אם אין כוונה לסיים את העבודה, אל תחזרו למלחמה מול איראן

כל הרמזים, הערכות והפרשנויות דיברו על כך שבסוף השבוע האחרון המלחמה מול איראן היתה אמורה להיפתח מחדש. יש אפילו רבים שניסו לומר כמה חשוב שישראל תשוב להחלפת המהלומות בין וושינגטון לטהרן, למרות שאיראן מקפידה שלא לירות על ישראל בשלב זה. "הפעם ניכנס בהם בהרבה יותר כוח. זה יהיה אחרת" אמרו אותם קולות. אך המערכה מול איראן לא נפתחה מחדש, לפחות לא במעורבות ישראלית. לאור זאת, את טור פותחים שבוע ארצה להקדיש, באופן חריג למדי מבחינתי, לסיפור אישי, שבתקווה יסביר מדוע כדאי לנו להימנע ככל הניתן מחזרה למלחמה מול איראן.

כשאבא שלי אושפז בבית החולים תל השומר לפני שנפטר, מבצע שאגת הארי עדיין התנהל. אבא שלי אושפז בחול המועד פסח. באותם הימים, הקולות שהיו בשיח התקשורתי דיברו על הפסקת אש מול האיראנים שטראמפ חותר אליה. אותנו זה לא ממש עניין. אנחנו עשינו את דרכנו למחלקות האישפוז בבית החולים. רק שבאותם הימים, בעקבות המלחמה, המחלקות לא היו במקומם הרגיל. הן היו בחניונים. מתחת לאדמה.

כמובן, לא היתה ברירה אלא לאשפז את החולים באותם חניוני ענק. אבל התחושות, הן של החולים, הן של המשפחות והן של הצוותים הרפואיים היו קשים במיוחד לאורך כל הדרך. ניכר שלמרות המאמצים הרבים, אין לבית החולים את האפשרות להעניק טיפול רפואי כבימי שגרה. הרופאים, האחיות והאחים וכוח העזר ניסו להעניק לכל מאושפז את הפרטיות לה הוא זקוק וראוי. ניסו לעזור לחולים לשמור על כבודם ככל האפשר. אך ביותר מדי מקרים שראיתי בעיני זה לא היה אפשרי. אנסה להסביר למה.

מחיר המלחמה בבתי החולים

המחלקה בה אבא שלי אושפז היתה באותם הימים מוצבת בחניון מינוס 5 בבניין השיקום בבית החולים. את הקומה חלקו עוד מחלקות. בשביל להגיע למחלקה בה אושפז אבי, היינו צריכים לעבור דרך המחלקות האחרות. הראשונה היתה מחלקת דיאליזה. מדי יום אוכלסו כ-15 כורסאות דיאליזה במספר רב של חולים. ולהם לא היתה טיפת פרטיות ויכולת לשמור על כבודם. מבוגרים, צעירים בשנות העשרים לחייהם, נשים, כולם קיבלו את הטיפול כשכל מי שעובר שם רואה אותם. להם אפילו לא היו תאים מוקפים בוילונות. חולי הדיאליזה הרגישו מושפלים מכך שנאלצו לקבל את הטיפול לעיני קהל רב, עד כדי כך שרבים מהם כיסו את פניהם בשמיכות על מנת להסתתר מהעוברים ושבים במחלקה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות האיסור על הגעת אוהדי הפועל ב"ש לאלקמאר: נדבך נוסף במאבק המדיני נגד ישראל

עוד מאת אסף משניות שבוע וחצי לבחירות: יותר נעלמים מערכים מוחלטים

המחלקה השנייה באותה קומה היתה קשה אף יותר. מדובר היה במחלקה הגריאטרית של בית האבות הממוקם בתוך בית החולים. במחלקה הזו מאושפזים אנשים במצבים קשים ביותר. רבים מהם נמצאים שם אחרי שעברו אירועים מוחיים קשים. כולם מרותקים לכיסאות גלגלים. רובם בקושי מסוגלים להזיז יותר מאשר את ראשם. כמעט כולם זקוקים לעזרה בדברים הבסיסיים ביותר, כמו לאכול. להם כבר כן היו "חדרים" בחניון. מה ההגדרה של חדר? וילון שמקיף את המיטה של אותם קשישים. הם זכו רק למעט יותר פרטיות מאשר חולי הדיאליזה.

המחלקה שלאחר מכן היתה מחלקת הפנימית בה אושפז אבא שלי. גם שם החדרים היו למעשה תאים מוילונות. כל הסבר רפואי של אחד הרופאים לאחד המאושפזים הפך בלית ברירה לכזה שכל הנוכחים שומעים. כי אין מה לעשות, אין דרך אחרת. הצוותים הרפואיים נאלצו לא לראות אור יום במשך שעות על גבי שעות, לפעמים אפילו יום שלם. הם היו מותשים. כל הנוכחים במקום, החל מהצוותים הרפואיים, דרך המשפחות של החולים וכמובן החולים עצמם, איבדו את תחושת הזמן.

הרצפה באותם חניונים היתה כמובן רצפה של חניונים. היכולת לשמור על ניקיון וסטריליות כמעט ולא היתה אפשרית. בנוסף, בגלל שמדובר על מחלקות חירום בחניונים, גם מקלחות ושירותים לחולים כמעט ולא היו. רק שתי מקלחות ושני תאי שירותים, לחולים הרבים שהיו מאושפזים במקום. הצוותים שבאמת ניסו להעניק את השירות הטוב ביותר שיכלו, לא היו מסוגלים לספק אותו.

בסוף אותו השבוע פינו את מחלקות החירום בחזרה למקומם הרגיל. הפער ברווחת החולים והמטופלים בלתי ניתן לתיאור. לצערי אבא שלי נפטר שבועיים מאוחר יותר, אך העובדה שהמחלקה בה אושפז חזרה לבניין, סייעה לאבא שלי להיפרד בכבוד מהעולם.

אם אין כוונה להפיל את המשטר, למה לשלם את המחיר הכרוך בכך?

לא קל לי לכתוב את הסיפור האישי שלי על השבועות האחרונים של אבי זכרונו לברכה. אך כעת, כשמדברים על חזרה למלחמה, אני מרגיש חובה ושליחות לעשות זאת. כשמדינת ישראל יוצאת למלחמה יש לאירוע הזה מחירים כבדים. ובהרבה מאוד מקרים מדובר במחירים שאינם עולים במחשבה ראשונה, כי הם לא המעגל הראשון של הנפגעים. החולים בבתי החולים, כדוגמה, הם בדיוק המעגל הזה.

ברור שבמקרים רבים אין מנוס אלא לשלם את אותם מחירים. אך אחרי שני סבבי לחימה עצימים מול איראן, כנראה שזה לא המצב כעת. לכולם כבר ברור כי לא באמת נצליח להסיר את האיום מעל מדינת ישראל בלי הפלת המשטר האיראני או כפיית הסכם כניעה עליו. לצעדים הללו אכן יש מחירים. בניגוד לכל מיני התרעות שעפות באוויר, כל אחד מהיעדים הללו אכן אפשרי. המערב הוכיח זאת פעם אחר פעם בעשרות השנים האחרונות. בין אם מדובר בהפלת סדאם חוסיין, בין אם מדובר בהפלת משטר אסד, השמדת שלטון דאע"ש, או שלל דוגמאות אחרות.

אבל היו להליכה עד הסוף בכל המקרים הללו מחירים. אפשר להתווכח אם היה שווה לשלם אותם, בכל אחד מהמקרים הללו עמדו במשימה המרכזית. בכל הקשור לאיראן, זה לא המקרה. כבר די ברור כי לטראמפ אין שום כוונה להוביל להפלת המשטר או כניעתו. טראמפ לא בנוי לזה, וממשלו, בדגש על סגן הנשיא ואנס, מושך בדיוק לכיוון ההפוך, שכצפוי התפוצץ לאמריקאים בפנים. מתסכל, אך זה המצב. ולאור זאת, המסקנה היא שאם ישראל תחזור למלחמה מול איראן היא רק תשלם את המחירים הכבדים הכרוכים במלחמה, אבל לא תוכל לעמוד במשימה המרכזית שלה.

וכשזה המצב, טוב לישראל שלא ניגרר שוב למערכה מול איראן. אם בכל מקרה לא נשלים את המלאכה, למה לשלם עליה מחיר מלא?