שבפולין. אימי עליה השלום עלתה ארצה מאורוגוואי בגיל עשר ולא יצאה מהארץ עד לפטירתה בגיל 59. משבעת בניהם ובנותיהם, אני הראשון והיחיד עד כה שיצא מהארץ. ואני מאחל לנו ולבנינו שנזכה להמשיך בדבקות הזאת בארץ ולראות בטוב ירושלים.

נבחרת שיש לה מדינה

הטור הזה נכתב שעות ספורות לפני עוד משחק גורלי של נבחרת ארגנטינה, הפעם בשלב חצי גמר המונדיאל מול נבחרת אנגליה.

אי אפשר להסתובב בימים אלו ברחובות בואנוס איירס בלי לפגוש בכל פינה את צבעי התכלת־לבן של דגל ארגנטינה. הסיבה לכך איננה גל פטריוטי ששטף לפתע את המדינה, אלא גילויי אהדה והזדהות עם נבחרת הכדורגל הלאומית שמשחקת במונדיאל, ובמיוחד עם כוכבה הנערץ ליאו מסי, שזוכה למעמד של גיבור לאומי בקרב העם הארגנטינאי.

מדינה שלמה נסחפת אחרי נבחרת הכדורגל שלה, ונראה שהמשחקים המותחים של מסי ולהקתו הם הנושא החשוב ביותר על סדר היום הלאומי. את פסי התכלת־לבן של חולצות הנבחרת, את תמונתו של מסי ואת מספר 10 המתנוסס על חולצתו, אתה פוגש בכל פינה בעיר. על סל הקניות מבד שקנינו בסופר, על מרפסות הבתים, בחלונות הראווה של החנויות ועל קירות בניינים. אנשים ונשים מכל גיל מסתובבים ברחובות כשהם לבושים בחולצה מספר 10 של נבחרת ארגנטינה. ראיתי אפילו כמה כלבים שהיו לבושים בחולצה של מסי. התחושה היא שלא מדובר במדינה שיש לה נבחרת כדורגל, אלא בנבחרת כדורגל שיש לה מדינה.

משחקי הנוק־אאוט של נבחרת ארגנטינה נגד כף ורדה, מצרים ושווייץ, שהתקיימו בעת שהותנו שם, היו מותחים והוכרעו לטובת מסי ולהקתו רק בדקות האחרונות. המשחק מול מצרים התקיים בשעת בוקר מאוחרת בארגנטינה, כשהיינו בשדה התעופה לצורך טיסה קצרה בתוך המדינה. דממת מוות שררה בשדה התעופה כשהמצרים הרשעים הובילו 0-1 ו־0-2. וכשארגנטינה הבקיעה לקראת סוף המשחק את שלושת השערים שלה, אי אפשר היה להחמיץ את שאגות השמחה שמילאו את הטרמינל אחרי כל גול. אפילו קברניט המטוס שלנו סיים את דבריו לנוסעים לפני ההמראה בקריאת העידוד "ואמוס ארגנטינה", שזו מעין גרסה של "יאללה בית"ר" עם התאמה לנבחרת המקומית.

האמת, גם אנחנו היינו במתח. לא שכל כך קריטית לנו הצלחתה של נבחרת ארגנטינה. אבל כשכל מדינות העולם כל כך עוינות אותנו וארגנטינה היא אחת מידידותינו האחרונות, למה שלא נרצה בהצלחתה ובשמחתם של אזרחיה? אם מה שמשמח אותם יותר מכול הוא הצלחת נבחרת הכדורגל שלהם, אז לו יהי. כי בעד מי נהיה, אנגליה המנוכרת? צרפת וספרד העוינות?

כשתקראו את הדברים הללו תוכלו לדעת אם נבחרת ארגנטינה הצליחה לעבור בשלום גם את המשוכה הגבוהה של חצי הגמר מול נבחרת אנגליה. אני כותב אותם כמה שעות לפני המשחק. אני יכול להודות על כך שבשבועיים שהיינו שם ארגנטינה רק ניצחה. כי יותר משהיה חשוב לנו שארגנטינה תנצח, חששנו מפני האפשרות שהיא תפסיד ונמצא את עצמנו במדינה ששרויה באבל לאומי. הרבה יותר כיף לראות פרצופים שמחים, אם ברחובות ואם בבית הכנסת.

אז אם ארגנטינה תפסיד כעת, לפחות תדעו שזה לא קרה במשמרת שלנו. אבל למה להיות פסימיים? מוטב לסיים את הטור באופטימיות, להביע תקווה שהטובים ינצחו את הרעים ויזכו בגביע, ולחזור על קריאתו של קברניט המטוס: ואמוס ארגנטינה!

לתגובות:

 [email protected]