"ביקשתי מהציבור להתפלל עלינו, כי עמדנו בדילמות קורעות"

משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות בראשות אורית סטרוק הפך בשנים האחרונות לאחד המנועים העיקריים בחיזוק ההתיישבות, הרוח והזהות היהודית בשטח. למעשה, פועלה של סטרוק בקדנציה הזאת חרג בהרבה מגבולות המשרד. בשנים קריטיות וסוערות במיוחד היא כיהנה כחברת ממשלה וכחברת קבינט והייתה שותפה להכרעות הדרמטיות ביותר, ובה בעת החזיקה בעמדת השפעה מרכזית בתוך הוועדה לבחירת שופטים, דיינים וקאדים.

כשמבקשים מהשרה סטרוק, בריאיון סיכום קדנציה מיוחד ל'בשבע', להתמקד בעשיית המשרד ולהצביע על שלושת ההישגים הבולטים שלה, היא מעדיפה קודם כול לדייק את הניסוח: "אני לא אוהבת את המילה 'גאה'. אני שמחה בהם". במקום למנות מקומות ופרויקטים נקודתיים, היא מתארת תפיסת עבודה רחבה. "הדבר הראשון שאני הכי שמחה בו זה שהלכתי בעיקר על נושאים אסטרטגיים, ויצרתי שינוי אסטרטגי בהתיישבות. השקעתי בהם את מרב הזמן, הכוחות והתקציבים".

ההישג השני קשור במגבלות הכוח של התפקיד. "המשרד שקיבלתי, אין לו כמעט סמכויות, והיכולת לעבוד ולהגיע להישגים יושבת על הרתימה של גורמים נוספים שהסמכויות אצלם. אני שמחה שהצלחתי לייצר את הרתימה הזאת". הנקודה השלישית מבחינתה היא הנגישות לכלל הציבור. "הצלחתי לתת את השירות הזה של משרד ההתיישבות לכולם, בלי הבדל של דעות, אורח חיים, אמונות. לא הסתכלתי מי דתי, חילוני, ימני או שמאלני. זה בכלל לא נכנס אצלי לפרמטרים. מה שתורם ליישוב הארץ, על זה הלכתי, והצלחתי בדרך הזאת ליצור קשרים מאוד מאוד טובים עם אנשי התיישבות בכל הקשת החברתית בישראל. אחד הדברים שאנחנו מתמודדים איתו בישראל זה הקיטוב בין צדדים שונים במפה הפוליטית והחברתית, ואני חושבת שבעבודה שלי הצלחתי להוביל שינוי בתחום הזה".

כשמבקשים ממנה לרדת לרמת השטח ולפרוט את אותם מוקדים אסטרטגיים, סטרוק מצביעה ראשית על יישובי גבול הצפון. "הגענו לממשלה עם תוכנית כבר בפברואר 2023, עוד לפני המלחמה. היישובים הכפריים שם סבלו מגיל ממוצע של 70, גני ילדים נסגרו, והיה ברור שחייבים תוכנית לקליטת משפחות צעירות. בסופו של דבר, בעקבות המלחמה, אנחנו מקימים היום את השכונות האלה. אתמול הייתי באדמית. אנחנו מקימים בכל אחד מהיישובים הכפריים שכונות צמיחה של 15 משפחות, עם מבנים יבילים שמטרתם לא להמתין לבניית בתים, אלא להביא משפחות באופן מיידי. שלשום עלה קמפיין שקורא לצעירים לעלות צפונה, ותוך יום אחד בלבד נכנסו 428 פניות בעמוד הנחיתה. יש רצון עז לבוא לצפון".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

זירה אסטרטגית נוספת שהיא מסמנת נמצאת מעט דרומה משם. "כל פרויקט לב הגליל, שבו היישובים הכפריים הקטנים היו חסומים לחלוטין בפני התפתחות בגלל חסמים בירוקרטיים שהוטלו עליהם לאורך שנים", היא מסבירה, "היה חסם שלא איפשר לקבל תושבים חדשים דרך ועדות קבלה מעבר ל־400 משפחות, חסם של מחירי קרקע מטורפים שלא אפשרו למשפחות צעירות לרכוש מגרשים, וחסם תכנוני של מוסדות התכנון. שלושה חסמים שפשוט הטילו מצור על ההתיישבות הכפרית באזורים האלה, וגרמו לה להפוך למובלעות בתוך מרחב שבו היישובים הערביים שמסביב רק הלכו וגדלו, בעוד היישובים הכפריים מצטמצמים ונאנקים לתוך עצמם. בסוגיה הזאת השקעתי הרבה מאוד מאמץ, והצלחנו לפצח את כל שלושת המרכיבים של המצור הזה".

הצורך בפריצת המחסומים הללו, מבחינתה, חורג מהתחום התכנוני הטהור. "שבירת משולש החנק הזה מעל היישובים היא אירוע קריטי מבחינה ביטחונית, כי האזור הזה היה בדרך להפוך לאזור שאין בו יהודים, או שיש בו יהודים במובלעות קטנטנות. היום, אחרי עבודת נמלים של שלוש שנים וחצי, פרצנו את המחסומים האלה. אנחנו מקימים עכשיו גם יישובים חדשים באזור, כמו היישוב שיבולת שיעלה על הקרקע ממש בקרוב".

מועצות אזוריות ללא תושבים

פרויקט אסטרטגי נוסף שהיא יוזמת ומובילה נוגע לכל אורך השדרה המזרחית של המדינה. "פרויקט הציר המזרחי, שזה פרויקט שאני יזמתי, נועד להכפיל את האוכלוסייה לאורך כל הגבול עם ירדן – מצמח בצפון ועד אילות בדרום, ועכשיו אנחנו מרחיבים אותו גם לגבול המערבי – גבול מצרים", היא מתארת, "זה פרויקט שאני דחפתי אליו, והיום מובילים אותו משרד הביטחון הענק ומשרד ההתיישבות הקטנטן יחד, כמובן בשיתוף משרד ראש הממשלה. כל הפרויקטים האלה קריטיים לביטחון המדינה".

בנקודה זו היא מחברת בין המתרחש בגבול הצפון לבין התפיסה הביטחונית הכוללת. "אם אנחנו הולכים לגבול הצפון, הגבול שלנו היה באמת פרוץ, ולא רק בהיבט של מה שחיזבאללה תכנן לנו, אלא בהיבט של היישובים שהלכו והפכו לבתי אבות. להפוך אותם ליישובים צומחים, צעירים ותוססים, כשבצד אחד של הגבול עובדים באגרים שמפוררים עד דק את הכפרים השיעיים מולנו שהפכו למוצבי טרור, ובצד השני עובדים הטרקטורים שלנו שמכשירים את הקרקע למבנים – זו תמונת הניצחון בעיניי, וזה נותן רוח גדולה מאוד בכל היישובים שם".

בחזרה לציר המזרחי, סטרוק מצביעה על חבל ארץ שפיתוחו נזנח במשך עשורים. "זה אזור קריטי למדינת ישראל מבחינה ביטחונית, שאף אחד לא נגע בו. הקימו שם יישובים בימי קום המדינה או בבקעה בשנות ה־70 וה־80 – וזהו. היקף האוכלוסייה בצד שלנו בגבול הוא רבע מהאוכלוסייה בצד הירדני, וזה לא יכול להישאר כך. אז אנחנו מקימים שם התיישבות צעירה: מכניסים משפחות, מקימים מכינות, ישיבות הסדר, גרעיני נח"ל וכפרי סטודנטים – אלמנטים התיישבותיים שלעד נשארים צעירים כי האוכלוסייה מתחלפת. אנחנו מקימים חוות, ומרחיבים את כל התוואי הזה גם מזרחה לכיוון קו המים, וגם מערבה עם המכשול הצה"לי. הצלחנו להכניס לתוך הפרויקט הזה גם את העיר בית שאן, שאף אחד לא נגע בה באצבע במשך עשרות שנים".

גזרה אסטרטגית נוספת שבה ריכזה סטרוק מאמצים ניכרים היא מרכז הנגב, סביב גוש מבואות ערד וציר 25. "התקבלו החלטות ממשלה שמתקצבות את הקמת היישובים האלה – 180 מיליון שקלים להקמה ועוד 32 מיליון שקלים לתשתיות ולדרכים", היא מפרטת, "קלטנו גרעיני התיישבות, והיום יש לנו כנס איתם. מדובר באזור שלא היה מיושב מעולם, ולכן הוא מוגדר כשטח גלילי ללא שיוך מוניציפלי. בגלל הוואקום הזה, שררה שם הפקרות מוחלטת מבחינת הבנייה הבלתי חוקית של הצבירים הבדואיים. הגעתי להסכמות עם השר עמיחי שיקלי, שאחראי על הסדרת הבדואים, שהאזור הזה יקבל תיעדוף בפינוי הצבירים כדי שנוכל להקים את היישובים".

כדי להוציא את המהלך אל הפועל, נדרשה פריצת דרך חוקתית שהתרחשה ממש בשלהי מושב הכנסת. "הצלחתי להעביר הצעת חוק שזכתה לכינוי 'חוק סטרוק' – הצעת חוק שמאפשרת להקים מועצות אזוריות או מקומיות ללא תושבים בכלל, כדי שכל מה שהמועצה הזאת תעשה מבוקר עד ליל זה רק לעסוק בהקמת היישובים החדשים", היא מסבירה את הרעיון מאחורי החוק, "כל עוד הקמת יישובים חדשים מסורה למועצה שיש לה כבר תושבים ותיקים, הראש שלה בהכרח יתרכז בהם – למעט מועצות כמו שומרון, בנימין או הר חברון, שבהן האידאולוגיה מובילה ראש מועצה להשקיע בחדשים על חשבון הוותיקים. ברגע שתקום המועצה הייעודית הזאת, השטח הגלילי יהפוך לחלק ממנה, וממילא גם האכיפה באזור תשתפר פלאים. איפה שאין התיישבות – אין ביטחון, אין משילות ואין ריבונות. זה פשוט הופך לאזור פרוע".

מ'שקט תעשייתי' למבצעים נרחבים

בגזרה המוכרת יותר של יהודה ושומרון, סטרוק מסמנת שורה של מהלכים תקדימיים שהובילה. "הפרויקט של החוות החקלאיות, שמחזירות לשליטתנו שטחים עצומים של אדמות מדינה, הוא פרויקט שלי. זאת לצד כל ההתיישבות בצפון השומרון, שאני הובלתי את החוק שאיפשר את החזרה לשם. הייתי ממקימי מטה 'חומש תחילה', וזכיתי להיות זו שמביאה אותו לקו הסיום. זה משהו מופלא בעיניי". אל אלה מצטרפים המהלכים להסדרת ההתיישבות הצעירה. "ההחלטה האחרונה שהעברנו בקבינט מוסרת למשרד שלי ולחטיבה להתיישבות את כל פרויקט ההקמה של היישובים החדשים כשכונות חלוץ – מהלך שמעביר את ההחלטות מהנייר אל השטח. למעשה, בשלוש וחצי השנים האחרונות, אנחנו מתקנים את הנזקים של 30 שנות אוסלו ביהודה ושומרון".

במבט כולל על מפת הפרויקטים שהובילה – מהצפון והגליל, דרך יהודה ושומרון, הנגב ועד הציר המזרחי – סטרוק משרטטת קו מנחה שחורג משיקולים פוליטיים יומיים. "כל הפרויקטים האלה הם בעלי חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל. הם משנים מציאות ודברים שלא קרו מעולם – בעיקר משום שהם, מלבד אולי יהודה ושומרון, אף פעם לא היו אלקטורליים. האוכלוסייה בגבול הצפון, בלב הגליל, בנגב או בציר המזרחי היא דלילה מאוד, ובחלק גדול מהמקומות היא גם ממש לא אוכלוסייה ימנית. פוליטיקאי שמחפש קולות לא ילך להשקיע שם. הרווח היחיד בכל הדברים האלה הוא רווח נטו של יישוב הארץ, של ביטחון ושל שינוי תפיסה אסטרטגי במפת ההתיישבות. מבחינתי, היכולת לעבוד מול ראשי מועצות שאין שום סיכוי שיצביעו לי, לראות את ההערכה שלהם ולשמוע את זה בשטח, זה הישג ענק לא פחות. את הפעולה ההתיישבותית שאני עושה בכל הגזרות, אני מכנה 'חומת מגן של ההתיישבות', כי בסופו של דבר, ההתיישבות היא שמייצרת לנו משילות וריבונות דה פקטו. גם במקומות שבהם יש ריבונות רשמית, צריך ריבונות דה פקטו".

בסוף, ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב יש את משרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', השר יצחק וסרלאוף ומשרד השיכון. איך יודעים אילו הישגים הם שלך ואילו שלהם?

"אני פחות בעניין של קרדיטים, אלא בשיתופי פעולה שבלעדיהם אי אפשר לפעול. החלוקה בשטח ברורה: המשרד שלי אמון על ההתיישבות הכפרית, ואילו השר וסרלאוף עובד כשר הנגב והגליל במרחב העירוני. ביהודה ושומרון הקמנו מחלקות קרקע לבלימת השתלטות הרשות הפלשתינית, ועם השר עמיחי אליהו פיתחנו נכסי מורשת. דוגמה מצוינת לשילוב הזרועות היא 'חוק סטרוק' להקמת מועצות ללא תושבים: משה ארבל יזם אותו אך נתקע מול האוצר. נכנסנו לתמונה עם סמוטריץ', וכשארבל פרש מהממשלה הוא ביקש ממני: 'עלייך אני סומך, את עקשנית, תקדמי אותו'. הובלתי בשלט רחוק חוק של משרד אחר, כי בסוף שיתוף פעולה מביא ברכה לעשייה".

לאחר פרישת גנץ ואיזנקוט הצטרפת לקבינט כמשקיפה ללא זכות הצבעה. כמה הצלחת להשפיע בפועל?

"השפעתי על החלטות הקבינט עוד לפני שנכנסתי אליו", היא מחייכת, "כבר ב־7 באוקטובר דרשתי מטרות מלחמה ברורות כדי שלא נסיים בעוד סבב, כמו שזכרתי מצוק איתן וכפי שביקשו בצדק הלוחמים והמפונים. מאז, המדד היחיד שלי לכל הצעדים היה שמירה על המטרות האלה. בעסקת החטופים הראשונה למשל, למרות המאבק הארוך שלי נגד שחרור מחבלים – תמכתי בה רק לאחר שווידאנו מול ראשי מערכת הביטחון שהיא לא תעצור את הלחימה, אלא תשרת את השגת המטרות. במקביל, כשגנץ ואיזנקוט הקימו את הקבינט המצומצם, הלכתי למזכירות הממשלה לבדוק את הנוסח המדויק של החלטת הקבינט. חזרתי על הנוסח הזה בכל ישיבת ממשלה, נאבקתי בעקביות כדי שלא יחרגו מסמכותם ולא ישנו את יעדי המלחמה, ועוררתי את הממשלה לבלום את ניסיון ההשתלטות הזה.

"כשנכנסתי לקבינט כמשקיפה, היכולת להשפיע השתדרגה", מתארת סטרוק, "קיבלתי גישה מלאה למידע, דרשתי נתונים שלא הוגשו, ויחד עם בצלאל סמוטריץ' הובלנו מהלכים משמעותיים בצומתי הכרעה חסויים. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה בדיוני עסקת החטופים השנייה, בליל שבת פרשת שמות. הגענו מוכנים וידענו שנתניהו מתכוון לקדם את העסקה שהוא עצמו הציע. המטרה העיקרית שלנו הייתה למנוע את ההגעה לפרק ב' שלה – שמשמעותו הייתה נסיגה מוחלטת מעזה וכניעה לחמאס. למרות הצעדים הקשים של שחרור מחבלים ונסיגה זמנית מציר כיסופים, פעלנו כדי לייצר את 'פניית הפרסה' שתבטיח שמדינת ישראל תוכל לשמור את העיניים על הכדור ולהמשיך במלחמה".

כשבן גביר התנגד לעסקה, הוא פרש. אתם התנגדתם, ובכל זאת החלטתם להישאר – למה בעצם?

"השיקול של בצלאל סמוטריץ' להישאר נבע ממידע סודי על התוכניות מול איראן – סוד שאני לא הכרתי באותה עת, ומבחינתו הוא היה חייב לשמור על יציבות הממשלה", מבהירה סטרוק, "מבחינתי הדילמה הייתה נוקבת: האם לממשלה שמכנה את עצמה 'ימין' יש זכות קיום כשהיא מקבלת החלטה כזו? דעתי הייתה שצריך לפרוש. הסיבה היחידה שהשתכנעתי לא לפרוש הייתה שהצלחנו לייצר מנגנון של שינוי כיוון, פתח מילוט מהעסקה ותיקון. בצלאל ואני גיבשנו תוכנית, והוא סגר מול נתניהו שתי החלטות קבינט מקדימות. בגזרת עזה נקבע כי כל מעבר לשלב ב' בעסקה ייעצר ויעבור לבחינה מחודשת אל מול מטרות המלחמה, כדי למנוע את הנסיגה מכל עזה. במקביל, ביהודה ושומרון שינינו את התפיסה מ'שקט תעשייתי' ליציאה למבצעים נרחבים במחנות הפליטים, לצד תגבור כוחות נרחב כדי לבלום את סיכוני שחרור המחבלים. בישיבת הממשלה פניתי ישירות לנתניהו ואמרתי לו שהיינו צריכים לפרוש כמו עוצמה יהודית, והסיבה היחידה שאנחנו נשארים היא כדי לתת לו סולם ולדאוג שנעשה פניית פרסה בחזרה ללחימה עד להשגת מטרות המלחמה. הבהרתי לו בדמעות שאנחנו נשארים בממשלה אך ורק כדי לוודא שהתיקון הזה מתממש".

"היו הסכמות, והשופטים פרצו אותן"

דוגמה נוספת נרשמה לקראת עסקת החטופים השלישית. בשלב זה זיהתה סטרוק כי הלחימה ברצועה נעצרה. "כבשנו 75 אחוז משטח עזה, אבל ב־25 אחוז שלא כבשנו – שם היה כל חמאס, ושם זה נעצר, בגלל השיטה של פוליגונים ענקיים שסימנה מינהלת החטופים ובאזור הזה לא נלחמים ולא מפציצים". לדבריה, חמאס ניצל זאת והציב מציאות איומה: "או שתיסוגו מכל עזה ותשחררו את כל המחבלים, או שנמשיך בעסקאות חלקיות".

התמונות של החטוף אביתר דוד בשבי היו בעבורה נקודת מפנה. "ראיתי את הסרטון הנורא של אביתר דוד – שלד אדם. אמרתי: כל דקה שאנחנו ממשיכים במשא ומתן חסר התוחלת הזה, החטופים שלנו הולכים וגוססים. בצורה הזאת לא נשחרר אותם". מתוך כך הובילה יחד עם סמוטריץ' שני קווים אדומים: "אחד – נכנסים לתוך האזורים שהוגדרו כאזורי חטופים בשטח של 25 האחוזים. שני – לא עוצרים בשום עסקה חלקית. אין יותר עסקאות חלקיות, רק כולם בבת אחת".

לאחר מאבק מול הקבינט והרמטכ"ל להוצאת ההנחיה לפועל, צה"ל נכנס לעומק השטח – מה שלדבריה הכריע את המערכה: "נכנסנו ונלחמנו, והבאנו את חמאס למצב שהוא הבין שהוא לא יכול יותר. אז באה העסקה של כולם בבת אחת. אילו אנחנו היינו מנהלים את המלחמה מלכתחילה, לא היינו יוצאים ונכנסים שוב ושוב ונותנים לחיילים ליפול פעם חמישית בכיבוש סג'אעיה. אבל בכוחנו הדל, להביא את התוצאה הזאת זה הישג מדהים".

ספגת הרבה אש על ההתנגדות שלך לעסקאות חטופים ועל התבטאויות שלך בנושא. בדיעבד, יש משהו שהיית עושה אחרת?

"למזלי, הכרתי מראש את קוד הפעולה", היא מסבירה ומזכירה פוסט שפרסם בעבר רונן צור על אסטרטגיית קמפיין עסקת שליט, "המטרה הראשית שם הייתה שאף אחד לא יעז לדבר על המחיר, ליצור אווירה כזו שתסתום את הפיות של כל מי שמזכיר אותו. ידעתי מראש שמי שידבר על המחיר יעבור דמוניזציה ויחטוף אש, אבל הבנתי שאם לא נציב מול זה סכר – המדינה תיכנע לחמאס".

את הסילוף התפיסתי באותם ימים היא מדגימה מתוך ישיבות הממשלה. "ישבתי בישיבת ממשלה ושמעתי שר ימני מסביר שצריך לעשות את העסקה תוך שהוא מסתמך על מבצע אנטבה – כשאנטבה היה בדיוק ההפך, סירוב להיכנע לטרור ונכונות להרחיק עד סוף העולם כדי לא לשחרר מחבלים. הכול היה הפוך, והבנתי שאני חייבת להיות זו שעומדת מנגד ושמה גבול".

התקופה ההיא, היא משחזרת, הייתה מלווה בחשש כי עמדתה מבודדת, עד למפגש אקראי במערת המכפלה שבו הודתה לה אישה זרה על שהיא "מעיזה לומר את מה שרבים חושבים". בעקבות זאת החליטה לקיים סקר עומק ציבורי לבחינת התמיכה בקווים האדומים שהציבה יחד עם סמוטריץ': "התוצאות היו מטורפות. גילינו שגם אחרי כל הקמפיין של סתימת פיות, חצי מהציבור הכללי ו־80 אחוזים מהציבור הימני חושבים בדיוק כמונו. שאלתי את עצמי: מי מייצג את הציבור הזה בממשלה ובקבינט אם לא אנחנו?".

כחברה בוועדה לבחירת שופטים מטעם הממשלה, סטרוק מתארת את דרכה מתוך שאיפה לייצר קונצנזוס בתקופת הלחימה. "עם ישראל נמצא במלחמה מול אויב אכזר ואחרי תקופה ארוכה של קיטוב נורא", היא משחזרת, "אמרתי שבשביל החיילים שנלחמים יחד בתוך הטנקים – ימני, שמאלני, דתי ואנטי־דתי – אנחנו צריכים לגלות אחריות ונקבל את כל ההחלטות רק בהסכמה". לדבריה, העבודה ההדוקה בגוש הימין הובילה להישגים משמעותיים: "עברנו על כל הבחירה של השופטים וסימנו את מי שאנחנו רוצים. התעקשנו שיהיו גם שופטים שלא עברו את 'ועדת השניים', עבדנו בצורה מתואמת מאוד, וכמעט את כל השופטים שנלחמנו עליהם – הצלחנו למנות".

אלא שהתפנית הגיעה סביב המאבק על נשיאות בית המשפט העליון. "השופטים הם שפרצו את נושא ההסכמות סביב הרצון העז של יצחק עמית להתמנות לנשיא", היא טוענת, "הם שברו את הכלים והלכו לאפיק הבג"צי כדי לקחת את הדברים בכוח ולכופף את יריב לוין, להפוך אותו למריונטה. יריב הציע עסקאות בהסכמה, והם פשוט לא רצו כלום". באשר לאפשרות של פסילת החוק החדש לבחירת שופטים בעתיד, סטרוק מציבה תמרור אזהרה ברור לעבר השופטים. "בג"ץ יכול לפסול כל דבר, אבל הוא יעשה שטות מוחלטת אם הוא יפסול", היא מדגישה, "הם צריכים להיות זהירים מאוד, כי הם פשוט יכרתו לא את הענף שהם יושבים עליו – אלא את הענפים הקטנים שהם עוד יכולים לשבת עליהם".

"אי אפשר להכניע ציבור אמוני במכות"

הקואליציה התנהלה נכון מול החרדים בנושא הגיוס, או שהיה צריך לפעול אחרת?

"בשאלת גיוס החרדים אין אצלנו שום מחלוקת עקרונית, ברור שהם חייבים להתגייס", מבהירה סטרוק, "הרעיון של פטור ללומדי תורה לא מקובל עלינו. אצלנו רבנים, דיינים ולומדי תורה משרתים, והתפיסה החרדית מנוגדת לכל מה שאנחנו מאמינים בו לגבי מדינת ישראל ומלחמת מצווה. אבל המחלוקת היא על הדרך: אי אפשר להכניע ציבור אמוני במכות. מי שרוצה שותף לשאת איתו את האלונקה, לא הולך איתו מכות, אלא מניע אותו בדיבור. כל אדם סביר ואחראי מקבל אין ספור החלטות כאלה כשהוא מתנהל מול שותפים עסקיים, שכנים, משפחה ועוד – החלטות מהשכל ולא מהרגש. הדרך היא הקמת מכינות וישיבות הסדר לחרדים, כפי שאני עושה כיום במסגרת פרויקט הציר המזרחי".

יחד עם זאת, סטרוק מאשימה כי הלחץ הציבורי תודלק בקמפיין פוליטי מתוכנן. "מושקעים שם מיליארדים. כשאני רואה בעיתונות המגזרית מודעות שמאשימות רק את הציונות הדתית, אני מבינה שהמטרה היא לא גיוס חרדים אלא פירוק הממשלה. אני מכירה את העבודה הזאת מקרוב. בממשלה הקודמת, יחד עם יריב לוין, היה לנו חמ"ל קטן שמטרתו הייתה פירוק הממשלה. מיפינו את הסדקים האידאולוגיים בין מרכיבי הקואליציה והרחבנו אותם לקרעים, עד שהפלנו אותם תוך פחות משנה. עכשיו עושים לנו בדיוק את אותו הדבר, ותופסים טרמפ על הכאב האמיתי של המילואימניקים. גם הילדים והחתנים שלי משרתים בשדה הקרב ואני חשה את הכאב המוצדק, אבל משבר מנהלים בשכל ולא ברגש. הליכה בכוח רק גרמה לכך שלא נוכל לקבל אף חרדי לצבא".

לקראת הפריימריז במפלגת ציונות הדתית בשבוע הבא, סטרוק אינה מסתירה את שאיפותיה להמשיך ולהחזיק בעמדות ההשפעה הבכירות. אחרי כהונה סוערת, היא מבהירה כי מטרתה היא להישאר סביב שולחן ההכרעות: "אחרי שראיתי את ההשפעה הדרמטית שהצלחתי לייצר, גם כשרת ההתיישבות וגם סביב שולחן הקבינט בנקודות הכרעה קריטיות, חשוב לי מאוד להמשיך במעמד הזה, ולשם אני חותרת. אני מקווה לקבל את אמון הציבור. בסופו של דבר אני שליחת ציבור, לא שליחה של עצמי, וחשוב שפעם בכמה זמן אדם יעמיד את עצמו למבחן. זה רגע חיובי, ואני מקווה לעבור אותו בהצלחה".

פרישתו של השר אופיר סופר, שגבר עליה בפער קטן בבחירות הקודמות לרשימה, ציערה אותה. "שוחחתי איתו על כך ארוכות, אך החלטתו כבר הייתה גמורה", היא משחזרת, "אופיר היה שר מעולה ונציג ציבור מצוין, וחבל לי מאוד שהוא עזב. לא תמיד הסכמנו על הכול, אבל אני מעריכה אותו מאוד". כעת, מול התמודדות חדשה ומפת כוחות שמתעצבת מחדש, היא מייחלת להמשכיות: "יש שחקנים ומתמודדים חדשים, ואני מחכה במתח ובתפילות. בעיניי יש חשיבות לאומית בהצלחתי, ואני מקווה שכך יהיה".

את הכהונה הקשה בקבינט ובממשלה היא מסכמת גם מזווית רוחנית, ומבקשת להודות לתומכיה על הגיבוי מעבר לזירה הפוליטית. "כמעט בכל נאום או מפגש ביקשתי מהציבור להתפלל עלינו, כי עמדנו בדילמות קורעות והיינו חייבים סייעתא דשמיא כדי לכוון נכון", היא משתפת, "אנשים פוגשים אותי ואומרים לי שהם מתפללים עליי ועל הממשלה, ואני רוצה להגיד תודה לכל מי שעשה זאת. התפילות האלה פשוט עזרו לנו – אי אפשר בלי סייעתא דשמיא".

איך את מרגישה כאישה הראשונה מהציונות הדתית שיושבת בקבינט? זו בשורה מגזרית?

"אני פחות חושבת במושגים של מגזר ויותר במושגים של תורה – התורה הגואלת שלמדתי מהרב דרוקמן זצ"ל. זה שיש לנציגים שלה מקום בשולחן ההכרעות הבכיר ביותר, גם לבצלאל סמוטריץ' וגם לי, מביא את התורה למקומות הכי מעשיים. מובן שאני מביאה איתי גם את העולם של הנשים שלנו, כמי שהייתה אשת אברך שנים רבות, אבל השליחות היא ייצוג הדרך. אגב, אנשים מכבדים את זה מאוד. אפילו ראש ממשלת הודו הבין כשסירבתי ללחוץ לו יד מטעמים הלכתיים".

מה עמדתך באשר לשריונים ברשימה לכנסת, כמו צביקה מור ועופר וינטר?

"האחריות של בצלאל כיושב ראש היא להרכיב רשימה חזקה אלקטורלית ותפקודית. לא עושים שריונים בשביל שריונים, אלא רק אם הוא יחשוב שזה נדרש באחד משני ההיבטים האלה. יש לנו סיעה חרוצה ומסורה בצורה נדירה, אבל בסופו של דבר, אם הוא יחליט שיש צורך בהשלמה – יש לו את המנגנון ואת הסמכות להביא את זה לאישור המרכז".

נתניהו מדבר על ממשלה רחבה יותר ביום שאחרי. את בעד שילוב מפלגות מחוץ לגוש הימין?

"הממשלה הבאה תצטרך לשמור על ההישגים הדרמטיים שהגענו אליהם. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, הרגל המדינית המסיימת היא שצה"ל יושב בתוך שטח האויב בעזה ובלבנון בהסדרים בין־לאומיים. מפלגות שירצו להמשיך בדרך הזאת – מבורכות, אבל מול כאלה שקוראות לסגת ולתת לחמאס לשקם את עצמו, צריך להיזהר מאוד. הציבור חייב להיות פיכח לגבי מפלגות מרכז שנראות לגיטימיות. כך למשל כשנכנסתי לתפקיד שרת ההתיישבות, גילינו במינהל האזרחי את 'מפת בני גנץ' – מפה שהוא שרטט כשר ביטחון מתחת לרדאר, ללא הצבעה בממשלה או בקבינט, שקבעה אזורים אסטרטגיים ביהודה ושומרון שבהם אסור לאכוף בנייה פלשתינית בלתי חוקית. זה מה שגרם להשתלטות לתפוס תאוצה בשנים האלה. בצלאל תיקן את המפה הזאת, אבל הסיפור הזה מוכיח שכשאנשי שמאל יושבים על השיברים – המשמעות הרת אסון".