הכלכלה המניעה את גלגלי הדיפלומטיה

זו הכלכלה, טמבל. או בשפת המקור: It's the economy, stupid.

סיסמה פוליטית זו, שאותה טבע יועצו הפוליטי של ביל קלינטון ג'יימס קארוויל, במהלך בחירות 1992 בארצות הברית, נכונה גם למתרחש במזרח התיכון כיום. כמובן, הדברים אינם כה פשטניים ויש אינטרסים חזקים יותר מכסף, כגון אמונות ומסורות דתיות. יחד עם זאת, לטעמי לנושא הכלכלי יש משקל מכריע והדברים משולבים זה בזה.

גם במאבק מול איראן וגם במאבקה של טורקיה מול ישראל, משולבים היבטים כלכליים כבדי משקל, לצד הדת וההיסטוריה. המלחמה בין איראן לארצות הברית וישראל, מלחמה שבה עירבו האיראנים את כל מדינות המפרץ, ראשיתה כמובן בניסיונותיה של איראן השיעית להרחיב ולהגדיל את השפעתה בכוח הנשק וביצירת אותה 'טבעת אש' מפורסמת סביב ישראל שתביא להשמדתה. ניסיונותיה של איראן להשיג נשק גרעיני נמשכים עשורים מספר. לאורך שנים, הלחץ הנגדי של ארצות הברית ומדינות המערב התמקד בעיקר בעולמות הסנקציות הכלכליות ולא בלחימה קינטית נגד איראן ויכולותיה. ישראל אומנם הובילה מערכה חשאית ומוצלחת, לעיתים בסיועה של ארצות הברית, לפגיעה בתוכנית הגרעין, אבל עיקר המאמץ העולמי היה במישור הכלכלי.

מיד עם פתיחת מבצע 'שאגת הארי' ניסו האיראנים, באמצעות סגירת מצרי הורמוז ובהמשך באמצעות תקיפת מתקני האנרגיה של שכניהם במפרץ, להפעיל לחץ כלכלי נגדי. למול התקיפות הקינטיות של ישראל וארצות הברית באיראן, הפעילו האיראנים את הנשק הכלכלי. המחשבה הייתה שהעלאת מחירי האנרגיה בעולם תכריח את האמריקנים להפסיק את המלחמה, לפני שיצליחו להקריס את המשטר הקיים ולהשיג את מטרותיהם הצבאיות המוגדרות בתחום הגרעין והטילים הבליסטיים. מחשבה זו לא הייתה מנותקת ממציאות, מאחר שהלחץ של מדינות המפרץ שכלכלתן נפגעה, לצד הלחץ בעולם ובארצות הברית גופא, שם עלו מחירי הנפט והגז – הביא בסופו של דבר את הנשיא טראמפ לקבל את ההחלטה על הפסקת האש.

אולי יעניין אתכם

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד בדעות תסמונת הדשא הירוק של השכן

במסגרת הפסקת האש הפעיל הנשיא נשק כלכלי נגדי לחסימת מצרי הורמוז על ידי האיראנים והטיל על איראן מצור ימי. נשק זה התברר כאפקטיבי להפליא, כשאיראן מדממת מאות מיליוני דולרים ביום בהפסד ממכירות נפט, וכלכלתה, המבוססת על ייבוא כמה מוצרי מפתח, נפגעת קשות. המחשבה הייתה נכונה, אולם הנכונות של המשטר השיעי להילחם עד טיפת דמו האחרונה של האזרח האיראני, למול הלחץ הפנימי בארצות הברית מהמציאות הכלכלית ועליית מחירי האנרגיה, הובילה את הנשיא לקבל את עצת חלק מיועציו ולחתום על מזכר ההבנות (MOU) עם איראן.

היו מי שביכו את התהפכותו של הנשיא ואת שינוי ערכיו ויעדיו. אני סברתי בזמן אמת וסבור כך גם היום, שהכול הוא ברוח אמירתו של קארוויל – It's the economy, stupid.

מאבק על השליטה בנתיבי המסחר

אם נקפוץ מאיראן לשכנתה הסונית טורקיה, שכנה שהופכת עוינת יותר ויותר לישראל, גם שם נוכל לבצע את הניתוח הכלכלי באופן דומה. נכון שהבסיס לאיבה הוא העניין הדתי. טורקיה נשלטת על ידי שלטון מבית האחים המוסלמים. יחד עם זאת היא מדינה בעלת מסורת מפוארת של האימפריה העות'מנית, השואפת לחזור ולהיות מעצמה אזורית. כל מי שקרא את ספרו של שר החוץ וראש הממשלה לשעבר אהמט דבוטואלו בנושא, ראה את האידאולוגיה שמאחורי השאיפות הטורקיות להתפשטות ולהתרחבות.

מכאן האיבה וההסלמה ביחס לישראל, שכמובן נשענת על המסורת הדתית, אבל להתחזקותה של ישראל והפיכתה למעצמה אזורית שתוקפת בכל בירות האזור ומכה שוק על ירך את אויביה, כולל תקיפות משותפות מול איראן, מנהיגת הציר השיעי – משקל רב.

אם ישראל היא המעצמה האזורית, המקיימת הסדרים עם שכנותיה – וחשוב מכך, מצליחה לנקז דרכה את הצירים הכלכליים המרכזיים – הדבר בא על חשבון הכוונות להתפשטות והתרחבות של הטורקים. מי יפתח וישלוט בנתיבי הגז, הנפט והסחורות מהודו, דרך מדינות המפרץ הפרסי לאירופה? האם תהיה זו ישראל, כחלק מפרויקט ה־IMAC, או טורקיה, שתצליח לפתח ציר מהמפרץ, דרך סוריה אליה וממנה לאירופה? זהו מאבק מאקרו־כלכלי, לא פחות ממאבק דתי, וכפי שטענתי לעיל – השניים משולבים זה בזה.

אז למרות שדבריו של קארוויל נאמרו לפני 35 שנה, הם נכונים ואף ביתר שאת גם כיום. מה שחשוב שיצא מתובנה זו הוא לא רק דיון אקדמי־פילוסופי, אלא פרקטיקה של פעולה. הבנת האינטרס האמריקני מול איראן במצרי הורמוז, צריכה להרגיע את כל מספידי היחסים עם ארצות הברית באשר הם. לא בכדי לא תקף ראש הממשלה נתניהו את מזכר ההבנות ואת החלטות הנשיא טראמפ, אלא עסק בבידול הזירות מול לבנון וקידום המשא ומתן עם ממשלת לבנון. ברקע לכך עמדה ההבנה שלארצות הברית יש אינטרסים חשובים נוספים, כמו העניין הכלכלי שפורט לעיל, לצד ההכרה שבבסיס לא השתנו האינטרסים הנוספים החשובים לישראל, ובראשם פירוק היכולת הגרעינית האיראנית והשמדתה.

מאותה סיבה יש חשיבות לקידום ההסכם מול ממשלת לבנון, הסכם שחלקו מתבסס על סיוע כלכלי של מדינות המפרץ ללבנון, ובאמצעותו הידוק הקשרים שלהן עם ישראל ופוטנציאל להרחבת 'הסכמי אברהם'.

לנצל את האיבה לבריתות

גם בנושא הטורקי, ובעיקר בכל הנוגע למאבק על הנתיב מהמזרח לאירופה, צריך להיכנס לפעולה נמרצת. התורכים אינם קופאים על השמרים, והם פועלים לקדם את הנתיב שיעבור דרך סוריה אליהם. ישראל חייבת להמשיך לקדם וללחוץ על פיתוח הנתיב שיעבור דרכה, יסמן את מיקומנו כמעצמה אזורית ויהווה קטר כלכלי ודיפלומטי משמעותי בעבורנו.

האגוז הקשה לפיצוח בציר זה הוא סעודיה, שבשלב זה מתנה כל התקדמות מול ישראל בקידום הסוגיה הפלשתינית. הפתרון הוא לפעול משני הקצוות ולהפעיל לחץ עקיף על סעודיה. קצה אחד הוא הקצה ההודי. הודו, שבהנהגתה הנוכחית היא בעלת ברית וידידה של ישראל, צריכה להבהיר ולדרוש שהנתיב יעבור דרך ישראל ולא דרך טורקיה. ניתן להשתמש לשם כך באיבה בין הודו לפקיסטן, שהיא ידידה קרובה של טורקיה, ופעלה לצידה בניסיון לתווך ולסייע לאיראן בהשגת הפסקת האש.

בקצה השני, ישראל מקדמת הסכם מול יוון וקפריסין שיהוו את השער ממנה לאירופה, וגם כאן האיבה בין יוון לטורקיה בהחלט מסייעת ועומדת לטובתנו.

הלחץ העקיף מול סעודיה מתקשר הן לחיבורה של זו להסכם עם לבנון, והן ללחימה המתחדשת של סעודיה מול אויב משותף אחר – החות'ים בתימן. גם כאן ניתן לפתח תועלות הדדיות שיסייעו בקידום הקשר בין המדינות.

נקדיש דברים אלו לזכרו של הסנאטור לינדזי גרהאם, שמת לפני שבוע באופן מפתיע, ואף שלא היה יהודי ניתן לומר עליו "זכרו לברכה". בהיותו חבר וידיד אמת של ישראל ושל העם היהודי, גרהאם היה ממקדמי החיבור בין ישראל לסעודיה וראה בהרחבת 'הסכמי אברהם' חשיבות גדולה לארצות הברית ולישראל.

לסיכום, לא הכול זה כלכלה, אבל קארוויל צדק – זו הכלכלה המניעה את גלגלי הדיפלומטיה, הפוליטיקה הגלובלית ואת המעשה הצבאי התומך והמשלים. אם נשכיל להבין זאת ולפעול ברוח הדברים שפורטו לעיל, נוכל לשפר את מצבנו האסטרטגי, הביטחוני והכלכלי כאחד.

וכפי שאמר רבי טרפון במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב, כא).

הכותב הוא תת־אלוף במיל' ויושב ראש תנועת 'הביטחוניסטים'