"מבחינת הרשימות הערביות, השלב הבא יהיה דרישה לאוטונומיה בנגב ובגליל"

לא מעט הפתעות ליוו את מערכת הבחירות הנוכחית, אך אין ספק כי הדרמה הגדולה ביותר נרשמה דווקא במגזר הערבי. בשיעורי הצבעה חסרי תקדים בתולדות המדינה, נהרו המצביעים הערבים לקלפיות והביאו עימם זינוק דרמטי בכוחן של המפלגות הערביות: 11 מנדטים לרשימה המשותפת ועוד שמונה מנדטים למפלגת רע"ם. היחיד שחזה את התרחיש הזה כבר לפני עשרות שנים היה הרב מאיר כהנא הי"ד, שהתריע על התעוררות המגזר הערבי והזהיר מפני תרחיש שבו יחזיקו המפלגות הערביות ב־20 מנדטים – תחזית שכעת מתממשת לנגד עינינו כמעט במלואה.

אז מה בעצם עומד מאחורי ההישג הפנומנלי הזה? האם מדובר בהפגנת כוח אזרחית וארגונית אמיתית, או שמא בתוצר של תעשיית שוחד בחירות וזיופים רחבת היקף? ואולי בכלל מדובר בהצבעת מחאה נגד המדיניות התקיפה שהובילה הממשלה היוצאת ביהודה ושומרון ובנגב? כמו ברוב השאלות הפוליטיות הבוערות, תלוי בעיקר את מי אתם שואלים.

מי שלא הופתע כלל מהתוצאות הללו הוא שגיא קייזלר, מנהל מטה טוהר הבחירות מטעם הליכוד, שעקב מקרוב אחר הנעשה במגזר הערבי. "ידענו שהם הולכים להגיע בכמויות גדולות, הייתה הערכה מוקדמת לזה", הוא מספר בשיחה עם 'בשבע', "כבר בשמונה בבוקר זיהינו את המגמה. צפינו מראש שתהיה עלייה, וידענו על כספים שזורמים כדי לעודד את ההצבעה במגזר לשתי המפלגות. כשראינו את שיעורי ההצבעה הגבוהים כבר על הבוקר, הבנו שבלילה הם יעברו את רף 80 האחוזים – וזה בדיוק מה שקרה".

לטענת קייזלר, התנועה הערבית הערה לקלפיות לא התנהלה כדת וכדין, אלא לוותה בעבירות חמורות על הנחיות הבחירות בתוך הקלפיות עצמן. האמצעי העיקרי ששינה את התמונה, לדבריו, היה שימוש נרחב בתוכנות המרצה אסורות. "בחודשים שקדמו לבחירות קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט סולברג, כי אסור להשתמש בתוכנות המרצה – לא דיגיטליות, לא בכתב ולא על דפי נייר. אסור להוציא נתונים מהקלפי, אסור לספור כמויות מצביעים ואסור לדווח מי כבר הצביע. הליכוד אף עתר לבג"ץ בעניין והפסיד, לאחר שהוחלט באופן גורף שאסור להשתמש בתוכנות הללו.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד רוטמן ל'בשבע': "גם 30 תעודות זהות מזויפות בבית שמש ביטלו בחירות"

עוד מאת יוסף ארנפלד המאחד ועונשו: גנץ יצא מהשורה ושילם את המחיר האלקטורלי

"עוד לפני הבחירות זיהינו שהמפלגות הערביות מתכוונות להשתמש בתוכנות המרצה למרות האיסור", מוסיף קייזלר, "הנחינו את האנשים שלנו, בסרטון וגם בכתב, להקפיד ולדווח על כך. כבר ב־7:40 בבוקר העברנו דיווחים כמעט מכל הקלפיות במגזר הערבי, ושעה לאחר מכן כבר התקבלו דיווחים מכל הקלפיות על שימוש בתוכנות המרצה".

לדבריו, המערכת נמנעה מלטפל בחריגות הללו על אף הדיווחים בזמן אמת. "השופט סולברג היה יכול לעצור את זה כמובן, כי יש לו אנשים בתוך הקלפיות – שני מזכירים בכל קלפי ומתעדים. האנשים שלנו ביקשו מהמתעדים לתעד את השימוש בתוכנות ההמרצה, אך המזכירים לא אפשרו להם. כשהם ביקשו מהמזכירים לעצור את העבירה, זה פשוט לא נעצר. גם מתכללי האשכולות, שאחראים על ריכוזי קלפיות, לא עצרו את התופעה – ולעיתים אף היו שותפים לה".

פרט לשימוש בתוכנות ההמרצה, קייזלר מצביע על תופעה נרחבת נוספת של תיעוד ההצבעה: "קיבלנו דיווחים ממאות קלפיות על מצביעים שנכנסים ומתעדים את עצמם בפרגוד ומעבר לו. הם פשוט צילמו את עצמם, לפעמים בווידאו, כשהם מצביעים ויוצאים. אף פעם לא נתקלנו בתופעה של 'סלפי' בהיקף כזה במגזר הערבי – הם לא עשו את זה כדי לחגוג את החגיגה הדמוקרטית", הוא נאנח.

אין ולו בדל של ספק כי מאחורי תופעת הצילומים המסיבית לא עמדה התרגשות אזרחית, אלא מנגנון שיטתי של "הוכחת ביצוע" לצורך קבלת תגמול. "הם היו צריכים להוכיח שהם הצביעו בדיוק למי שנדרש, ובצורה שאי אפשר לחזור ממנה", מסביר קייזלר, "זה נעשה בווידאו תוך סגירת המעטפה, או בסלפי מעבר לפרגוד – למשל ילד שמצלם את אימו עם הפתק והמעטפה רגע לפני ההכנסה לתיבת הקלפי, כשכבר אין דרך חזרה. חברי הוועדות שלנו התריעו שזה אסור, אבל התופעה פשוט נמשכה משבע בבוקר ועד עשר בלילה. התגמול בחוץ חיכה בצורת כרטיסי תדלוק, כרטיסי מזון או מזומן, וכדי לקבל אותם הם היו חייבים להצטלם".

השילוב בין הנתונים בזמן אמת לבין חלוקת התגמולים הוא שהוביל, לטענתו, לזינוק החד בשיעורי ההצבעה. "נוצר כאן יתרון מובהק למפלגות הערביות. בעוד במגזרים אחרים הקפידו על החוק ואסרו על הוצאת הנתונים מהקלפיות, שם זה עבד ללא הפסקה, יחד עם תעשיית התגמולים".

אלא שלמרות ערמת התיעודים והדיווחים שהצטברו במטה הליכוד, הם נתקלו בעיקר בחומה בצורה מצד ועדת הבחירות. "נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין לא טיפלו בזה. השופט סולברג כבר הכריז שהוא מתכוון להגיש את התוצאות הרשמיות ביום רביעי, עוד לפני שבכלל יש זמן לבדוק משהו. במהלך כל יום הבחירות הוועדה עוד הוציאה הודעות שלא הגשנו כלום, בשעה שהזרמנו אליהם את המידע בכל דרך אפשרית – דרך אתר האינטרנט, קבצי האקסל שהם עצמם ביקשו, ובעזרת כל נציגי מפלגות הימין שהגישו את אותם נתונים. הם קיבלו הכול וידעו על הכול בזמן אמת".

סמכות בלעדית למזכיר הקלפי

נדבך חמור נוסף שקייזלר מצביע עליו הוא מה שהוא מגדיר נישול ומסמוס סמכויותיהם של חברי ועדת הקלפי מטעם המפלגות. "לפי החוק, חברי הוועדה – היושב ראש, הסגן והחבר – הם מי שאמורים לנהל את הקלפי, ואילו המזכיר אמור להיות איש מקצוע בלבד", אומר קייזלר, "בפועל, המזכיר הפך לשליט הבלעדי. רק לו הותר לזהות נשים שהגיעו עם רעלה, ורק הוא היה רשאי לבדוק תעודות זהות. כשהיה לנציגים שלנו חשד לזיהוי פיקטיבי, המזכירים פשוט מנעו מהם להסתכל בתעודות – וסולברג גיבה את ההליך הזה".

קייזלר מוסיף כי הניסיון למנוע זיופים בדרכים יצירתיות נתקל גם הוא בבלם מצד המערכת: "הבאנו בעצמנו חברות ועדה מהמגזר הבדואי לעשרות קלפיות, כדי שיוכלו לזהות נשים המגיעות ברעלה פנים אל פנים. מבחינת ועדת הבחירות, גם זה היה אסור – ורק למזכיר הקלפי ניתנה הסמכות לזהות אותן".

אם לא די בכך, קייזלר מצביע על כשל חמור אף יותר בשרשרת הפיקוח והאכיפה. "לפחות ב־400 קלפיות במגזר הערבי – כשליש מכל הקלפיות במגזר – כל הנציגים של ועדת הבחירות היו ערבים מקומיים בלבד", הוא חושף, "מדובר בקלפיות שהוגדרו מראש כחשודות. בתקופת יושב ראש הוועדה הקודם, השופט חנן מלצר, נקבע שבקלפיות אדומות יהיו שני מזכירים, ושלפחות אחד מהם יהיה יהודי. זה לא תמיד מספיק, אבל זה בטח עזר למנוע ניסיונות זיוף. והפעם? ב־400 קלפיות – שני המזכירים, המתעד, מתכלל האשכול ואפילו השוטר בחוץ – כולם היו ערבים מקומיים. למי בדיוק חבר הוועדה הבודד מטעמנו אמור לפנות במצב כזה? וכשפונים לסולברג, התשובה היא שלא התקבלה תלונה".

לטענת קייזלר, המערכת סבלה מכשל תפקודי מוחלט, עד כדי מתן יד חופשית לנעשה בשטח. "או שסולברג ממש איפשר את זה, או שהוא פשוט לא ערוך להתמודד עם מכונה שמזרימה תמונת מצב בזמן אמת מכל קלפי. ועדת הבחירות אמורה לתפקד כמו אמבולנס: התקבל דיווח – בתוך דקות האירוע נפתר, בפרט כשיש כונן מטעם הוועדה שנמצא ממש בתוך הקלפי בדמות המזכיר. אבל בפועל, המתעד סירב לצלם כשביקשו ממנו, והמזכירים התעלמו. אז בשביל מה שמו את כל הכלים האלה? בשביל מה יש שני מזכירים, מתעד ושלושה חברי ועדה מסיעות שונות, אם אין להם שום משמעות? שיעמידו מזכיר אחד בכל קלפי והוא יקבע את החוקים: בעלי אסור לצלם ובאום אל־פחם מותר; ברעננה אסור להוציא נתונים ובטמרה מותר. חבל על מאות מיליוני שקלים שיוצאים לפח".

בשורה התחתונה, למרות התוצאות הדרמטיות, קייזלר מבקש לעשות הבחנה חדה בין הזיופים בקלפי עצמה לבין המנגנון שהופעל מחוצה לה. "הזיופים בקלפי לא היו האירוע המשמעותי, כי חברי הוועדה מטעמנו ומטעם מפלגות הימין היו שם ועמדו על המשמר. הסיפור האמיתי הוא החריגות בהתנהלות והכסף המסיבי שזלג מבחוץ, נושא שנמצא כרגע בחקירה של השב"כ, המוסד והמשטרה. ברור שהיה שם כסף זר בהיקפים אדירים. כעת צריך להוכיח מה המקור שלו, לבדוק אם הגיע מקטאר, מטורקיה או מהרשות הפלשתינית".

"מציאות של כיבוש אסלאמי"

מנגד, יש מי שרואים את הזינוק במספר המנדטים מזווית שונה לחלוטין, ומצביעים על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כמנוע המרכזי שהריץ את הציבור הערבי לקלפיות. לטענתם, בן גביר עשה טעות גדולה כשביסס את כל הקמפיין שלו נגד המגזר הערבי; הניסיון לגייס את בסיס התמיכה של מפלגתו גבה מחיר פוליטי כבד והביא בדיוק לאפקט ההפוך – הוא לחץ יותר מדי, קומם את הצד השני, והם החזירו לו בהתעוררות חסרת תקדים בקלפי.

חברת הכנסת טלי גוטליב, מספר 2 ברשימת 'עוצמה יהודית', דוחה מכול וכול את הניסיון לקשור בין הקמפיין והמדיניות של 'עוצמה יהודית' לבין נהירת המצביעים הערבים לקלפיות. "אחד מעיוותי החשיבה הבולטים ביותר הוא התדרוך הבזוי וההזוי נגד עוצמה יהודית לאור התוצאות במגזר", אומרת גוטליב בשיחה עם 'בשבע'.

לדבריה, המניעים ליציאה המסיבית לבחירות היו שונים לחלוטין. "ראשית, השמאל הרדיקלי עודד אותם במשך חודשים לבוא להצביע, והבהיר שרק בעזרתם תופל ממשלת הימין. זה הוביל לאמירות קיצוניות של חברי הכנסת הערבים, כמו אחמד טיבי שהכריז כי הם יחזרו להשתלט על הכנסת. השורש השני הוא חברי הכנסת תומכי הטרור עצמם, שקראו לציבור שלהם לצאת ולהצביע כדי לשפר את תנאי הכליאה של המחבלים בבתי הכלא".

גוטליב תוקפת בחריפות את מקור התדרוכים נגד מפלגתה. "העובדה שבליל הבחירות, עם היוודע היחלשות הליכוד ואובדן המנדטים לגוש, יצא תדרוך מסביבת ראש הממשלה שאנשים מהדהדים ברוב טיפשותם – היא עיוות מחשבתי עמוק. צריך להבין שערביי ישראל הצביעו למפלגות תומכות טרור. כשייצגתי את עוצמה יהודית בבג"ץ נגד מפלגת רע"ם, הוצגו ציטוטים שלפיהם מנסור עבאס וחבריו רוצים מדינה אחת – פלשתין. כששאל אותי השופט איך אפשר לפסול מפלגה שמייצגת עשרות אחוזים מהאוכלוסייה, עניתי לו: אנחנו בהתאבדות של אומה? חוק המפלגות חל על כולם, והם היו יכולים לבחור במפלגה ערבית שאינה תומכת טרור – אך אלו המפלגות שבהן בחרו".

בנוסף לכך, גוטליב מצביעה על מעורבות חמורה של גורמי חוץ ועל ניסיון להשחיר את פועלו של השר בן גביר. "אנחנו נמצאים תחת מגה־פיגוע של קטאר בישראל, שהתערבה בבחירות באמצעות שוחד בחירות רחב היקף לערביי ישראל, וכעת מתנהלת חקירה חמורה ביותר בשב"כ. העובדה שמישהו מנסה להאשים את איתמר בן גביר, שהיה היחיד שהפגין משילות ולא שילם פרוטקשן לערביי הדרום שמשתלטים על אדמות המדינה בבנייה בלתי חוקית, היא חלק מקמפיין מתוזמר שנועד להשחיר מפלגה שמתחזקת".

לדבריה, גם הטענה כי מדובר במפגן כוח אזרחי נגד המשילות שהפגין בן גביר אינה מחזיקה מים. "אין ספק שהשר איתמר בן גביר הפגין משילות יוצאת דופן – הוא נלחם בבנייה הבלתי חוקית בדרום והבהיר שמחבלים לא ייהנו מתנאי בית מלון. אך אל תיתנו לערביי ישראל קרדיט אידאולוגי כאילו יצאו להצביע רק בגלל זה. הם יצאו לקלפיות כי זרם לשם המון כסף בהיקף עצום, וכי הם קיבלו רוח גבית מהשמאל שרתם אותם להפלת ממשלת הימין. הם באמת רצו להפיל את הממשלה, והשתמשו בכל הכלים שניתנו להם".

גוטליב מזהירה כי הניסיון למסגר את התוצאות כרווח פוליטי צר או כמחאה אזרחית גרידא מעוור את עיני הציבור מהאיום האמיתי. "ערביי ישראל הוכיחו בבחירות הללו שהם הצביעו לתומכי טרור", היא טוענת בתוקף, "אנחנו נמצאים תחת מסע של אסלאם רדיקלי בתוכנו שמבקש לחדול את קיומנו, ומי שלא מבין את זה מפספס את הסכנה הקיומית האמיתית שבה עם ישראל נמצא בנחלת אבותיו".

לדבריה, ההצהרות של ראשי המפלגות הערביות לאחר הניצחון בקלפיות אינן משתמעות לשתי פנים. "כל חברי הרשימה המשותפת אומרים שזו רק ההתחלה בדרך למדינה אחת – פלשתין. אפילו מנסור עבאס מרע"ם מודה שהוא מדבר על שתי מדינות רק משום שאם יגיד בגלוי שהוא שואף למדינה אחת הוא ייפסל מלהתמודד, אך המטרה הסופית מתוך הכנסת היא חיסול המדינה היהודית. חבר הכנסת אוסאמה סעדי הודה מיד לאחר הבחירות שההישג שלהם הוא ניצחון של עזה ושל יהודה ושומרון. במקום להפחית בחומרת האירוע, אנחנו חייבים לומר בפה מלא: ערביי ישראל הביעו חוסר אמון חריף בהגדרת המדינה כיהודית.

"אני עוסקת כבר שנים באיסוף מידע על תומכי הטרור הללו. התוצאות הללו, לצד התמיכה הכספית האדירה מחו"ל שהיועצת המשפטית לממשלה מיארה מונעת את חקירתה, צריכות להטריד כל אזרח יהודי בישראל", מתריעה גוטליב, "זו הצצה ישירה למה שיקרה אם לא נתעורר בזמן – נקבל כאן מציאות של כיבוש אסלאמי, וזה רק עניין של זמן".

זעם מצטבר שהתפרץ בקלפי

זווית אחרת לגמרי מציע משה פוזיילוב, עמית בכיר במכון 'משגב' לביטחון לאומי ולשעבר בכיר בשב"כ, המבקש להסתכל על תוצאות הבחירות בראייה היסטורית ואסטרטגית רחבה יותר. "אם נבחן את הדברים לעומק, השורשים של המאבק הזה מגיעים עוד ממאורעות נבי מוסא בשנות ה־20 של המאה הקודמת", הוא מסביר, "יש כאן מאבק דתי ולאומי שנמשך כבר מאה שנה, נתנו לו להתחפש וללבוש מסכות. פה ושם הוא יצא החוצה וחזר למחילה, אבל כעת הוא פורץ בשיא עוצמתו".

לטענת פוזיילוב, המניע העיקרי לזינוק חסר התקדים בשיעורי ההצבעה נובע מהתלכדות של תהליכים גאופוליטיים ותחושות תסכול עמוקות. "אם מסתכלים על טבעת האש שהקיפה אותנו, הציפייה בקרב הציבור הערבי הייתה לשלב כוחות – לחץ מבחוץ יחד עם עבודה מבפנים, והם עשו זאת בכלים דמוקרטיים ולגיטימיים. זוהי הצבעת מחאה מובהקת. המכנה המשותף של הרשימות הערביות הוא תביעה להכרה בזכויות לאומיות קולקטיביות ומימוש זכות השיבה בתוך ישראל. השלב הבא מבחינתם הוא דרישה לאוטונומיה בנגב ובגליל, מקומות שבהם הרוב הדמוגרפי כבר נוטה לטובתם. הריכוז סביב שתי רשימות מרכזיות בלבד ממחיש את היסודות המשותפים והחזקים הללו".

פוזיילוב מצביע על אירועי שבעה באוקטובר ועל המדיניות של השנים האחרונות כטריגר הישיר להתעוררות. "בשבעה באוקטובר הם הבינו את עוצמת התחושות הלאומיות שלהם. באותם ימים הם לא העזו לפעול כי הציבור היהודי היה בסערת רוחות, אך כעת הגיע החלק שלהם לעלות למגרש הדמוקרטי. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות הם חוו סדרת הפסדים: שלילת תקציבי ענק בצדק לאחר שלא הובהר לאן זרמו, לצד הגברה ניכרת של הריסת בתים בלתי חוקיים, שפגעה בתחושת האחיזה שלהם בקרקע. הוסיפו לכך יוזמות כמו עונש מוות למחבלים והתבטאויות מקוממות – וקיבלנו זעם שהתפרץ ביום ההצבעה".

בשונה מהטענות על זיופים רחבי היקף, פוזיילוב מעריך כי עיקר הזינוק נובע מאותה הצבעת מחאה אותנטית. "להערכתי היו זיופים, אך בהיקף הסטנדרטי והמוכר מבחירות קודמות. הנתונים בשטח והשיחות שלי עם מקורות בקרב ערביי ישראל – מהם כאלה שבבחירות קודמות אף הצביעו לליכוד ולש"ס – הבהירו מראש עד כמה הזעם עמוק ועד כמה ההצבעה הזאת נועדה להעביר מסר נחרץ למדינה".

מה תהיה ההשפעה הממשית של הזינוק בכוח הפוליטי של המפלגות הערביות?

"אי אפשר לעשות הנחה לאף אחת מהמפלגות הללו. האיום המרכזי אינו טמון בשאלה אם הן יישארו באופוזיציה או ייכנסו לקואליציה, אלא בפגיעה ישירה בביטחון המדינה. הרשימה של מנסור עבאס הוקמה בעצה אחת של השיח' אחמד יאסין ושל עבדאללה נימר דרוויש בין כותלי הכלא. מדובר בתנועת מלקחיים קלאסית – אחד פועל מבחוץ והשני מגיע מבפנים. מנסור עבאס יכול לדבר במתק שפתיים בעברית, אך מי שמקשיב לו בערבית מבין היטב את השאיפות שלו".

ניסיון למדינה פלשתינית בנגב

הסכנה העיקרית, לדברי פוזיילוב, טמונה בסנדול חופש הפעולה של מערכת הביטחון במקרה של שילוב רע"ם בתוך קואליציה. "האיום הגדול הוא כרסום עמוק בחופש ההכרעה הביטחוני של הממשלה. כיצד יכול ראש ממשלה לקבל החלטה על תקיפה בסוריה, בלבנון או בעזה, כשהקואליציה שלו נשענת על שמונה מנדטים של רע"ם ועומדת על כרעי תרנגולת? זו פגיעה אנושה ביכולת התגובה של מדינת ישראל".

למרות התרחיש המורכב, פוזיילוב סבור כי ישנה דרך חיובית להתמודד עם האתגר הלאומי, והיא עוברת דרך הקמת חזית רחבה וטיפול בעומק הבעיות של המגזר הערבי. "מדינת ישראל חייבת לגבש קואליציה ציונית רחבה של 66 מנדטים – חיבור של הליכוד, הציונות הדתית, בנט ואיזנקוט. מתוך כוח אדיר כזה, אפשר לצרף כוחות ערביים שמוכנים לחיות לצד מדינה יהודית ולהניח בצד את השאיפות של 'מדינת כל אזרחיה'. החברה הערבית סובלת כיום רבות, בעיקר בגלל עצמה ובגלל השתלטות ארגוני הפשיעה, וזה האתגר האמיתי שעל המדינה לטפל בו".

לדברי פוזיילוב, הכשל הגדול של המערכת היה שלא אפשרה לקולות המתונים במגזר למצוא בית פוליטי בצד היהודי. "יש ציבור שווה ערך לחמישה מנדטים שמבין שאם המדינה הזאת לא תהיה יהודית ודמוקרטית – היא תהפוך לעוד מדינה ערבית כושלת במזרח התיכון, והם ממש לא רוצים בזה. אם המפלגות הציוניות היו משלבות דמויות ערביות בעלות שיעור קומה שמבינות את החשיבות של מדינה יהודית, המפה הייתה נראית אחרת לגמרי".

יחד עם זאת, פוזיילוב מזהיר מפני אובדן השליטה בנגב ומציע מתווה מעשי להתמודדות עם המשבר. "אי אפשר לתאר כמה הנגב פרוץ כיום – אנחנו במרחק קצר מניסיון להקים שם מדינה פלשתינית, וזה פשוט איום ונורא. הפתרון דורש תוכנית סדורה, כמו זו של מכון ריפמן: ראשית, דיכוי נחוש של הפשיעה. שנית, הסדרת התיישבות – הקמת יישובים יהודיים לצד הסדרת יישובים לבדואים שמוכנים להגיע לפתרון מוסכם. כיום, לא מעט צעירים פונים לפשיעה מתוך עוני וחוסר אופק. אף אבא ערבי לא גאה בזה, אבל המנהיגות שם איבדה שליטה – וזה היה אחד המנועים המרכזיים להצבעת המחאה שלהם בקלפי".

מעבר לניתוח הפוליטי, פוזיילוב מציע מבט מעמיק על התרבות והמבנה החברתי של המגזר, המסביר את התנהלותו ברגעי אמת. "החברה הערבית פועלת בשלושה מעגלים", הוא מסביר, "המעגל הראשון והחזק מכולם הוא החמולתי והשבטי – הוא גובר אפילו על המעגל הדתי השני. מקור ההגנה הראשון שלהם הוא השבט, וכדי לשרוד במדבר מפתחים קודים הישרדותיים של ריכוז כוח והפגנת עוצמה. המעגל השלישי והרחוק ביותר מבחינתם הוא חוקי המדינה. ככה זה כשמשלבים די־אן־איי הישרדותי־מדברי בתוך מדינה מודרנית".

לדבריו, השורש העמוק של הלאומנות הנוכחית טמון בכשל מתמשך במערכת החינוך. "עד לפני כ־20 שנה היה נציג של שב"כ במשרד החינוך, שווידא שמורים לא מחנכים לג'יהאד. ברגע שהחליטו שזה לא דמוקרטי והסירו את הפיקוח, המערכת נותרה פרוצה לחלוטין. כיום מחנכים רבים מגיעים מירדן או מיהודה ושומרון, והתלמידים נחשפים בבתי הספר לשאיפות לאומניות חריפות ולאלימות מילולית קשה. ילד נמצא בבית רק חלק קטן מזמנו, ובשאר הזמן הוא סופג בחוץ חינוך לאומני – ואת התוצאות ראינו בקלפיות".

בשורה התחתונה, פוזיילוב מעריך כי ללא מהלך נחוש מצד המדינה, ההסלמה הבאה היא רק עניין של זמן. "כיום אתה שומע ביפו ובערים המעורבות התבטאויות שלא נשמעו כמותן בעבר. הציבור שם רותח, ומדינת ישראל חייבת להתעורר. בדיוק כפי שמכון ריפמן גיבש תוכנית אסטרטגית לנגב, כך צריך לגבש תוכנית חירום לגליל. התיישבות יהודית מסיבית לצד מלחמה עיקשת ובלתי פשרנית בפשיעה – זה הבסיס לכול. ברגע שהמדינה תפגין משילות ותציב גבולות ברורים, הדברים יתחילו להסתדר".