בין המתנגדים החריפים לחוק יסוד: לימוד התורה, ולגישה המכילה כלפי קשיי הציבור החרדי בגיוס לצבא, הופתעתי למצוא אנשים שהם בשר מבשרה של הציונות הדתית. לא התפלאתי על אנשי השמאל – ציפיתי להתייחסות כזאת מצד אנשים שאינם מוכנים לראות בתורה ערך ומשמעות רלבנטיים, וחוששים מכל ניסיון ליישמה בחיינו העכשוויים. כינוי לומדי התורה "עריקים" ו"משתמטים", הרצון לרדוף אותם ולהצר צעדיהם, וההתנגדות להעמדת התורה כערך לאומי מכונן, התאימו בעיניי לשאיפת השמאל לחלן את המדינה באמצעות פירוק קואליציית נתניהו. לא הבנתי איך מצטרפים למקהלה הזאת קולות דתיים לאומיים, בהם גם תלמידי חכמים וראשי ישיבות. קראתי מאמרים, שמעתי שיעורים, ופליאתי לא משה ממקומה. בין כל ההסברים והמובאות התורניות לא מצאתי מענה לתמיהותיי, ולכן החלטתי להעלות אותן על הכתב, בבחינת "אדברה וירווח לי":
הצבא מכיר במוזיקאים מצטיינים, בספורטאים במעמד של "עילוי" (זו ההגדרה הרשמית של הצבא), וגם בזמרים, שחקנים ובדרנים. הכרה זו מתבטאת בהקלות שמאפשרות להם להמשיך לטפח את כישרונם, או בשירות שנותן ביטוי ליכולותיהם, כגון שירות בתיאטרון צה"ל או בלהקה צבאית. הצבא בפועל מוותר על שירות קרבי של בחורים חסונים ובריאים, מתוך אמונה שתרומתם לחיי התרבות והרוח של המדינה חשובה יותר משירותם הצבאי. במצב כזה, האם לא ראוי שבחור השוקד על לימוד התורה בעומק וברוחב, יזכה גם הוא ליחס שיאפשר לו להמשיך להתעלות בתורה? האם אינו תורם לחיי התרבות והרוח של המדינה לפחות כמו פסנתרן או כדורסלן? כלום לא תהא כוהנת כפונדקית?
הציונות הדתית על כל גווניה מקבלת את העיקרון שלפיו לימוד התורה קודם לשירות צבאי. יש שדוחים את השירות לשנה של לימוד בישיבה גבוהה או במכינה קדם צבאית; יש שדוחים לשנה וחצי או שנתיים וחצי בישיבות ההסדר, ויש גם "הסדר מרכז", המאפשר לדחות את השירות הצבאי למשך כשמונה שנים לטובת לימוד בישיבה. לא ראינו, גם בשנות המלחמה הקשות האלה, שישיבות ציוניות ביטלו את ההרשמה לשיעור א'. זאת מתוך הבנת חשיבותו הקריטית של לימוד התורה לאומה בכללותה, בהווה ובעתיד. אומנם גדולי התורה החרדים חושבים שמי שמסוגל לכך ראוי שילמד תורה כל ימיו ולא יצא מבית המדרש, ואילו גדולי התורה הציונים חושבים שראוי שתלמידים לא ידחו את שירותם לנצח, אלא יפסיקו את לימודם בשלב מסוים, ויצטרפו לצבא במלחמת המצווה. האם הסכמתנו עם הציבור החרדי שיש להתמסר ללימוד התורה, ושראוי לדחות לשם כך את השירות בצבא, אינה מכנה משותף גדול? הרי אנחנו חלוקים רק בשאלה למשך כמה זמן ראוי לדחות את השירות. האם זו מחלוקת שמצדיקה דציבלים כאלה?
לו היינו חושבים שיש סבירות גבוהה לכך שהצבא ינסה באופן מודע ומכוון להעביר חיילים על דתם… אל תסתכלו עליי ככה. את יאיר גולן שמעתם? האיש היה סגן רמטכ"ל. אתם חושבים שלאורך שנות שירותו כמפקד היה מחויב לגמרי לשמירת מצוות מהודרת של חיילים דתיים, ורק כשסיים את שירותו הצבאי פתאום עלה בדעתו שצריך לחנך אותם מחדש? וכיצד נהגו כל הבכירים לשעבר במערכות הביטחון, שעכשיו מתגלה שהם חושבים בדיוק כמוהו? זו לא מחשבה הזויה ומופרכת ומנותקת מהמציאות, אלא חשש סביר בהחלט. האם היינו שולחים את בנינו לצבא שמטרתו לחלן אותם? האם היינו לוקחים את הסיכון ששיעורים ניכרים מבנינו יפסיקו לשמור מצוות? האם לא היינו רואים בכך משהו שיש למסור עליו את הנפש, גם כפשוטו?
אולי יעניין אתכם
הציונות הדתית מראשיתה שמה לה למטרה לגשר על פערים, לקרב רחוקים, ולחבר בין ציבור היראים, שחששו מאוד מהציונות החילונית, לבין מפעל שיבת ציון וקוממיות האומה. איך ייתכן שבשעתו הקשה של ציבור גדול כל כך של יראים, החשים שזרועות המדינה קמו עליהם לפרק את קהילותיהם, לסגור את ישיבותיהם ולשנות את אורחות חייהם, איננו ממלאים את ייעודנו ההיסטורי לתווך ולהרגיע ולהשכין שלום, ובמקום זאת רבים וטובים בינינו מצטרפים לרדיפה ולשיסוי?
אלו שאלות קשות בעיניי, ולא מובן לי איך אפשר להתעלם מהן. "אין זה כי אם חוסר אהבה", כתבה המשוררת זלדה, "ואבך. ואבך מאוד". חוסר אהבה או חוסר בהבנה, העובדה ששומרי תורה ומצוות אינם מוצאים את המכנה המשותף הגדול כל כך, ואינם עומדים איתן יחד על חשיבות לימוד התורה בעם ישראל, היא סיבה לבכי גדול. תשעה באב הוא יום הכיפורים הלאומי, יום של חשבון נפש ואבל גדול על החורבן שהבאנו על עצמנו בקוצר ראותנו ובפזיזותנו. דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. הלואי שננצל את היום הזה לבירור פנימי, ולמציאת הדרך להתלכד כולנו סביב מחויבותנו לתורה ואהבתנו לה וללומדיה.
